מתוודים: הסודות הכמוסים ביותר של ההורים
העדפת ילד שדומה לנו, אהבה טוטאלית לתינוק שבאה על חשבון בן הזוג ואכזבה עמוקה מילד שדחוי חברתית. ד"ר דריה מעוז חקרה מעל ל–200 הורים שהתוודו בפניה על הדברים שלא נוהגים לדבר עליהם. הרגשות שכל אבא ואמא מנסים להסתיר מהילדים שלהם, ללא הצלחה
יש דבר אחד הקושר את כל בני האדם בעולם, בלי הבדל דת גזע ומין. לכולם יש – או היו – אמא ואבא. עובדת היותנו יצירי חיבור בין שני אנשים זרים, היא המשפיעה ביותר על מי שנהיה, על גורלנו, על אופיינו, על מצבנו הנפשי. מאז שקם פרויד והתיר לנו לתלות את האשמה באמהות שלנו, רובנו עושים זאת וזוכים ללגיטימציה מהסביבה. הרגשות המסובכים שלנו כלפי הורינו, מותרים לנו - הנה, אפילו פרויד מרשה. אבל למרות שהתרבות המערבית אימצה בחום את הפסיכולוגיה של השפעת הורינו על חיינו, היא עדיין לא מעזה לטפל או שהיא מטפלת בהיסוס רב, בכל הנוגע לרגשות של הורים כלפי ילדיהם.כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אלה חייבים להיות מקושטים בפרפרים, רכים כניצנים, ובעיקר – אחידים. אולם כל מי שגדל במשפחה יודע שזה לא בדיוק ככה. גם אם הורינו דאגו לכולנו וסיפקו את כל צרכינו הפיזיים במידה שווה, הרי שהם לא העניקו לכל ילד את אותו יחס רגשי, כך שאפשר בקלות למצוא באותה משפחה ילדים שמתארים הורות שונה לגמרי מצד אותו אדם בדיוק.
"את רואה את כף היד שלי?" שואלת אותי ד"ר דריה מעוז, אנתרופולוגית חוקרת ומרצה במכללת הדסה. "זה מה שאומרות לי בדרך כלל אמהות ישראליות, רואה את כל האצבעות? ככה גם כל הילדים שלי בדיוק אותו הדבר מבחינתי".
ד"ר מעוז היא גם סופרת. ספרה "הורות ללא מסכות", שיצא לאחרונה בהוצאת מטר, מנסה להתמודד באומץ עם נושאים קשים לעיכול, בחברה שמקדשת את ההורות, ובעיקר נושאים שהחברה לא מעודדת את העיסוק בהם. החל מהמעבר הקשה מזוגיות לאמהות, קנאה בילדים, תחרות בין הורים ובניהם, העדפת ילדים, והכול בגבול הנורמה.
ההורים, המתועדים בספר בשם בדוי, מתארים רגשות קשים ואותנטיים כלפי צאצאיהם: דחייה, סלידה, כעס, זעם, לצד צמידות חזקה ביותר, אכזבה וקושי ואפילו אלימות פנימית כלפי הילדים. תמונת הנוף שעולה מן הספר יכולה להפחיד מעט, אבל היא מציאותית. והחשיפה, טוענת מעוז, רק תעשה חסד עם ההורים.
"רגשות שליליים של הורים כלפי ילדיהם הם משהו שאסור להסגיר. מאוד קשה לאם או לאב להודות שהם מעדיפים ילד מסוים ומתקשים לחבב ילד אחר. קשה לאם להודות שהיא מקנאה בבתה היפה ממנה, או לאב להודות בתחרות שלו עם בנו. לצד אלה יש רגשות אחרים, מקבילים כמו התאהבות מושלמת בבן או בבת, שדוחקת החוצה את בן או בת הזוג, אבל מודעות עצמית היא הכרחית ומבטיחה דרכי פעולה וטיפול טובים יותר".
במשך חמש שנים ראיינה מעוז יחד עם דבש ניב, למעלה מ־200 אמהות ואבות ישראלים. מולה נאמרו המילים שלא נהוג לומר לאוזני כול. הורים הודו בפניה שמעולם לא ניסו להתמודד ולהתעמת עם הרגשות המורכבים כלפי ילדיהם, אבל תהיו בטוחים שהילדים חשים גם חשים בכל אוושה. יתרה מזאת, דווקא החכמים והרגישים יותר, שמים לב לכל עווית של אכזבה מצד ההורה, מה שיגרום להם לנסות לְרצות ולהיות רגישים מאוד לדחייה מהסביבה.
השאלה הראשונה שעולה בדעתי היא למה לכתוב ספר כזה. הרי ברור שכל מי שקורא אותו מתחיל לבחון את עצמו ואולי את מעירה שדים מרבצם.
"קודם כול כי זה מעניין אותי, ואת רוב המחקרים שלי עשיתי בנושאים שמעניינים אותי. הדוקטורט שלי בכלל עסק בתיירות להודו. כשהגעתי לשלב הזוגיות בחיי חקרתי את נושא הזוגיות במשך חמש שנים, והוצאתי את המדריך לזוגיות. וכשהגעתי לשלב ההורות היה לי ברור שאני רוצה להיות יסודית גם פה. המחקר שלי התחיל כשילדתי את בני השני, הגדול היה בן שלוש. הייתי בתחילת הדרך שלי כהורה ורציתי להבין בדיוק את המונח הזה. קל לי להיכנס לאתגרים דרך האינטלקט. עד שנולד בני הראשון הייתי אשת אקדמיה, קריירה, זו הייתה הזהות הראשית שלי. אני אדם מאוד אחראי, לא ספונטני, והמחקר הזה היה הדרך שלי להתכונן לשלב הבא בחיי".
איך אפשר להתכונן "אינטלקטואלית" לחוויית ההורות? הרי זו חוויה כל כך רגשית, תמיד מדברים בשבחי האינסטינקט האמהי.
"אני חושבת שכל הדיבורים על אינסטינקט הם הבניה, תלויי תרבות ותקופה. האינסטינקט האמהי לא היה קיים בקיבוצים בתחילת דרכם, כשהילדים שוכנו בבית הילדים והאמא יצאה לשדות. היום מצפים מאיתנו להיות אמהות מושלמות. גם מכילות ומטפחות, גם נשות קריירה, גם בנות זוג וגם להיראות טוב. יש ציפייה להתעלות על אמא שלך, ומנגד האמהות מכריחה אותך לוותר על כמה תחומים בחייך. גברים פחות נכנסים בטראומה להורות כי הם מוותרים הרבה פחות. הם גם פחות מושקעים רגשית, לפחות בשנים הראשונות, בטיפול בילד. זה דווקא יוצא דופן באבות גרושים, ששם הפרדה הכפויה ורגשות האשמה הופכים אותם למודעים יותר להתנהגות שלהם כלפי הילדים.
אני בטוחה שיש הבדל תרבותי בגישה לאמהות, גם היום.
"נשים דתיות גולשות יותר בקלות לאמהות. חילוניות בטוחות שבן הזוג שלהן שוויוני, הרי הם בילו יחד וחוו יחד את העולם, ואז אחרי הלידה הוא נסוג לתפקידים שנחשבים גבריים ויש חיכוכים. נשים דתיות רואות בהקמת משפחה ערך חשוב וחובה ופחות קשה להן. אצל אמהות דתיות יש גם יותר עזרה מצד הילדים. הגדולים עוזרים עם הקטנים, דבר שכמעט לא קיים אצל חילונים, אולי בגלל זה הן פחות מרגישות שהפסידו את ייעודן או ויתרו".
מה בעצם מטרת המחקר, לחשוף את הרגשות הקשים בהורות?
"המטרה היא להביא למודעות כלפיהם. הורים צריכים להבין שמותר להם לחוש את כל טווח הרגשות כלפי הילדים - וכמובן לא מדובר ברגשות פתולוגיים - הורה שעולה בו רגש שלילי כמו תחרות, קנאה, זעם או העדפה חייב לבדוק מה המקור לרגש הזה, הרי בדרך כלל זה לא הילד. האם הם תוצר של גנטיקה, נסיבות חייו או מה שהוריו הנחילו לו. וכמובן לא להראות את הביטוי המעשי של הרגשות הללו, להיות הורה מודע".
בספר של מעוז מוזכרים המון נושאים נפיצים, אולם אין ספק שהנושא המסקרן ביותר הוא העדפת ילדים. משחר הבריאה הורים מעדיפים ילד אחד על פני אחיו, וגם התורה יודעת לספר בפשטות שיצחק אהב את עשו ורבקה את יעקב.
מה גורם להורה להעדיף ילד אחד על פני האחרים?
"יש הרבה גורמים. אבל מה שחשוב לזכור הוא שבכל מקום שבו יש ילד מועדף, יש כאלה שאינם מועדפים והם מי שסובלים. ההורה כמובן לא מרשה לעצמו להודות בכך, אז מתוך אינסטינקט הוא מעניק תיוג לילדים האחרים: זה ילד קשה. ההוא בעייתי. וגורם להם סבל. לעתים המועדף הוא מי שדומה לי בתכונות, ילד שיהיה שיקוף שלי ושל המשפחה שלי, לעתים דווקא הילד שנושא את החסרונות שלי מרחיק אותי. במחקר שלי עלה שהילד המועדף הוא זה שמעניק להורים גאווה. זה שהולך בתלם, יש לו הישגים, וכמובן קל יותר לגדל אותו. הבכור מועדף פעמים רבות כי הוא זה שיוצר את הסימביוזה הראשונית עם ההורים, אין שם אף אחד אחר, והציפיות וההשקעה בו גדולות. הילד הפחות מועדף הוא לרוב זה שיש לו קשיים, שהוא מרגיז".
אבל מה זה מרגיז? הרי אמרת בעצמך, שמרגיז הוא תוצר של מה שהורה מצפה שיקרה ולא קורה, כלומר, האכזבה היא לא בהכרח עניין אובייקטיבי.
"לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת. לפעמים ההורה פשוט לא מתחבר לאחד מילדיו ואז מלביש עליו תיוג שלילי, 'הילד קשה'. אבל זה פשוט: אבא שרוצה שהבן שלו יהיה ספורטיבי והילד חלשלוש, אמא שרצתה בת יפה ומחוזרת והבת שלה לא כזו - הם יהיו הורים מאוכזבים, והילדים שלהם יבחינו בכך. בכלל, בחברה הישראלית קשיים חברתיים הם ממש בראש הסולם. הורה מתקשה להתמודד עם ילד שיש לו בעיה חברתית, בחו"ל מסתכלים ובוחנים יותר את ההישגים. כאן הורים ממש מצפים מהילדים להיות מקובלים וקשה להם כשהם לא. זה גורם אכזבה.
"הורים יעדיפו פעמים רבות את הילד שדומה להם או לבני המשפחה שלהם, בעוד ילד שלא דומה להם ייחשב זר. הורים רבים בספר משתמשים בביטוי 'הוא ממש מזכיר לי את עצמי' כדי לתאר את הילד שאליו יש להם זיקה חזקה. אחרים יאהבו את זה שמצויד בתכונות שהורה רוצה. נניח, אישה שהבת שלה מגשימה את החלומות שלה, מעזה. ילד שהלך מחוץ לתלם ולעתים יכול לעורר דווקא הערצה, העדפה. ילד שקל לגדל, כי הוא מסתדר בכל מקום. ויש גם גורמים ביולוגיים: מגע פיזי זה דבר שמקרב מאוד. מחקרים מראים שהורה קרוב יותר לילד שהוא מעדיף את הריח שלו. שהעור שלו והריח שלו מוכרים לו כשייכים לצד שלו".
אומרים שזה נכון כלפי בני זוג, אבל ילדים?
"כן. מרואיינת אחת בספר התוודתה שקשה לה עם ריח הגוף של הבן שלה, כי זה מזכיר לה את הריח של בעלה, שהיא לא מתחברת אליו".
המחקר מציין שבנישואין שבהם בני הזוג אוהבים זה את זה, יעדיף כל אחד מהם את זה הדומה לבן זוגו, זוהי עוד דרך לחוות את האהבה לבן הזוג. אצל בני זוג החיים במתח, יהיה הילד הדומה לבן הזוג מעין בעל־ברית של האויב, ויעורר חשד בהורה השני. כמובן, הילד יחוש בכך, ובאופן טבעי ייווצר מצב של "הילד של אבא" וה"ילד של אמא". ואיך כל זה משפיע על הילדים עצמם?
"היחס המועדף לילד מתבטא במגע חם כלפיו, בשמות חיבה, בטיפול ובגוננות. הורה גם עשוי להגיב באופן שונה לשני ילדים שעשו אותו מעשה בדיוק. ילדים מועדפים גדלים עם זכויות יתר, ועם שק גדול של מחמאות ופידבקים. הם נחשבים מיוחדים, אך אינם יודעים להתמודד כשאומרים להם לא. הם עשויים לגדול עם תחושת אשמה כלפי האחים האחרים".
בשלב הזה אני נזכרת בסרט "איים אבודים" של רשף לוי ומתקשרת אליו. לוי, אב לשבעה ובן למשפחה גדולה, מספר לי שעל כך בדיוק הסרט. לא על שנות השמונים, אלא על אמא שמעדיפה בן אחד על פני האחרים, ולא בהכרח את זה שדואג לה יותר או מוסרי יותר. האמא – אורלי זילברשץ – זועמת כשרומזים לה שהיא לא אוהבת באופן שווה את כל ילדיה, אם כי כל המשפחה יודעת לאן זורמות נטיות לבה.
"בחיי היום־יום הורים מגיבים בתוקפנות רבה כשמאשימים אותם בהעדפת אחד הילדים, אבל בריאיון אנונימי הדברים נפתחים. ההבניה התרבותית היא שאסור לדבר על זה. ילד יכול לומר 'אני מתעב את אבא שלי', 'אני שונאת את אמא שלי', אבל חלילה שהורה ידבר ככה על ילדיו".
אולי כי הביולוגיה והטבע בנויים ככה שהורה צריך להגן ולהזין את הילד ולא להפך.
"הזרקור שלי הוא על ההורה. האם עליי להגיד שזה לא קיים? ברגע שאני מכירה בזה, אני כהורה צריכה להימנע מפעולה - לא להחמיא לילד אחד במיוחד, לא לתייג. הורים לא מודעים לכך שהעובדה שהם מתייגים ילד כבעייתי היא כי הם מעדיפים את אחיו. אל תעניקו כתונת פסים לילד אחד ולילד השני לא. גם אם אתם מרגישים אחרת, תזייפו. תחבקו, תצרו קרבה, כמו שהיהדות אומרת: אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
נושא טעון נוסף שעולה במחקר הוא המראה. מתברר שלמרות ביטויים כמו "אל תסתכל בקנקן" ולמרות המיתוס על האם היהודייה שהבן שלה מושלם, פעמים רבות הורה בוחן את הילד כמו שהיה בוחן כל אדם אחר: האם הוא יפה, אסתטי, מוכשר, חכם, ספורטאי?
"מחקרים מוכיחים שהורים נדחים מתינוקות פגומים אסתטית ונוטשים בבית חולים ילדים עם פגמים כאלה, ומנגד נוטשים פחות ילדים עם מום בלב. המראה של הילד הוא גורם משיכה ראשון כלפיו. תינוק יפה מעורר אושר באמא שלו. כבר שמעתי מאבות אמירות כמו 'הבת שלי לא מספיק יפה'. ראיינתי אמא אחת שמעדיפה את הבת עם העיניים הכחולות רק בגלל שהיא אוהבת את הצבע, והאבא העיר לאשתו והסב את תשומת לבה לכך שהיא מצלמת רק את הבת הקטנה לאלבום המשפחתי. עד אז היא לא הייתה מודעת, לפחות מולו, לכך שהיא מעדיפה את הילדה הזאת על פני שאר הילדים. אמא אחרת אמרה לי 'הבת שלי שמנמונת, אני רוצה שתעשה דיאטה'".
אולי היא דואגת לילדה ולאו דווקא מאוכזבת?
"אולי. אבל ההתייחסות לילד איננה סלחנית כמו שנדמה. היינו רוצים לחשוב שנאהב בכל תנאי את הילד, זה פשוט לא תמיד קורה".
חלק מן השיחות בספר קשות לקריאה להורים, ובעיקר אמהות מתוודות שם על רתיעה מילד קשה, אכזבה מהבת החלשה, ואפילו ניכור כלפי בן בכור אחרי שנולדה אחותו הצעירה. ומה עם האהבה? ובכן, גם היא יכולה לעלות על גדותיה. מכירים את האמהות האלה שהעיניים שלהן נוצצות כשהן מדברות על הילד? שאין בעולם דבר מלבדו?
"בשנים הראשונות יש משהו סימביוזי. פיזי. הטבע גורם לנו להיות כאלה, עד שבא ילד חדש. בינתיים התינוק צמוד אלינו, חשים את חום גופו, הוא זקוק לאמא שלו, והיא מרגישה כיצד הוא ממלא את עולמה ובן הזוג מתייתר. במקרים רבים תינוק מחזק את הקשר, אולם הקרבה היתרה בין האם לתינוק – זה קורה בדרך כלל עם תינוק זכר – מנצחת כל מערכת יחסים אחרת.
"כשאת בזוגיות של הרבה שנים, ילדים לפעמים מעניקים לאישה הבנה שבן הזוג לא יכול להעניק. לפעמים הילד תופס מקום בלב, ממלא את החלל ואין לו ביקורת כלפי אמו. הילד רואה אותך ואומר: 'אמא, את יפה'. גם הגבר קיבל מהאישה אמפתיה ואהבה ותשומת לב, ועכשיו הוא לא היחיד פה. אם הוא לא מספיק בוגר הוא כועס על הילד, בתת־מודע. אחר כך זה מתאזן. בשנה הראשונה ויניקוט מדבר על 'התמסרות אמהית ראשונית', הכול נדחה מפני הילד".
ואם הילד לא רוצה בקרבה של ההורה, לא מעוניין?
"הדבר הכי גרוע הוא להיעלב. ילדות מעדיפות את אבא בגיל מסוים וילדים את אמא. לילד שמתרחק יש סיבות, הוא צריך למצוא את עצמו. לבנות את עצמו ואת הזהות שלו. יש תקופות שהוא צריך ללכת כדי לחזור. לא נכון לחוש עלבון ונקמה. יש הורים שמעניקים כלכלית וטכנית ומצפים שהילדים יחזירו בכך שיילכו בתלם שקבעו ההורים, ולמה בעצם? השקעתם בילד כי אתם ההורים שלו, אבל הוא לא חייב להיות האדם שאתם רוצים".
עם יד על הלב, את אמא טובה יותר בזכות המחקר?
"המחקר לימד אותי דברים שעזרו לי מאוד. הבית שבו גדלתי לא נתן מספיק כלים, ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה, אבל אני הורה מודע, לטוב ולרע. אני נוטה להתעסק באיך כל דבר שאני עושה משפיע על ילדיי. זה גורם לי לתקן. זו הורות מודעת לעצמך, מאיפה את מביאה את הרגשות האלה, לבדוק מה קורה איתם. זה גורם לי לא לפעול על אוטומט. אני לא מדחיקה ולא מכחישה שיש לי מנעד רגשות רחב, מאהבה גדולה ואושר ועד קנאה ותחרותיות. אני יכולה להכיר בכך ולא להיבהל מרגשות לא מושלמים. לא להילחץ. להבין שדברים כאלה קורים למאות אלפי אנשים והם חולפים, משתנים".
אקו"ם