ראשי » סגנון » הורות

"כל הכיתה השתתפה, לא הבינו מה זה עושה לי"

בשנתיים האחרונות חלה עלייה חדה במעשי האלימות המילולית וה"שיימינג" בבתי הספר. הנתונים מזעזעים: מחצית מהילדים יחוו חרם במהלך שנותיהם בבית הספר. האם תצליחו להציל את ילדיכם מפני רשעותם של ילדים אחרים ברשתות החברתיות?

"הייתי בת תשע וחצי כשעשו עליי חרם. אני נחשבת לילדה חרשנית, וכנראה לאילן, אחד הבנים בכיתה, זה לא בא בטוב. הוא התחיל לצחוק עליי בקבוצת הווטסאפ ובפייסבוק, ולפרסם תמונות של הראש שלי שמודבקות על כל מיני תמונות לא יפות. כל הכיתה השתתפה, הם לא הבינו מה הם עושים לי. הכניסו אותי לדיכאון כבד, אפילו שקלתי לקפוץ מהגג של בית הספר. בסוף אמא שלי, שראתה שאני בדיכאון, דיברה עם המורים והעבירה אותי לבית ספר אחר. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי נשארת בבית הספר הזה, אולי לא הייתי חיה היום".

עוד כותרות ב-nrg:
500 שנה: נמצאו שרידי ספינת מגלה ארצות
הזוי: יען במרדף מטורף אחרי רוכבי אופניים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ט' לא לבד, עדותה משקפת את סיפורם של ילדים רבים. תופעת השיימינג והחרמות על ילדים בבתי הספר אמנם אינה חדשה, אך הטכנולוגיה - ווטסאפ, פייסבוק, אינטסגרם, טוויטר, סנאפצ'ט, בליינדספוט, סיקרט ואפליקציות נוספות שקמות ויורדות מדי יום - הופכות את השיימינג לאחת מהמכות הפוגעניות ביותר, שאת הנזקים שלה ירגישו הילדים הרכים גם בעוד שנים ארוכות.

"את נראית כמו סנאי', 'אני מרחמת עלייך, יא מסכנה עלובה', 'את מתאפרת כמו ילדה אוטיסטית', 'אם הייתי בכיתה שלך הייתי עושה עליך חרם', 'מכוער ברמות מגעילות - איכס, יא הומו', 'הילדה הזו נראית אומללה ואמא שלה סתומה'" - הם רק חלק קטן מהנאצות והקללות שאיתם נאלצים ילדים להתמודד, לעתים ללא סיוע מבחוץ כלל, מכיוון שהם מתביישים לספר על התופעות הללו להורים ולמורים שלהם.

אחד האירועים הזכורים ביותר בתחום השיימינג והחרמות הוא התאבדותו של דוד־אל מזרחי, נער בן 16 מכפר־אדומים. דוד־אל, נער נמוך קומה ובעל בעיות בריאותיות שונות, סבל במשך חודשים מהתעללות, מהשפלות ומאלימות פיזית.

הוא בחר לשים קץ לחייו בתלייה במקלחת, בינואר 2011. אמו מספרת כי הוא בחר להתאבד לאחר שקרא דברים שנכתבו עליו בפייסבוק. "לא הצלחתי לזהות שהבן שלי במצוקה", סיפרה לימור מזרחי בשבוע שעבר. "הוא היה נראה מאושר והמעבר לתיכון נראה כדבר הכי טוב שקרה לו", אמרה.

הנתונים חושפים תמונה קשה. מסקר של חברת בזק שפורסם בסוף השנה שעברה עולה כי 58 אחוזים מהגולשים ברשת נחשפו לשיימינג בשנה החולפת, וכ־11 אחוזים מאלו שנחשפו לתופעה המשיכו ושיתפו אותה הלאה ברשתות החברתיות. 28 אחוזים מבני הנוער חוו בעצמם או מכירים באופן אישי מישהו שחווה שיימינג ברשת, וקרוב למחצית מההורים לילדים בגילאים שבין 6 ל־17 ציינו כי זו אחת התופעות המשמעותיות שמהן הם חוששים ביחס לילדיהם.

בתחילת חודש פברואר פורסם דוח של הרשות הארצית למדידה והערכה של משרד החינוך, שחשף כי בשנתיים האחרונות חלה עלייה חדה של שבעה אחוזים במקרי האלימות המילולית בבתי הספר השונים ברחבי הארץ.
 

המחקר, שמשקף תוצאות שאלון שמילאו כ־26 אלף תלמידים בשנה שעברה, חשף כי 38 אחוזים מהתלמידים דיווחו כי נתקלו באלימות מילולית, היינו שיימינג, כשעיקר הפגיעות התרחשו בכיתות ז'־ט'. למעשה, כך קובעים מחקרים, בין שלושה לחמישה מכל עשרה ילדים יחוו דחייה חברתית או חרם במהלך שנותיהם בבית הספר.

אחת מהן היא בתה של ח' (השם המלא שמור במערכת), שמספרת: "כשהבת שלי הייתה בכיתה ג', גלש סכסוך בין ההורים למנהלת בצורה איומה אל הילדים, והיא עברה במשך תקופה ארוכה חרם בבית הספר. במשך זמן ארוך היה חרם ברור וידוע, והיו מצבים הזויים, שבהם הציעו ממתקים לבנות כדי שהן לא ידברו עם הבת שלי".

ח' מספרת כי בעקבות התערבות ברוטלית מצדה החרם נפסק, אך "בינתיים נשארות לילדה צלקות לכל החיים. אלו דברים שמשפיעים על הנפש. המערכת מתייחסת לתופעה בשוויון נפש ואנשיה ממציאים תירוצים", מותחת ח' ביקורת נוקבת על מערכת החינוך, שלטעמה לא עשתה מספיק כדי להתמודד עם החרמות ולהוקיע אותם מכול וכול.

"רוב הילדים הם בסך הכול ילדים טובים, לא רעים, והיום הבת שלי מסתדרת איתם נפלא, אבל בקונסטלציה הספציפית הם קרעו אותה והמערכת לא עשתה דבר. ניסו לארגן מסיבת ממתקים לבנות שיחרימו אותה, ירדו עליה בווטסאפ".

בתה של ח', כך נראה, יצאה בזול מהסיפור, שכן בהתערבות מהירה של האם נגמרו השיימינג והחרם, והילדה עברה לבית ספר אחר על מנת לפתוח דף חדש. לדבריה, בבית הספר הקודם שבו למדה בתה היו תופעות קשות בהרבה. "הייתה ילדה שגזרו לה את השיער, הייתה אחת שירדו עליה ואמרו עליה שהיא שקרנית. דברים מטורפים".

בשנים האחרונות, מאז אותו אירוע חמור של דוד־אל מזרחי ז"ל, ועל רקע התגברות כמות הסמארטפונים ואמצעי הטכנולוגיה השונים בקרב התלמידים, מנסים במשרד החינוך להיאבק בתופעה הקשה. חוזר מנכ"ל שפורסם בשנה שעברה הרחיב את סמכויות בתי הספר וחייב אותם לפעול גם מחוץ לכותלי בית הספר. בחוזר זה התייחס משרד החינוך למקרים כגון הפצת שמועה גם באופן חד־פעמי, פגיעה ממושכת באמצעים דיגיטליים כדוגמת חרם ופרסום תצלומים בעלי תוכן בלתי הולם כגון עירום.

החוקים החדשים מאפשרים השעיה של יום עד שבוע במקרים שונים, ואף הרחקה לצמיתות במידת הצורך. הצעדים נעשו בין היתר במטרה למנוע מצב שבו בית הספר מתנער מאחריות ולא מטפל באירועים השונים.
 

"אנו מתייחסים לתופעת הדחייה החברתית והחרם כאלימות חמורה מכיוון שאנו יודעים שיש לזה פוטנציאל לנזק נפשי קשה", מסבירה הילה סגל, הממונה על מניעת אלימות ופיתוח כישורי חיים בשירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך.

"אנחנו מאתרים אלימות ברשת, פועלים בקבוצות ווטסאפ ובבתי הספר במטרה למנוע את האלימות המילולית. בנוסף, הגדרנו כי בית הספר יצטרך להתייעץ עם גורם חוץ מכיוון שהאירועים הללו מועדים לפורענות. מדובר בטריגר שיש לו מורכבות רגשית כבדה וזה יכול לגרום להידרדרות במצב, עד כדי התאבדות".

"אחת המשוואות ההרסניות והבעייתיות ביותר בציבור היא המשוואה בין פגיעה ברשת, חרם או אירוע חברתי קשה ככל שיהיה, לבין התאבדות", יוצאת סגל נגד ההנחה המקובלת. "המחקרים מראים כי ילד או ילדה, נער או נערה, שמבצעים אקט אובדני, לא מתאבדים כי מישהו הציק להם. הצקות חוזרות ונשנות או חרם קשה יכולים בהחלט להוות טריגר, אבל ילדים לא מתאבדים כתוצאה מהשיימינג בלבד".

סגל מציינת כי בניגוד לחלק מהסקרים והמחקרים, הם מזהים כי תופעת השיימינג והחרם מתרחשת בעיקר בכיתות ג'־ו' ולא בחטיבת הביניים או בתיכון. "לרוב מדובר בחרם כלפי ילד בעל קושי במיומנות שונות או בתקשורת, ולא בילד ששונה חיצונית", היא אומרת.

"יש כאן תופעה כמעט התפתחותית - מדובר בקבוצות־קבוצות, וחלק מגיבוש 'העצמי' עבור הנער הוא לראות מי בקבוצה שלו ומי לא. אלו שלא בקבוצה סובלים מחרם או משיימינג". עוד מסבירה סגל, כי למרות הבעייתיות הרבה בתופעה, בשנים האחרונות ניתן לראות ירידה במדדי האלימות.

מנגד, לורן פוריס, סגנית יו"ר ארגון ההורים בירושלים, מאשימה את משרד החינוך בכך שהוא לא מקנה די כלים לבית הספר על מנת להתמודד עם העניין. "למערכת אין כלים ברורים לטפל בתופעה, הכול שאלה של פרשנות", היא טוענת.

"בארצות־הברית אם ילד מתנהג בצורה בריונית הוא עף מבית הספר, אבל כאן הכול זורם. לא ייגעו בילדים שההורים שלהם חזקים, גם אם הם עשו מעשים נוראיים. כי אם יעיפו את הילד, האבא יתקשר ויעשה בעיות. הם רוצים שקט תעשייתי. הבעיות מתגלות לדעתי ככל שהאוכלוסייה יותר חלשה וכשהטראבלמייקר הוא הבן של 'מישהו'. צריך להיות תקנון, בדיוק כמו חוקי תנועה, ולטפל באירועים הללו במלא החומרה האפשרית".

ד"ר ציפי ריין, פסיכולוגית משפחתית וזוגית, ומרצה ויועצת במכללת אורות ישראל, מציינת כי ישנם לא מעט מבוגרים אשר מגיעים לטיפול בתופעות שנגרמו להם כתוצאה משיימינג בשנות ילדותם.

"אחת הבעיות הגדולות של התופעה הזו היא שגם כשהילדים מפסיקים עם החרמות, הילד הפגוע עדיין נשאר עם הכאב והתחושה של ההשפלה. הרבה פעמים אני מקבלת אנשים מבוגרים שיש להם טראומות, שקשה להם לבטוח באנשים אחרים.

"יש לי מטופלת שעשו עליה שיימינג נוראי בפייסבוק, שפרסמו תמונות מעוותות שבהן היא נראית מגוחכת. זה התחיל ונגמר ללא סיבה אחרי חצי שנה, וכאדם מבוגר היא הגיעה לטיפול כי רצתה זוגיות, אבל לא היו לה חברות והיא לא יכולה הייתה להגיע לקשר עם גברים כי היא לא סומכת על אף אחד. השיימינג לא נגמר באותו הזמן, אלא ממשיך לכל החיים".

ד"ר ריין מסבירה כי יש צורך לעצור שיימינג באופן מהיר ככל שניתן, ובמקביל לפעול למניעה של תופעות דומות. "חייבים לבצע פעילות חינוכית מקדימה, מכיוון שילדים מאפשרים לעצמם לעשות שיימינג וחרם כשהם לא רואים את הילד, כשהם מתייחסים אליו בתור 'זה'.

"הרבה פעמים ילדים חושבים שמדובר בצחוק וברגע שמסבירים להם כמה זה בעייתי הם מפסיקים. אני לא מאמינה שילדים הם רעים. הם רואים משהו בטלוויזיה, ה'מדליקים' של המחזור עושים את זה והכוח שיש להם בידיים מפתה אותם. לא יודעת אם אפשר למנוע לגמרי את התופעות האלו, אבל ככל שתהיה יותר מעורבות, כך יהיו פחות תופעות כאלו".

לדעתה אין קשר למעמד הסוציו־אקונומי של הילד ואין קשר למגזר או למגדר כלשהו. "אין באמת הבדל בין בנים לבנות או בין דתיים לחילונים. זה נעשה בצורות שונות – אצל הבנים זה ישיר ואצל הבנות זה במסווה – אבל אין הבדלים משמעותיים בכמויות".

כיצד ניתן לזהות פגיעה שכזו אצל הילדים?
"זה מתבטא בדיכאון. הם הופכים ליותר מדוכדכים ועצבניים, לפעמים פתאום משנים באופן דרסטי את הרצון בתשומת לב, הציונים שלהם יורדים ומצב הרוח משתנה. חייבים לשים לב אם יש הבדלים במצב הרוח או בלימודים, אם הילד בודד חברתית. חייבים לדבר עם המורה, לדבר עם הילד, האם הוא סובל ממשהו.

"לפעמים זה לא ממש שיימינג אלא סתם הצקות בבית הספר אבל זה לא פחות חמור. הדבר החשוב ביותר הוא להיות מעורב בחיי הילדים, במצב החברתי שלהם. אסור להפקיר את הילדים ולא לשים לב בזמן שהם מדרדרים ונפגעים".

ד"ר ריין מסבירה גם כיצד ההורים יכולים לעזור לילד שנפגע משיימינג או מחרם. "חייבים קודם כול לפתוח את הנושא איתו, לדבר איתו על הרגשות שלו. יש בדיבור משהו מאוד מרגיע גם אם לא פתרנו את הבעיה. בנוסף כמובן יש למצוא פתרון לבעיה: לשתף את המחנך, לראות אם אפשר לדבר עם הכיתה, במקרים מסוימים, אם ניתן, לשתף את ההורים של הילד שהוביל את הפגיעה.

"במקביל, צריך לקחת את הילד לטיפול כי לעתים הפגיעה משמעותית", אומרת ד"ר ריין. "חשוב לציין שהפגיעה אינה אשמתו של הילד, אך לפעמים הוא נדחה מסיבה מסוימת וצריך לעזור לו למנוע את הסיבה הזו. הילדים הללו נבחרים כי יש בהם משהו מוזר, משהו שלא מסתדר מבחינה חברתית.

"אם נעזור לילד למנוע את הבעיה שגורמת לו להיות הדחוי זה ימנע את השיימינג והחרם החברתי. אם יחזקו את הילד מבחינה חברתית בעזרת עבודה טיפולית זה ימנע הרבה מהתופעות הקשות".

במקביל להתמודדות במשרד החינוך, עולה המודעות לנושא בציבור הרחב. אם בעבר סיפורים כאלו היו נשארים בחדרי חדרים, הרי שכיום מתפרסמים סרטונים, פוסטים ומחאות שונות נגד התופעה, מה שמעלה את הסיכוי לזיהוי מוקדם של אירוע קשה וטיפול בו. איגוד האינטרנט הישראלי הפיק סרטון, שבו נתנו להורים לקרוא בפעם הראשונה את ההודעות והטוקבקים שילדיהם מקבלים ברשתות החברתיות. הסרטון הפך לוויראלי במיוחד וזכה לתגובות רבות.

בשנה שעברה זכו תלמידי ממ"ד תורני עמיטל, שיצרו את הסרט "פנים אל פנים", שעסק בתופעת השיימינג כתוצאה משימוש בווטסאפ ובפייסבוק, בפרס בתחרות "ילדים יוצרים סרטים" כסרט החינוכי הטוב ביותר לשנת 2015. בסרט סופר על ילד שפרסם סרטון שבו תלמידי הכיתה שמו אותו ללעג. כוכב הסרט יובל קמינצקי, היום בן 12.5, מספר כי בעוד הוא לא סבל משיימינג או מחרם, חבריו נתקלו בתופעה הקשה.

"חברים שלי סיפרו שצילמו אותם עושים משהו ופרסמו ברשת, תמונות מפדחות. לפני שעשינו את הסרט לא שמתי לב יותר מדי לעניין הזה, אבל אחרי הסרט הבנתי כמה זה פוגע ומה מרגיש ילד שעושים לו דבר כזה. אנשים אמרו לי בעקבות הסרט שזה מסר ממש חשוב, שזו תופעה שפוגעת בהרבה אנשים. אנשים לא מבינים מה הווטסאפ יכול לעשות".

קמינצקי, היום בכיתה ז', מספר כי בבית הספר הקודם שבו למד אסרו על התלמידים להביא טלפונים כדי למנוע את התופעות הבעייתיות. "מדברים איתנו המון על שיימינג, עושים על זה עבודות. כל הזמן אומרים לנו כמה חשוב לשים לב ולא לפגוע בילדים".
  

הוא מספר כי הסרט שינה את זווית הראייה שלו על הנושא. "אם היו עושים לי שיימינג זה היה ממש עצוב. כל הזמן צוחקים עליך. עשית משהו שמח ועשו מזה משהו מבאס, זה נורא".

בעוד סוגיית השיימינג והחרמות בבתי הספר זוכה להתעניינות רבה ולעיסוק רב בכלי התקשורת בשנים האחרונות, חומקת תופעה חמורה לא פחות מהעין - סוגיית הנזק שנגרם לטווח רחוק לאותם ילדים, אשר נאלצים להתמודד עם קשיים לאורך שנים.

מאיר (השם המלא שמור במערכת), תושב השומרון, סבל כילד באמצע שנות ה־90, עוד קודם להשתלטות הטכנולוגיה על חיינו, מחרמות לאורך שנים. "הייתי ילד מופנם למדי ומה שנקרא 'תולעת ספרים'", הוא מספר על התמודדותו בכיתות ה'־ו' עם כיתה שלמה שהחרימה אותו ולעגה לו.

"בגלל שסבלתי מאלרגיות קשות ואפי היה סתום לאורך זמן היו לועגים לי וקוראים לי 'באיר'. זה הגיע למצב קיצוני, שבו אפילו החברים הכי טובים שלי צחקו לי בפנים. נכנסתי לדיכאון עמוק, התחלתי להרביץ לאחים שלי, לצעוק על ההורים שלי ולעשות בעיות לכולם. אף אחד לא עזר לי ולי לא היה אומץ לספר להורים שלי על הסיפור".

גם סיפורו של מאיר הסתיים במעבר לבית ספר שונה, אך מכיוון שבית הספר היה באותו מתחם, והתלמידים אותם תלמידים, סיפר מאיר כי נאלץ להתמודד עם העניין באופן יצירתי למדי. "החלטתי לעשות מעצמי צחוק, ולא לשחק לידיהם", הוא אומר. "זה עבד. בתחילת כיתה ז' הם צחקו עליי ואני צחקתי חזרה, ולאט־לאט הם הפסיקו את הבדיחה".

מאיר מציין כי את השפעות החרם הוא מרגיש עד היום. "קשה לי, אני מודה. לא נפגשתי עם פסיכולוג מעולם ואני בטוח שאני מדחיק הרבה מאוד דברים שאולי הייתי צריך להוציא. עדיין יש לי מדי פעם התקפי זעם או להפך, אדישות, ויש סיכוי סביר שיש קשר בין הדברים. בשנות התיכון גם סבלתי מבעיות זעם שונות שנגרמו כתוצאה מההצקות. הייתי ילד שקט ונחמד והיום אני נאלץ להתמודד עם כעסים".

גם האם ח' אומרת דברים דומים, ומאמינה כי במשרד החינוך לא חושבים על התוצאות לטווח זמן ארוך. "במערכת חושבים על חינוך, אבל עד שיגמרו עם החינוך הילדים האלו יהיו קשישים בבית אבות. המורה רוצה להעניש אבל הוא לא יכול. במערכת החינוך אומרים שזה עניין של חינוך ושלא יעיל להעיף תלמיד כזה הביתה, אבל בינתיים הילדים שנפגעו יהיו מבוגרים מצולקים, וגם אחרי שנים הם מרגישים נורא".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg