 |
/images/archive/gallery/293/938.jpg ג'ים ווילט
צילום: נדב נויהאוז  |
|
|
|
|
| ג'ים ווילט אחראי להמתתם של 200 בני אדם. רוצח
סדרתי ברשיון. עכשיו, לאחר שיצא לפנסיה, התפנה
לפרסם ספר על 30 שנותיו כמוציא להורג בטקסס |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בעז גאון, טקסס
23/4/2005 16:00 |
|
|
|
|
|
|
|
האיש היושב מולנו, שנראה כמו דיק צ'ייני ונשמע כמו ביל קלינטון, המביט בנו בזוג עיניים כחולות המסוגלות להותיר שני עיגולים חלולים בגודל ניקל בכל לוח ברזל, שמנשנש תפוח כדי לא להחמיר את מצב כרס הסבא החביבה שמשתפלת מעל החגורה, ושכפות ידיו קטנות מכפי שהיה ניתן לצפות ממי שהחזיק אותן (מטאפורית, אם לא ממש) סביב צווארם של רוצחי טקסס במשך שלושה עשורים ויותר, אינו מסוגל להסביר כיצד עשה את מה שעשה. אחרי הכל, הוא בכלל לא רצה להיות סוהר. הוא התגלגל לעבודה הזו רק במקרה, או ליתר דיוק כי רשות בתי הסוהר בהאנטסוויל, המעסיק הגדול בטקסס אחרי תעשיית הנפט, הנשק והכובעים, הציעה לשלש את מה שהרוויח עד אותו הזמן כמתדלק. מה גם שהמפגש הראשון שלו עם הכיסא החשמלי, אותה מוטציית עץ-ברזל המכונה בחיבה "אולד ספארקי", שאסירים בנו במסגרת שעת הריפוי בעיסוק בסדנאות הכלא השמור ביותר בטקסס, הסתיים בטיפוס ארוחת הצהריים שלו במעלה מערכת העיכול ובשבועה נסתרת של הנוצרי האדוק, בינו לבין עצמו, לברוח מהעבודה הזו כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק.
זה לא קרה. מה שכן קרה הוא הפיכתו של ג'ים ווילט, 55, המחפש את עינינו גם כשאנו משפילים אותן במבוכה או זעזוע, לרוצח סדרתי עם רישיון, שבצדו הימני העליון הוטבע המתומן המוזהב של מדינת הכוכב הבודד שפינותיו דוקרות. במשך שלושה עשורים וקצת שירת ווילט ביחידת ההוצאה להורג בהאנטסוויל, שאותה ניהל בשנים האחרונות, שכללו גם את כהונתו המפרכת של המושל המסור-לקידוש-החיים
אך-רק-במקרה-של-נשים-חסרות-הכרה-מפלורידה, ג' ורג' וו. בוש (ע"ע טרי שיאבו), שבזמן כהונתו טיפס מספר המוצאים להורג ל-152, יותר מאצל כל מושל אחר בהיסטוריה של ארצות הברית. ווילט החל בעמדת מנקה הכיסא החשמלי (אחרי שהתפזרו אדי הטיגון כמובן) וסיים כמנהל בית הסוהר כולו, המכונה "יחידת החומות", על שם חומת הרעפים הפסטורלית המיתמרת מעל הגנים המטופחים כגני ורסאי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
החיים בטור המוות
|
|
|
 |
|
|
|
החל ב-1998 היה ג'ים ווילט מי שניצב מהצד השני של קו הטלפון, שמצדו הראשון היה משרד המושל שהתבקש, לפני כל הוצאה, לאשר סופית את סיום חייו של הנידון. אחרי זה נכנס מנהל יחידת ההוצאה להורג לחדרו של הנידון ואמר לו בקול רם ומונוטוני ורק פעם אחת: "הגיע הזמן לעבור לחדר השני". ווילט היה הולך ראשון, אחריו האסיר המתנדף, לצדו כומר ומאחוריו שני שומרים, שתפקידם היה לקשור אותו ברצועות עור עבות כשל אוכף מסביב לרגליים, לחזה ולידיים, ולהדק את כל אלה חזקחזק. לא כדי למנוע נסיון בריחה אלא כדי לא לגרום מבוכה למשפחות, למוזמנים ולעיתונאים הצופים בכל העניין בתאי צפייה פרטיים במסגרת הפיפ-שואו הביזארי המתרחש כאן בערך פעמיים בחודש, כמו גם כדי לחזר אחרי מחמאותיו של המפקח התורן שעמד בצד ורשם ציוני ביצוע זעירים בפנקסו.
כפי שהסביר ווילט, הסוד להוצאה מוצלחת להורג הוא היותה משעממת עד כדי פיהוק מתוסכל, לנוכח הפער בין הידיעה כי מול העיניים מת בן אדם לבין המציאות נטולת הגצים, המחאה, הרעמים והברקים של מה שאמור להיות תהליך של קריעה אלימה ומדממת. במציאות, המעבר בין החיים למוות איננו אלים אלא משמים. "בכל מה שקשור לבית הסוהר, משעמם הוא טוב", מחייך ווילט. "כשהעניינים מתחילים להיות מעניינים, אז בדרך כלל מתחילות הבעיות".
על קנה אקדחו של ווילט, אם היה כזה, היו צריכים להיות חרוטים קרוב ל-200 חריצים . כמחצית מתוכם רשומים על שמו באופן אישי, והשאר מיניסטריאלית. כמה אנשים הרג ווילט בעצמו אתם שואלים? 89. או ליתר דיוק, 88 גברים ואישה אחת. את האות המוסכם שאותו נהג ווילט לתת לאיש עם היד על השיבר של הרעל, הוא למד מקודמו בתפקיד: הורדת משקפיו, קיפולם בזהירות והכנסתם לכיס החולצה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"תמיד הייתי עצוב"
|
|
|
|
|
|
|
דאגלס א. רוברטס מחכה לנו עם יד אחת על הטלפון המחובר לקיר ויד שנייה על הברית החדשה המונחת על דרגש הדיקט שלפניו. הוא אינו נראה כמו איש ההולך למות אלא כמו איש ניקיון שהוזמן על ידי שירות בתי הסוהר לשפשף את הפאנלים מהצד הפנימי של הזגוגית העבה, שמפרידה את אלה שזמנם אוזל מאלה שזמנם שאול אך עדיין אינו קצוב (כלומר, אנחנו). אנחנו נפגשים ביום רביעי. ביום שלישי שאחריו, השבוע, שלושה ימים לפני שפתחתם את העיתון שאתם קוראים כעת, הוא מת. רוברטס, שביקש שנכנה אותו "דאג", מתקרר עכשיו בתחתית אדמת בית הקברות של האנטסוויל, שמתפשט, לאט ובהתמדה, לעבר העצים הנגדעים מצפון לעיירה. אותו עץ משמש, בין השאר, לכריית הקברים באופן כזה שימנע את קריסתם פנימה. רוברטס סיפר לנו מה היו מילותיו האחרונות. הוא סיפר רק אחרי שנשבענו כי הדדליין שלו יחול לפני הדדליין שלנו. משפטי הפרידה שלו, השובבים וצובטי הלב גם יחד, יגיעו בסיום הכתבה הזו.
אבל בינתיים, דאג בן ה-42 חי . כל כך חי, עד שהמילים נורות מהפה הגדול שלו ונמחצות על הצד הפנימי של הזגוגית כמו יתושים על שמשת מכונית נוסעת. הוא מבקש להעביר מסר: שהחיים ב"טור המוות", ביחידה על שם אלן ב. פולנסקי בליווינגסטון, כשעת נסיעה פסטורלית ושוברת לב מרוב יופי מהאנטסוויל, הם גיהנום צרוף. הוא מספר כי בתא שבו הוא נעול 23 שעות ביממה כבר תשע שנים, אין מקום לזוז ובקושי יש מקום לנשום, וכי הוא יודע כעובדה שאת נסיעת המוות של הנידונים ביום הוצאתם להורג לא מלווים כינורות מייבבים או תפילות חרישיות בלטינית, אלא השתנקויות הצחוק של סוהרי ליווינגסטון המאושרים להיפטר מזוהמה אנושית שהעולם (שלא לדבר על טקסס) יסתדר טוב מאוד בלעדיה.
כשאמרנו את כל זאת לווילט, הוא השיב כי אינו מאמין שהסוהרים מתבדחים בזמן שהנידון הקשור בשלשלאות מועמס על הוואן הלבן. "זה אף פעם לא הצחיק אותי", אמר, "ותמיד הייתי עצוב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גזר דין תוך יומיים וחצי
|
|
|
|
|
|
|
בניגוד למה שנדמה מצפייה בסרטים רבים מדי שצולמו בסביבת בתי סוהר, דאג אינו לבוש במדים כתומים אלא צחורים כשלג. הוא נראה כמו סניטר או כמו חלבן חביב, שעורו החיוור והרעב לשמש מתמזג עם הכותנה הרופפת המלופפת סביב גופו, כמו תכריכים סביב איבריו של המת המהלך. דאג אינו טוען כי הוא חף מפשע, אינו זועק לרחמים ומודה בפה מלא כי לא היה אף פעם נער מקהלה. את סדרת הדברים שעניינו אותו כבן חורין הוא מסכם בטרילוגיה הנדושה "סקס, סמים ורוק'נרול". דאג זוכר היטב את הלילה שבו הסניף קראק-קוקאין והלך לאיבוד ברחובות הדביקים מזיעה ותשוקה של סאן אנטוניו. ואיך בסופו של בילוי שהלך והסתחרר כמו מי כיור מתרוקנים, נותר בלי מושג או כסף ברחוב בלתי מוכר ומלא בצללים ארוכים מדי. הדרך היחידה להגיע הביתה (או ליתר הדיוק, היחידה שנדמתה כריאלית בעיני רוחו הדלוקה) היתה לחטוף את מכוניתו של ג'רי וולז, שעבר שם במקרה, ולהכריחו להסיע אותו ליוסטון. וולז עלה על הכביש המהיר מספר עשר והחל לנסוע צפונה עד שרוברטס הורה לו לעצור את האוטו בשולי החצץ. וולז חשב כי רוברטס עומד להרוג אותו, בעוד רוברטס טען וטוען גם עכשיו כי רצה בסך הכל לבעוט את וולז החוצה, כדי שיוכל לנהוג הביתה בשקט ולהישבע שלא יחזור על התעלול הזה שוב (עד הפעם הבאה, כמובן). אלא שוולז התנפל על רוברטס ששלף סכין, דקר אותו שבע פעמים וזרק אותו מהמכונית. הוא מעך את דוושת הגז ובדרך אל חשכת הכביש המהיר דרס את גופתו של וולז פעמיים.
רק באזור אוסטין נחת רוברטס חזרה בכדור הארץ ומצא את עצמו במכונית לא שלו, שריפודיה מכוסים בדם קרוש וזר שכיסה את ידיו, בגדיו, פרצופו. רוברטס לא ברח אלא הוציא רבע דולר מהכיס, צעד בעצב אל טלפון ציבורי והתקשר למשטרה כדי שתבוא לאסוף אותו. אחרי זה הוביל אותה למקום שבו עדיין היה מוטל ודרוס לחתיכות ג' רי וולז. רוברטס הסגיר את עצמו למשטרת טקסס, הגיש לה את הסכין, את ידיו המושטות ובדיעבד את שארית חייו, למרות שידע היטב כי בדיוק כמו הקורבן שלו, על הערב הזה ישלם במותו. ככה זה בטקסס, מדינה שנדיבותם וחביבותם של התושבים עומדות ביחס הפוך לאכזריותם המצמיתה לנוכח גורל פושעיה. אותו טקסני שיציע לך את טנדר הפיק-אפ שלו מבלי לדעת את שמך הפרטי הוא גם מי שיירק על הקבר שלך פעמיים, אם תעבור על החוק.
משפטו של רוברטס היה הקצר ביותר בהיסטוריה האמריקנית המפוארת של ההוצאות להורג, שהחלה בראשית המאה ה-19 והושקה בהאנטסוויל ב-24'. תוך יומיים וחצי, בערך הזמן שלוקח למייקל ג'קסון לבחור את הפיג' מה שאיתה יגיע לבית המשפט, החליטו תובעי, מושבעי ומושל טקסס כי את רוברטס צריך להרוג. פרקליט ההגנה שנשלח מטעם המדינה הסכים עם התביעה ובמקום לטעון כי רוברטס לא התכוון להרוג אלא ניסה להגיע הביתה דרך ענני קוקאין, השליך את לקוחו לרגלי המושבעים וביקש את רחמיהם. באותה מידה היה יכול לבקש שירקדו פולקה. להגנתם ניתן לומר כי רוברטס בעצמו ביקש למות, אם האלטרנטיבה היא להירקב בבית הסוהר למשך שארית חייו הקצרים יחסית (הוא היה אז בן 33). כל זאת עקב מה ששמע על שגרת חייהם של אסירי טקסס המקוטלגים בין ארבע קטגוריות: הכנופיה השחורה, ההיספנית, האסיאתית והניאונאצית. מכיוון שרוברטס לא נמנה עם אף אחת מהאפשרויות האמורות, הוא העדיף להניח למדינה להמית אותו ברכות, לפני שאסיריה יכתשו אותו לגזרים כפי שעשה לג'רי וולז.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מקווה שטקסס תיהנה להרוג אותי"
|
|
|
|
|
|
|
שישה ימים לפני מותו, דאג איננו פוחד. במהלך השנים שבילה בטור המוות, אימץ אותו ישו אל חיקו והבטיח לו כי מיטת הרעל איננה אלא כן שיגור אל עולם שכולו מחילה. הוא אפילו לא מצטער שאביו לא יבוא ללוות אותו במבטיו אל העולם הבא מהצד השני של הזגוגית, כי הוא ממילא לא ביקר אותו כאן מעולם, שלא לדבר על כך שמעולם לא היה ממש אבא. דאג זוכר אותו רק כאיש הגדול, המפחיד והשיכור שנהג לאסוף בשתיקה את הכסף שבנו בן העשר נהג להרוויח למענו כדי שיוכל להשקיע אותו, בשיקול דעת והיגיון, בקרן הפקדונות על שם ג'ק דניאלס.
"אני מקווה", אמר דאג רוברטס בשלהי השיחה בת 45 הדקות (כשקצין העיתונות הניח על כתף העיתונאי יד רכה אך מבהילה, שגרמה לו לקפוץ באוויר כאילו ישב כל אותה העת על "אולד ספארקי"), "שטקסס תיהנה להרוג אותי, אם זה מה שהיא באמת רוצה". הוא התאמץ להיראות שלם עם הדרך שעשה מאז ירד מהפסים. כמתנת פרידה אינטימית, הציע לנו בלחישה את אחד הסודות הבודדים שעוד נותרו לו: מה יזמין לסעודתו האחרונה. לא מדובר בחטיף החביב על ההולכים למוות, קרי הצ'יזבורגר, אלא דווקא בעוף מטוגן. ואני מצדי, כל הדרך חזרה אל נהרות הזהב הנשפכים כאן מהשמש כמעט כל שעות היום, ניסיתי שוב ושוב להבין האם סעודתו האחרונה של רוברטס היא דרכו להתבדח בפעם האחרונה על חשבון תלייניו, שמתכוונים לצחוק על חשבונו כל הדרך להאנטסוויל. או שהוא סתם אוהב פרייד צ'יקן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"רוצחים אותי"
|
|
|
|
|
|
|
מבין 89 האנשים שג'ים ווילט הרג, רק אחד ניסה להתנגד. קראו לו גארי גרהאם, המוצא להורג ה-222 של טקסס וכנראה אחד מבין השניים המפורסמים ביותר (השנייה היתה קארלה פיי טאקר, האישה הראשונה ב-135 שנה שהוצאה להורג בטקסס, שגם היא הומתה במשמרת של ווילט). הוא נגרר אל תא המוות בידיים וברגליים, צורח, שורט וצועק, ונשבע שהסיבה היחידה שהורגים אותו היא כי העור שלו כהה מדי עבור המדינה, שרק לפני 40 שנה (כפי שסיפרה לנו התושבת הוותיקה, נורה נורבל, ברחוב צדדי בהאנטסוויל) נדרשו תושביה השחורים להשתמש באסלות נפרדות כדי לא לזהם את המים.
גרהאם הורשע על סמך עדות ראייה בודדת של אישה לבנה בשם ברנדין סקילט, שטענה כי ראתה את הנער בן ה-17, דרך זכוכית חלונה הסגור בלילה טקסני חשוך, שודד ורוצח את בעל הדראגסטור המקומי. שניים מעובדי החנות הגישו תצהירים שלפיהם גרהאם לא היה רוצח. אלא שעורכי הדין מטעם ההגנה לא ראו צורך להטריחם לבית המשפט ביום כה חם. ביום הוצאתו להורג של גרהאם הצטופף אספסוף בינוני על המדרכות שמול חומות הרעפים האדומים של האנטסוויל, לא רחוק מדוכן ההמבורגרים המפורסם "קילר-בורגרס", ותבע את שחרורו או לפחות את פתיחת משפטו מחדש. בפינה של גרהאם התייצבו דני גלובר, ג'סי ג'קסון, ביאנקה ג'אגר והאינטלקטואלים של ניו יורק. בפינה שמנגד התייצבו האנשים הטובים של טקסס והמושל ג'ורג' בוש. כהרגלו, בוש ניצח. כהרגלם, האינטלקטואלים הפסידו. כ-20 דקות לפני שבע בערב, זמן לא רב אחרי שגרהאם אמר את המילים "רוצחים אותי", הוריד ווילט את משקפיו והטביע את שארית נאום המחאה בים של חומר הרדמה שהיה מפיל גם סוס יאור. עם כל הכבוד לחוסנה של הרוח האנושית, היא איננה מסוגלת להתחרות בכימיה.
גם סיפורו של גרהאם נכלל בספרו של ווילט, "Warden" (סוהר), שיוצא השבוע באמריקה. על כריכתו מצוירים סורגים עבים על רקע לבן. בין הפרקים המוקדמים מאוד של סיפור חייו, שאינו שונה במהות מסיפור חייהם של האנשים שהרג, שילב ווילט קטעים מ"יומן בית הסוהר" שניהל במשך עשרות הוצאות להורג. עכשיו הוא יושב במשרדו במוזיאון בתי הסוהר של טקסס, שאותו הוא מנהל היום, שהמוצג-יהלום שלו הוא אותו כיסא שאת שיירי הבד והבשר החרוך שלו נהג ווילט לנקות במטלית לחה לפני כ-30 שנה . "כתבתי את היומן הזה", הוא אומר, "בשביל להוציא את הסיפורים והמחזות האלה מהראש שלי. אם לא הייתי עושה את זה הייתי משתגע. מרגע שההוצאות להורג יצאו ממני ועלו על הנייר, הרגשתי כאילו אני יכול לשים אותם במגירה ולהמשיך הלאה עם חיי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זה בינך לבין אלוהים"
|
|
|
|
|
|
|
במשך 30 שנה לא דיבר ווילט עם איש. לא עם חבריו ולא עם הקולגות, לא עם היועץ הפסיכולוגי ולא עם הכומר, לא עם ילדיו, ג'ייקוב וג'ורדן, ולא עם אשתו ג'ניס, שהשיבה לו באנוכיות משהו כאשר שאל אותה "האם לקחת את העבודה הזו?": "זה בינך לבין אלוהים, ג'ים". היחיד שווילט נועץ בו אכן היה אלוהים, התייעצות שבסיומה החליט "צ'יף וורדן ווילט" כי מבחינת סוהר הסוהרים שבשמים הוא יכול להגיד כן לתפקיד שהוצע לו, וזאת משני טעמים. האחד, כי "אני בסך הכל בורג במערכת". השני , כי "אם זה לא הייתי אני, זה היה מישהו יותר גרוע". יחד מהווים צמד הטיעונים את מערכת ההצדקה הפנימית הפופולרית ביותר עבור מי שהחליט מרצון לעשות עבודה שידע כי יום אחד יצטער עליה.
"הדבר היחיד שהתקרב לסוג של טיפול קבוצתי", מספר ווילט, "היה כאשר נפגשנו לפני כשנתיים, כל צוות היחידה להוצאה להורג, באיזה בית בכפר. היחידה מנתה רק כ-15 איש . בעצם, אפילו עם 14 הייתי מסוגל להסתדר לא רע. בכל מקרה, נפגשנו כולנו בכפר וזה היה מעניין מאוד. פתאום גיליתי, למשל, שלכל אחד מאנשי הצוות היתה דרך אחרת להתמודד עם מה שעשינו. כמובן שעד אותו יום לא דיברנו על כך בכלל. למה? כי אנחנו גברים ואנחנו מטקסס, וגברים מטקסס לא מדברים על דברים כאלה.
"היה שם למשל בחור אחד שהתפקיד שלו היה לקשור את הנידון למיטה. הוא סיפר כי לפני כל הוצאה להורג, הוא היה עולה למשרד שלי וקורא את התיק, רק כדי להזכיר לעצמו מה הוא עשה שהכניס אותו לשם. בחור אחר אמר כי דמיין שהקורבן היה אמא שלו, או אשתו, או הבת שלו. מה איתי? ובכן, אני לא עשיתי שום דבר מהדברים האלה. בהתחלה ניסיתי לקרוא את התיקים של הנידונים ממש לפני ההוצאה להורג, אבל זה רק הפריע לי. זה שיבש את היחסים שלי עם הנידונים. פתאום לא ידעתי איך לדבר איתם ברגעים האחרונים. זה יצר מבוכה. אתה צריך לזכור שהעבודה שלי היתה לדאוג לכך שההוצאה להורג תעבור חלק ככל שניתן, בלי בעיות ובלי עיכובים. במקום זה התפללתי לאלוהים שאני עושה את הדבר הנכון. הדבר הנוסף שהייתי עושה לפני ואחרי ההוצאה להורג הוא לנסות להעסיק את המוח שלי בדברים אחרים. במה? כל דבר. לא חשוב מה. העיקר שאפסיק לחשוב על מה שמחכה לי באותו יום בשש בערב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כולם פה רד-נקס"
|
|
|
|
|
|
|
למה שש בערב? הרי ההוצאות להורג הראשונות נערכו בחצות. ובכן, במרחק השלכת פחית בירה ריקה מיחידת ה"חומות" מתרפק הקמפוס של אוניברסיטת סם יוסטון, שמצד אחד אינו ידוע כספק זוכי הנובל מספר אחת בעולם, ומצד שני אפקטיבי בייצור יציב של צעירים בסנדלי אצבע המסוגלים לשתות קונטיינר בירה מבלי להקיא את הנאצ'וס. כל אלה היו שותים ושותים ושותים, ומתייצבים בחצות מול חומות בית הסוהר, כדי לערוך פסטיבלי מוות-סטוק פרטיים ופוליטיים למחצה, שבמסגרתם היו תובעים, ברצינות אלכוהולית, לשחרר את מי שברוב המקרים לא ידעו את שמו הפרטי.
"חוץ מזה", סיפר ווילט, "היה קשה להחזיק מערכת משפטית שלמה ערה עד חצות בלילה. אנשים היו עייפים. אז הזזנו את זה לשש בערב וכל התהליך היה מסתיים תוך חצי שעה. ברוב המקרים, ברבע לשבע בערב כבר הייתי בבית. פעם היו לנו שתי הוצאות להורג באותו יום. הראשונה החלה בשש בערב. בשבע כבר הייתי בסלון".
את אנדרו פארק, שהחברים שלו קוראים לו דרו, פגשנו במשרד השחרור בערבות של דברה סטונוול, שהחברים שלה קוראים לה דבי, ושמתעצבנת כשחושב מי שחושב שהיא יהודייה. וכל זה רק בגלל שקוראים לה דברה, ויש לה שיער שחור וקצר. "זה לא בסדר!", השתעלה /חרחרה לתוך מאפרה, שבתוכה מעוכה כמות סיגריות שהיתה מפרנסת מדף ורבע בדיוטי פרי. "אסור לאנשים לחשוב דברים כאלה! ". כששאלנו האם דרו יהודי, מיד אחרי שסיפרה כי ההורים שלו עומדים לעלות לירושלים כדי לוודא שלישו תהיה חניה במרכז העיר כאשר ישוב, היא התעצבנה שוב. "איזו מין שאלה! (שיעול), מה זה חשוב! (שיעול), אסור לכם לשאול!" ( שיעול, חרחור). למרות מאמץ משולב ודו-מוחי לא הצלחנו להבין, העיתונאי (ששינה כאן את שמו ל"בו") והצלם (ששינה כאן את שמו ל"נד"), מה כל כך נורא בלהאשים מישהו בהיותו יהודי.
מי שעזר לנו במקצת היה נג'יב, הפלשתיני מצור אל-בחר שבפאתי בית לחם שעבר לכאן עם משפחתו לפני שמונה שנים ומפעיל היום את הקוויק-פיק המוקם בדרך לקבר של מייסד טקסס ונשיאה הראשון והיחיד כמדינה עצמאית, סם יוסטון. "כולם פה רד-נקס, מאן", אמר נג'יב, שכמעט הפיל את הקופה על בוהן הרגל אחרי ששמע שאנחנו אזרחי הישות הציונית ( "אל תירו בי", אמר אחיו וצחק צחוק עצבני). " הם גזענים. הם לא רוצים אותנו פה. הם זבל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אם הרגת מגיע לך למות. לא?"
|
|
|
|
|
|
|
מה שלא אומר שדברה סטונוול גזענית כמובן. רחוק מזה. אך יש דפוסי חשיבה שכדי לעקור אותם מהשורש דרוש די-9, ולרוע המזל, כל הציוד הכבד במזרח טקסס כבר מושכר לשירות בתי הסוהר לצורך כריית קברים נוספים באזור החורשות מצפון להאנטסוויל.
קחו למשל את מאק וודוורד, המנכש את העשבים מסביב לקבר של סם יוסטון ואשתו מרגרט. הגנן וודוורד גדל בצל חומת הרעפים האדומים ולולא האסירים "לא היה יודע לשחק בייסבול". מה שמכשיר אותו כמובן לדבר בשמם או לכל הפחות לשמש כמפצח מנעול מנגנונם הנפשי." האמת היא", אומר מאק ומעביר מכאן לשם ומשם לכאן כתמים שחורים של טבק לאורך הלסת התחתונה, "שהאסירים לא רוצים להיות בחוץ. להיות אסיר זו עבודה כמו כל עבודה אחרת. פעם תלינו בעיר קישוטים לכבוד כריסמס. החנינו את הטנדר של העירייה ליד בית הסוהר ואחד האסירים שרגע לפני זה השתחרר נכנס לתוך הטנדר ונסע עד שנגמר לו הדלק. שם הוא חיכה שיעצרו אותו ויחזירו אותו חזרה פנימה. זה מקצוע, אני אומר לך".
מאק השמרן והגוץ מסכים עם שותפו הליברלי הדק כזרד, דיוויד זלר, כי ההוצאות להורג כבר לא מרתיעות. אבל שלא כמו זלר, מאק אינו חושב שהמסקנה המתבקשת היא ביטולן. ההפך. יש ללכת עוד חצי צעד מדוד קדימה ולהחזיר את מסורת ההוצאות הפומביות להורג באיצטדיון הרודאו הישן המתפורר לאיטו ממערב ליחידת החומות. אחרי הכל, ברודאו הזה ביקר פעם סטיב מקווין! לא חראם? "זה כמו שאתם אומרים", אמר מאק לנציגי היהדות ממזרח לאוסטין (מזל שדברה סטונוול לא היתה שם), "עין תחת עין ושן תחת שן. אם הרגת מישהו מגיע לך למות. לא ככה?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אנחנו חברה ברברית ולא מוסרית"
|
|
|
|
|
|
|
שמונה שעות ושלוש בירות אחרי זה יושבים "בו" (בעז) ו"נד" (נדב) בחצר האחורית של הבר "TW", המואר רק בסדרת לפידים בוערים (מתנת הקו קלוקס קלאן המפורק מנשק?), אולי כדי להניח לעורכי הדין הנוכחים, המרכיבים את הקצפת של השמנת של הקרם של האנטסוויל, לעשן חרישית ג'וינט מתחת לאפו הסתום באופן חשוד של שופט בית המשפט המחוזי, שאת שמו ביקש שלא נזכיר וגם שלא נכתוב למה.
הנוכחים: עורך הדין אנדרו "דרו" פארק, שעל קיר משרדו תלוי ציור שמן של חייל מייבב על קיר הכותל ב-67'; הבוסים שלו, האנק רידלי וברוס גרין; החברה של דרו, מליסה, הנוהגת להישען קדימה כשהיא שואלת למצבם המשפחתי של אורחים מחוץ לעיר; לי מקי, איש משמר הגבולות והמכס השיכור כמו בקבוק טרפנטין; והשופט התתרן של בית המשפט המחוזי, שהיה דמוקרט עד שהבין כי הליברלים הם שליחי השטן ולכן התפקד לצד של המנצחים.
"אני לגמרי, לגמרי, לגמרי, לגמרי, מתנגד לעונש המוות", אמר עורך הדין ברוס גרין. "כל הסיפור הזה התחיל בקטן והפך למבול, ועכשיו הסיבה היחידה שאנשים תומכים בזה היא כי הם אוהבים לנקום באנשים אחרים. אין סיבה אחרת".
" אומרים לי שעושים את זה בשביל שלמשפחות הקורבן תהיה סגירת מעגל", נחר הפרקליט האנק רידלי והרקיד את זנב שיער הכמו-סוס שלו. "זה בולשיט. זה רצח במימון המדינה, זה מה שזה. ואתה יודע מה הבעיה? שהפכו את זה לסניטרי. זה כל כך נקי ושקט עכשיו, שאף אחד לא יודע כשזה קורה".
ברוס גרין (משיק את הבירה הרביעית): "אנחנו לא מתורבתים... אנחנו חברה ברברית ולא מוסרית...".
האנק רידלי: "ואני אוהב את אמריקה. שלא תבין. ברוס אפילו נלחם בוייטנאם".
ברוס גרין: "ממ... ממ ...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אתם הורגים פלשתינים בלי משפט?"
|
|
|
|
|
|
|
אנדרו פארק: "למרות שאני כהניסט בהגדרה שלי, הייתי רוצה לדעת 'בו': האם זה נכון שאתם הורגים פלשתינים בלי משפט?".
ברוס גרין: "השורה התחתונה היא שאתה לא יכול להיות פוליטיקאי אמריקני שמתנגד לעונש המוות. זו תהיה התאבדות פוליטית. הנה, תשאל את השופט".
השופט : "הפוליטיקה האמריקנית מכרה את נשמתה לכסף. כולם מפחדים לדבר, ובינתיים כולם יורים אחד בשני. למה עברתי מהמפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית? כי אצל הדמוקרטים אין לי עתיד".
האנק רידלי: "יש 25 סעיפי תקן לבובות דובי באמריקה. אתה יודע כמה סעיפי תקן יש לנשק? אפס!".
השופט: "בטקסס שופטים נבחרים על ידי הציבור. האם זה עומד בסתירה לרעיון העצמאות השיפוטית? ובכן. . . כן ".
לי מקי: "אשתי גדלה עם לורה בוש".
(מבטים נדהמים).
"בו": מה?
לי מקי: "אשתי. . . היתה החברה הכי טובה של לורה בוש. . . ואני חושב. . . שאם מישהו היה הורג את הבת שלי. . . הוא לא היה מגיע לבית המשפט. זה מפתיע אותך? . . . אני שוטר. . . כבר 28 שנים. . . והייתי עושה את העבודה בעצמי. ואם הבת או הבן שלי היו רוצחים מישהו. . . גם זה לא היה משנה. הייתי מתנדב להרוג אותם לבד. זה מפתיע אותך?".
"אני צריך עוד דרינק", אמר לפתע שופט בית המשפט המחוזי. השולחן העמוס עד לפני רגע התרוקן במהירות והותיר את נציגי העיתונות בוהים בנציג החוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"קשה לזכור את השמות"
|
|
|
|
|
|
|
זה דבר אחד לשמוע ליברלים הלבושים בבגדים קטנים מדי שנקנו בוודסטוק עוד לפני הפרופסורה, מדברים בגנות עונש המוות. זה דבר אחר בתכלית לשמוע את מי שהיה עד לאחרונה גלגל שיניים קריטי בפס הייצור של ההמתה אומר את אותם דברים עצמם.
"אני מסופק אם עונש המוות מרתיע מישהו", אומר הפנסיונר המיוסר ג'ים ווילט. "זו דעתי האישית, כן? דעתו של ג'ים ווילט. אם מישהו מסומם או בקריז והוא רוצה לנקום במישהו או להרוג, אני מסופק אם הוא יעצור לפתע ויגיד לעצמו: 'היי, רגע אחד, בטקסס יש עונש מוות'. אגיד לך יותר מזה, אין לי ספק שמבחינה סטטיסטית כמה מהאנשים שהוצאנו להורג היו חפים מפשע. היה לנו מקרה, למשל, עם ילד שהעיד נגד אביו על רצח שתי ילדות. עכשיו תגיד לי, אם אתה האבא של הילד הזה, לא סביר שתיקח את האשמה על כתפיך כדי להציל את הבן?"
"או המקרה ההוא על הבחור שהיה קשור לאיזו עסקת סמים עם עוד שני חבר'ה, ופתאום הגיע שוטר ומישהו ירה בו. הרי העדים נגד הבחור שהורשע היו שותפיו בעסקת הסמים. זה לא נשמע לך מוזר? כך או כך, הבן אדם הורשע ונשלח לטור המוות ואנחנו הוצאנו אותו להורג. מה היה שמו? . . . לא זוכר. . . ג'יייי. . . משהו . . . אני לא. . . אני לא זוכר את שמו. אם הייתי זוכר את שמות כל האנשים שהוצאנו להורג הייתי משתגע".
"אגיד לך דבר נוסף. כשיש לך שתי הוצאות להורג בשנה, קשה לך לשכוח אותן. אבל כשיש לך שתיים בשבוע, זה הופך הרבה יותר קל. השכיחות עוזרת לך לשכוח. קח למשל את המקרה של קארלה פיי טאקר. כשהוצאנו אותה להורג ב-98' הרחובות היו מלאים במפגינים שצעקו: 'איך נותנים לאישה הזו למות!'. אנשים טענו שהיא למדה לקח, חזרה בתשובה נוצרית והתחייבה לא לפגוע באיש למשך כל חייה. אבל אתה יודע מה? זה נכון לגבי הרוב המכריע של הגברים שיושבים בטור המוות. הרי בקושי שבוע אחרי הוצאתה להורג של טאקר הוצאנו פה להורג בחור היספני שגם הוא למד לקח, וגם הוא אימץ את ישו וכל זה. אבל מה? הפעם הרחובות של האנטסוויל היו ריקים".
שאלתי את ווילט מה היה שמו של הבחור ההיספני. הוא הניח את כפות ידיו הזעירות על מצחו הרחב ועיסה אותו שוב ושוב כאילו התכונן לעשות ממנו בצק לעוגיות. "אני לא זוכר", אמר לבסוף וחיכה בסבלנות לשאלה הבאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא אהבתי להיות במרכז העניינים"
|
|
|
|
|
|
|
אתמול ראיינו את רוברט א. דאגלס, שעומד להיות מורעל. שאלנו אותו האם היה מעוניין להפנות לך שאלה. הוא חשב וחשב והשיב לבסוף: "תשאלו את ווילט מדוע, אם היו לו ספקות לגבי עונש המוות, הוא חיכה 30 שנה בשביל לפרסם אותן בספר שלו". תשובתך?
"תשובתי היא שאף פעם לא אהבתי להיות במרכז העניינים".
כשהיה רוברט דאגלס בן 14, העניקה לו אמו, ככל הנראה האדם היחיד שהעדיף אותו חי מאשר מת, טי-שירט שעליה נכתבו כמה שורות מבודחות, שיש לשער שנראו כמו תכלית הקוליות לילד בן 14. האם מתה כמה שנים לאחר מכן, ודאגלס, זכרונו לברכה, נאלץ להסתפק באדישותו האלכוהולית של אביו, שפינתה את מקומה לתחושת החשיבות המוגזמת המתלווה לצריכת קראק-קוקאין. 28 שנה אחרי שלבש לראשונה את החולצה שנתנה לו האישה שהביאה אותו אל העולם שלא רצה בו, שלף אותה רוברטס מארון הזיכרונות המתכלה, כדי להקדיש את נשימתו האחרונה למי שהעניקה לו את נשימתו הראשונה.
"כשאמות", אמר רוברטס לפני שלושה ימים, בזמן שאבזם החגורה העוטפת את חזהו עולה ויורד בתדירות הולכת וקטנה, "קברו אותי עמוק/העמידו שני עדים ליד רגלי/ הרכיבו אוזניות על ראשי/והשמיעו לי רוקנרול עד למותי".
בשלב הזה הוריד יורשו של ג'ים ווילט את משקפיו, קיפל אותם בזהירות והכניס לכיס החולצה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
