ראשי » סגנון » מגזין

נעים להכיר: ד"ר דוליטל – הגרסה הישראלית

בבית חולים משוכלל בפאתי רמת־גן מתקינים פלטינות ברגליהם של צבועים, משקמים קיפודים דרוסים - ומתמודדים עם הרעלות המוניות של חיות בר: "אם אנשים לא יבינו את החשיבות של בעלי החיים, נאבד משהו מהותי בטבע שלנו ובחמלה כלפי הסובב אותנו"

זה קרה ביום חמישי בלילה. עובדי בית החולים לחיות בר שבסמוך למתחם הספארי ברמת־גן כבר הספיקו לעזוב את מחלקות האשפוז ואת חדר הניתוח בדרך לחופשת סוף השבוע. אבל אז הגיע דיווח בהול של פקח רשות שמורות הטבע באזור הכנרת, וכל הווטרינרים, אנשי הצוות והמתנדבים נקראו לשוב מיד לבית החולים, לקראת הגעתם של קרוב למאה שחפים מורעלים שנמצאו על שפת האגם - לצדם של מאות שחפים אחרים שלא שרדו.

עוד כותרות ב-nrg:
- תמונת אגרוף מול ניאו-נאצים מדהימה את שוודיה
- מדענים מזהירים: השמנת יתר היא מדבקת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"זה היה כמו פיגוע המוני. אירוע מאוד אינטנסיבי עם בעלי חיים שזקוקים לטיפול מיידי", מספרת ד"ר אריאלה רוזנצוויג, וטרינרית ראשית בבית החולים, על האירוע שפקד אותם בסוף חודש ינואר האחרון. "אתה מרוכז בניסיון לעשות אבחנה ראשונית, למיין לפי חומרת המצב ולטפל בהתאם. עוברות כמה דקות של שוק בכל הבלגן הזה, ואז נכנסים לסדר של עבודה. למזלנו הרב הצלחנו להוציא הרבה שחפים מהמצב הזה, ומרביתם לא מתו".
 
רוזנצוויג ואנשי הצוות עבדו במרץ. כל אחד מעשרות השחפים קיבל מספר והועבר לאחת מעמדות הטיפול. שני מטפלים או וטרינרים מדדו את חום גופו, הוא חובר לנוזלים או לחמצן, קיבל ויטמינים או אטרופין, והוחזר לקופסה המחוממת.

להערכת רשות הטבע והגנים, למעלה מ־700 עופות מתו בהרעלה ההמונית הזו בכנרת, מחוף מגדל ועד צמח. הגורם היה ככל הנראה חיידק הבוטולינום שהתפתח במימי הכנרת, כחלק מתופעה טבעית שלא ניתן להסביר.

בבית החולים לחיות בר יציינו השנה עשר שנות פעילות של הצלה ושיקום. זהו המקום היחיד בישראל שנותן מענה כולל למגוון בעלי חיים - מזוחלים קטנים ודו־חיים, ועד חיות בר השייכות למחלקת היונקים. את עיקר נפח העבודה תופסים בעלי הכנף שעוברים מעל ארץ ישראל בהמוניהם בעונות הנדידה, ונזקקים לעתים לטיפול רפואי בשל תשישות או מחלות, ובעיקר בעקבות פגיעה של בני אדם בהם.

ביקור במקום המרתק והמרגש הזה מוצא אותו שקט למדי. הרעש שנשמע בו מגיע לרוב מבני האדם המטפלים. חיות הבר חסרות הישע והמפוחדות, נאלמות דום ולא משמיעות כמעט ציוץ או נהמה. מי שמנהל את בית החולים הוא ד"ר יגאל הורוביץ, שמשמש גם כווטרינר הראשי של הספארי הצמוד.

"בית החולים הוקם בשנת 2005 כפרויקט משותף של הספארי ורשות הטבע והגנים", מסביר הורוביץ על המבנה הגדול והנסתר מעין, שיושב בלב השמורה הפראית שבפאתי רמת־גן. "התחלנו את הפעילות שלנו עם 250 בעלי חיים בשנה. ב־2015 כבר עמדנו על סדר גודל של 3,500 בעלי חיים, והשנה המספר גדול אפילו יותר. מספר ימי האשפוז מגיע ל־30 אלף.

"בית החולים חרת על דגלו ארבע מטרות מרכזיות: הראשונה היא שיקום והשבה לטבע. מטרה שנייה היא חינוך - חשוב לנו להנחיל את ערכי שמירת הטבע לציבור הרחב. לשם כך למשל בנינו אודיטוריום שיש לו חלונות שצופים לתוך חדר הטיפולים וחדר הניתוח שלנו. נכון להיום נכנסים לכאן יותר מ־50 אלף מבקרים בשנה, שבאים וצופים במצגת על בעלי החיים, על גורמי הפגיעה בהם ועל הדרכים למנוע אותה.

"מטרה שלישית היא ניטור - כמרכז רפואי שמטפל בבעלי חיים בכל הארץ אנחנו יכולים לנתח את אזורי הפגיעה השונים וכיצד ניתן להתמודד איתה ולטפל בה. המטרה האחרונה היא מחקר בתחום הרפואה, בניסיון ללמוד וללמד אחרים".

חדר המיון בבית החולים עמוס מאוד. בשעות הספורות שבהן ליווינו את עבודת הצוות התקבלו במקום שורה ארוכה של בעלי חיים חולים ופצועים - צב ששריונו נפגע, שתי ציפורי סיס חומות שסבלו מתשישות, ציפור מסוג מלכישליו חלודי, שני קיפודי בר, דרור בית, חיוויאי נחשים, עופר ארץ־ישראלי, אוח עיטי, גוזל של עורבני, צוצלות ועוד.

רוני אליאס, המטפלת הראשית בבית החולים, מסיירת איתנו במחלקות השונות. התחנה הראשונה היא מעבדה רפואית שבה נמדדים כל הפרמטרים שניתן למצוא בבדיקת דם הנלקחת מבעל החיים.
 

"בשונה מטיפול באדם או חיה ביתית, אנחנו מתחילים את כל הטיפול מאפס. לרוב אנחנו לא יודעים מה עבר על בעל החיים, מה מצבו, האם הוא מיובש או סובל מתסמינים אחרים. אם חיית בר נמצאת במצוקה ואתה יכול לאסוף אותה בלי שהיא מנסה לברוח, זה כבר אומר שהיא באפיסת כוחות, ומצבה לא טוב.

"כל חיה שמגיעה לכאן מקבלת אוטומטית עירוי נוזלים, כי לוקחים בחשבון שכנראה הייתה הרבה זמן בשטח בלי לשתות או לאכול. בדיקות המעבדה המפוענחות באופן מיידי יכולות לאפשר לנו למנוע את המשך הפגיעה. אם יש לדוגמה הרעלה בשטח, נוכל לעדכן את הפקחים והם יסרקו באזור הסכנה".

באביב, כשהשמיים בישראל מכוסים ביותר מחצי מיליארד ציפורים שנודדות לאירופה, מהווים בעלי הכנף כמעט 90 אחוזים מכלל המטופלים. עופות מקומיים רבים מקננים בצמרות העצים בימים אלו, וגוזלים שנופלים מהקנים אל הקרקע מובאים גם הם אל בית החולים בידי אזרחים חובבי חיות.

"בכל עונת קינון מגיעים אלינו מאות גוזלים ממגוון רחב של מינים, בהם גם כאלו שבסכנת הכחדה. אנחנו צריכים לגדל אותם כאן במקום אמא שלהם", מסבירה אליאס.

"גוזל חייב לאכול מהבוקר ועד הערב בתדירות מאוד גבוהה. יש מינים, כמו למשל ציפורי שיר, שאנחנו מאכילים ממש אחת לכמה דקות. בשביל זה יש לנו מתנדבים שכל מה שהם עושים זה להאכיל את הגוזלים לכל אורך שעות היום, בשתי משמרות.

במחלקת הגוזלים אנחנו פוגשים את רעות פז, סטודנטית לפסיכולוגיה שמשמשת כאם מאמצת ללא מעט בעלי כנף זעירים. בידיה המכוסות בכפפות היא מחזיקה גוזל קטן של עורבני, ומשדלת אותו בדאגה מופגנת לאכול חתיכות של תולעת שלפני רגע חתכה עבורו. "מעולם לא דמיינתי שאעשה דבר כזה", היא אומרת.

"זה כל כך מיוחד לראות איך הם פותחים את המקור הקטן שלהם, ולפעמים גם ממש לעזור להם לאכול. אני יודעת שהגוזל שאני מחזיקה בידיים לא היה מצליח לשרוד בטבע, והיה נטרף מהר מאוד".

מערך המטפלים בבית החולים נשען בעיקר על עשרות מתנדבים, שמגיעים בשיטת חבר מביא חבר, ונדבקים מיד בחיידק הטיפול בפציינטים לא קונבנציונליים. "ראיתי בפייסבוק מודעות על כך שצריך כאן מתנדבים, וזה נשמע לי כיף. למדתי בעבר כלבנות וטיפול באמצעות כלבים, אבל כאן כמובן הסיפור הוא לגמרי שונה", אומרת פז.

בין המתנדבים הרבים אנחנו פוגשים גם את לואיזה רוזנברג, יהודייה מברזיל. "נלחמתי כדי להגיע למקום הזה", מספרת רוזנברג בעיניים בורקות, בזמן שהיא מקבלת בחדר המיון קיפוד שנדרס בדרום הארץ. "זה מדהים מה שקורה כאן. אין לנו בית חולים כזה בברזיל, ובטח לא חיות כמו אלה שמטפלים בהן כאן".

המפגש עם בית החולים, והלימודים שהתחילה באוניברסיטת תל־אביב, הביאו אותה להחלטה לעשות עלייה ולהישאר בישראל. התקווה הגדולה שלה היא להתקבל לבית החולים כעובדת מן המניין. "עבדתי בעבר בעיקר עם חיות מחמד", היא אומרת. "כאן אני מטפלת בחיות שמעולם לא ראיתי לפני כן, כמו ציפורים מיוחדות ומגוונות, אבל הכי אני אוהבת לטפל ביונקים כמו צבאים".

החיות הפצועות והתשושות מגיעות מכל רחבי הארץ - מהגולן והגליל ועד הנגב והערבה. פקחי רשות שמורות הטבע, שוטרים וחובבי סביבה מביאים אותן לספארי, תוך שהם נעזרים ברשת גדולה של אזרחים, המחוברים בקבוצת ווטסאפ כדי ליצור מערך הסעות.

"כשמדווחים לנו על חיית בר פצועה, אנחנו שואלים בקבוצה מי מהחברים פנוי באזור מסוים ויכול להביא אותה לכאן", מספרת ד"ר רוזנצוויג. "אנשים מצטרפים כל הזמן ועוזרים לנו המון. קבוצות מתנדבים כאלה הן די נפוצות בעולם. יש כל הזמן תנועה מנקודה לנקודה, ואם קיימת קבוצה שמרכזת את המידע הזה, אפשר להביא את החיות מהשטח ולהציל אותן". לרשות המרכז הרפואי עומד גם ה"חי־בולנס", רכב שנוסע ברחבי הארץ ואוסף חיות שזקוקות לטיפול נמרץ.
 

הטיפול בחיות הבר מעלה גם לא מעט שאלות אתיות־מוסריות, כמו גבול התערבות האדם בטבע. הרי בשרשרת המזון אמור החלש בעולם החי להיות מאכל לבעל החיים החזק ממנו – וגם זה האחרון, כשימות, יהפוך למזונם של אחרים. ובכל זאת, רוזנצוויג סבורה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מכאבן של החיות.

לשאלה מדוע לא להשאיר לטבע לטפל בטבע, גם אם התוצאה תהיה שבעל חיים זה או אחר לא ישרוד, היא משיבה: "בעולם אידיאלי שבו יש איזון בין בעלי חיים לבני אדם, נכון אולי לומר זאת, אבל לצערי בעולם שלנו זה לא קיים והאיזון הופר. בני האדם יוצרים נזק עצום לטבע, לסביבה, לבעלי החיים ולכדור הארץ, ואנחנו רואים את זה כאן מדי יום ביומו. רוב החיות שמגיעות אלינו נפצעו כתוצאה ממעשי בני האדם. אנחנו מנסים לתת תרומה בחזרה לבעלי החיים, כי לתרום לאיזון בדרך אחרת לא נצליח".

ובסיום הטיפול בחיה, כיצד את מסוגלת לשחרר אותה לעולם המסוכן שמחכה לה שוב בחוץ?
"יש מקרים שבהם אנחנו באמת אובדי עצות, ולא יודעים האם נכון לשחרר חיה כזו למקום שבו היא נאספה. הרבה פעמים בעל החיים מגיע ממקום שמסוכן לו, כמו אזורי ציד נפוצים, אבל אני לא יכולה להעתיק צבאים מסביבת הנגב לאזור הגולן בגלל שאולי בנגב מסוכן להם יותר".

את השיחה בינינו קוטע צלצול מהסלולרי של רוזנצוויג. על הקו וטרינרית משוויץ שמבקשת עצה - כיצד להרדים זברה סוררת כדי שאפשר יהיה להעביר אותה לגן חיות בציריך. רוזנצוויג מפרטת בתגובה רשימה של חומרי הרדמה מומלצים, ונותנת הנחיות מדויקות כיצד להשתמש בהם.

אנחנו מבקשים ממנה לחזור אל הרגעים ההם בחודש ינואר האחרון, כשהיא וצוותה נאבקו על חייו של כל שחף. האם אין גבול למאמצי ההצלה שאפשר להקדיש לחיה, עם כל הכבוד הראוי לה? אני שואל. "אפשר להגיד את אותו הדבר על אנשים", היא משיבה.

"למה להתאמץ כשיש פיגוע המוני? יש הרבה מאוד אנשים בעולם, ואולי דילול יכול לעשות רק טוב. אז למה? מבחינתנו זה אותו דבר. אני יודעת שיש אנשים שיחלקו עליי, אבל כל החיים שווים בעיניי. נכון שכשמדובר על בני אדם זה יותר קשה, כי מעורבים פה גם רגשות ותחושות שאתה ואני נדע לקרוא יותר - להבדיל מבעלי חיים, שאצלם לא נדע להסביר מה קורה לאמא צביה כשהעופר שלה נפצע. אבל מבחינתי זה אותו הדבר".

חדר הניתוח הסמוך לחדר המיון הראשי נראה כהעתק מדויק של חדר ניתוח בבית חולים אנושי, וגם כאן נשמרת הסטריליות. אנחנו עוטים חלוק מנתחים, מסכת פנים וערדליים, ונכנסים לתוך החדר בעיצומו של ניתוח להסרת פלטינות מרגליו של צבוע מפוספס אימתני, ששוכב מורדם על מיטת הטיפולים.

ארבעה אנשי צוות מקיפים אותו ומטפלים בו תוך צפייה במסך שיקוף הרנטגן, שמראה להם היכן ברגל נמצאים הברגים. זה ניתוח חוזר: הצבוע הזה ריסק בעבר את רגלו, נותח, וכעת שב לכאן מהטבע לאחר שנצפה כשהוא מתקשה בהליכה.
 

גם במה שקשור לתרופות, יש חפיפה בין האנושי לחייתי. "רוב התרופות שבשימוש בני האדם מתאימות גם לבעלי חיים, כמו למשל אוגמנטין, נורופן, סילברול או פראמין", מסבירה רוזנצוויג.

"אנחנו יודעים לתת משככי כאבים אם יש צורך, על אף שחיות לא מראות כאב כמו בני אדם. אם הן מראות כאב, זה אומר שהן במקום קיצוני; בטבע הן לא יכולות להרשות לעצמן לסבול, אחרת מהר מאוד יטרפו אותן. לחיות שנמצאות כאן בטיפול ובאשפוז ארוך אנחנו נותנים אפילו תרופות פסיכיאטריות להורדת דרגות חרדה".

כל מטופל שעובר בבית החולים מסומן ומתועד, ובחלק מהמקרים אף מולבש עליו משדר מיוחד, מתוך רצון לעקוב אחרי התפתחותו ומקורות המחיה שלו. "הרבה פעמים אנחנו מתעדכנים על בעלי חיים שטופלו כאן ונצפו בסעודיה, במצרים או במדינות באירופה, וזה מרגש. שמענו לדוגמה על חסידה שהצלנו את חייה וכעת היא נמצאת בהונגריה", מספרת רוזנצוויג.

לעתים מתאפשר מפגש חוזר עם פציינט, כמו במקרה של שחף פצוע שהגיע לאחרונה לבית החולים עם פגיעה במרפק הכנף, והתברר כי הוא כבר טופל כאן בשנת 2008, בעקבות הרעלה. "הוא היה ממש לקוח מרוצה", אומרת רוזנצוויג ופורצת בצחוק.

בבית החולים אומרים כי יש הקפדה רבה שלא ליצור קשר הדוק מדי בין המטופלים למטפלים; אם חיות הבר ייקשרו אל בני האדם, הדבר יקשה עליהן את החזרה לעולם הפרא שמחכה להן בחוץ. "קשה לי להסביר מה עובר לבעלי החיים במוח ומה הם חושבים", אומרת רוני אליאס, "אבל חיה שמורגלת בבני אדם יכולה לבוא אליי, לשבת לי על הכתף ולבקש ממני אוכל. חיה כזו לא תדע לשרוד ולהסתדר בכוחות עצמה בטבע, וגם אם תמצא מזון היא תיטרף מהר מאוד.

"חיית בר לא מסוגלת לאהוב, אבל מרגישה שייכות אליך אם גידלת אותה. כל בעל חיים שאתה לוקח מגיל אפס, אתה בעצם מעצב אותו כמו פלסטלינה, והוא לא יוכל עוד לשוב לטבע. בעלי חיים שעברו 'החתמה' לרוב בכלל לא יודעים שקיים מושג כזה, סכנה. ההתנהגות שלהם ממש משתבשת, ולכן אסור להגיע למצב כזה".

איך אתם מונעים את ההחתמה במהלך טיפול קרוב כל כך?
"לדוגמה כאן, בתא הגוזלים והעופות, אנחנו מכסים את כל התאים כדי שהעופות לא יראו אותנו זזים ונמצאים על ידם", היא אומרת בקול חלש, לבל תפריע את מנוחתם של המאושפזים.

"אם אני אדבר אליהם, אראה אהבה ואלטף את הגוזל כשאני מאכילה אותו, זה יהיה מאוד נחמד בשבילי, אבל בסופו של דבר החיה הזו תחשוב שאני אמא שלה ויהיה קשה להחזיר אותה לטבע. הגוזל נמצא בשלב שבו הוא לומד מה הוא צריך להיות. כשאני מפחיתה את המגע איתו למינימום, זה מאפשר לו לחזור לחיי הפרא שאליהם הוא נועד".

בשל החשש מהחתמה, אנשי הצוות הרפואי מקפידים תמיד להחזיק את החיות באמצעות כפפות, כדי שריח האדם לא ידבק בהן. "אחרי שהגוזלים לומדים לאכול בצורה עצמאית", אומרת אליאס, "אנחנו מוציאים אותם לכלובים גדולים יותר, שם הם נמצאים יחד עם עופות בוגרים מהמין שלהם. כך הם לומדים למצוא מזון, ולומדים גם שצריך לברוח ממני כשאני נכנסת לכלוב. אחר כך אנחנו יכולים לשחרר אותם לטבע".

אנחנו חוזרים אל חדרו של ד"ר יגאל הורוביץ, מנהל בית החולים. אנשי הצוות הרפואי והמתנדבים פונים אליו בשאלות לגבי בעלי החיים השונים ודרכי הטיפול בהם. החמלה שהוא מפגין כלפי המטופלים שלו היא גדולה, אבל לא מתחסדת; מאחוריה עומדת גישה מוסרית סדורה. "

יש מדרש על ספר קהלת שאומר שלא יהיה מי שיתקן אחרינו, ואין לנו זכות לקלקל את מעשה הבריאה", אומר הורוביץ. "גם אם אנחנו לא מבינים את המשמעות של אותו סיס או של כל בעל חיים אחר, כנראה יש לו משמעות, ואנחנו צריכים לדאוג לו בלי לעשות כרגע את החשבון במי חשוב יותר לטפל ובמי פחות.
 

"הרבה אנשים נוסעים עד אלינו מיוזמתם ועל חשבונם, מביאים את בעלי החיים ומצפים שנרפא אותם, ואנחנו לא יכולים לומר שאנחנו מטפלים רק בציפור מסוג אחד ולא מסוג אחר. אנחנו רוצים שבני האדם תמיד יהיו רגישים לטבע, ולכן נקבל כל בעל חיים מהבר שמגיע אלינו".

יהיו מי שיגידו שהשתגעתם. זה מה שחשוב עכשיו? כשבתי חולים רגילים סובלים ממחסור במיטות אשפוז, איך אפשר להפנות משאבים לטיפול בבעלי חיים?
"הרבה שואלים אותי למה שלא נתעסק בטיפול באדם במקום בבעלי החיים. אני חושב שאם בני האדם ילמדו להכיר את חשיבותו של הטבע ואת חשיבותה של הסביבה, ויפתחו חמלה כלפי בעלי חיים - הם יחמלו גם על בני אדם. אותם עבריינים שמבצעים עבירות רכוש, במקרים רבים הם אלה שפוגעים גם בבעלי חיים, והדברים שזורים זה בזה.

"אני לא יודע לבוא ולסמן על סקאלה כמה אחוזים מתשומות היחס שלנו צריכים להיות מופנים לאדם וכמה אחוזי השקעה ילכו לחיות, אבל אם אנשים לא יבינו שבעלי חיים הם דבר חשוב - איבדנו משהו מאוד מהותי בטבע שלנו ובחמלה כלפי הסובב אותנו. כאשר אנחנו מתאכזרים לטבע, הוא מתאכזר אלינו בחזרה, ולראיה - כל השינויים ובעיות האקלים בכדור הארץ בתקופה האחרונה.

"רוב בעלי החיים מגיעים אלינו כתוצאה מפגיעה לא מכוונת של בני אדם - אם כתוצאה מדריסות, אימוני ירי, התנגשות בחלונות זכוכית תוך כדי תעופה או היעלמות שטחי מחיה שהפכו לאזורים אורבניים. האדם הוא האויב הכי גדול לבעלי החיים והטבע, בכל העשייה שלו - במזיד ושלא במזיד. הוא סולל כבישים, מותח כבלי חשמל, ופוגע בצורה ישירה ועקיפה בעולם החי. אנחנו כאן מנסים בעיקר לתקן את הפגיעה שהוא גורם".

מעבר לקיר בוקעים קולות שלא שמעתי כמותם מעולם. זו לא יללה או המיה, אלא יותר קול בכי של ספק חיה־ספק עולל. בתוך קופסת קרטון הוכנס זה עתה לחדר המיון עופר קטן ומבוהל של צבי ארץ־ישראלי. מיד נלקחים ממנו מדדים והוא מקבל עירוי נוזלים. הפקח שהביא אותו מהגליל מסביר כי העופר הזה נאסף בידי ציידים, שהשאירו אותו סמוך לתחנת משטרה. נראה כי הוא אינו פצוע, ונלקח מאזור המחיה שלו בטעות. גם זה קורה.

"עונת ההמלטות של העופרים נמצאת כעת בעיצומה", אומרת רוזנצוויג. "כשאדם מטייל וצבאים מבחינים בו, האמהות מחביאות בצד את העופרים ובורחות. האדם עלול לחשוב שהעופר חולה וצריך לטפל בו, אבל זו טעות קשה שאחר כך מורכב לתקן אותה. הלוואי שהמטיילים יבינו שאסור לגעת בחיה כזו. צריך לקרוא לפקח של רשות שמורות הטבע, והוא יחליט האם לאסוף את העופר או לא".

מהי התחושה כשאת לא מצליחה להציל בעל חיים?
"קשה להיות נוכח ברגעיה האחרונים של חיה, אבל בסופו של דבר המוות הוא חלק מהחיים. אני חושבת שהקשר הבלתי אמצעי עם חיות הבר גורם לנו לחוש כבוד רב כלפי הדברים שהן עוברות ויכולות לספוג. אם אתה משווה אותן לאנשים, תראה כאן דברים שאדם לא היה שורד אפילו עשירית מהם. העוצמות והתעצומות שיש לבעלי החיים, זו הבריאה. נראה לי שזה הדבר הכי קרוב למה שאלוהים התכוון כשהוא יצר אותם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg