עוד שם נמחק מספר הטלפונים
פגישות בבית סוקולוב. דרינקים בקפה תמר. תוכניות לעתיד. רגעים קטנים של אושר. נתן זהבי מספיד את חבריו הטובים דב ורחל קול, שנרצחו אמש בכיסופים
בידיים רועדות אני מוציא קלסר עם תמונות שבמקרה הבטתי בו אתמול. יש שם תמונה של קורס עיתונאים שעשה דב, ושבמסגרתו הוא ביקש שאתן הרצאה. לא יכולתי לסרב. בתמונה דב ואני ומשתתפי הקורס עומדים בחזית בית סוקולוב. דב אף פעם לא סירב לי כשביקשתי ממנו משהו, בעיקר בענייני עזרה לנזקקים כשעבד כדובר הביטוח הלאומי.
בפתק שבו אני רושם לעצמי תזכורות כתוב לצלצל ביום ראשון לדב קול ולראות מה קורה איתו.
עכשיו הגיע יום ראשון בבוקר. אני מביט על התמונה מחזית בית סוקולוב, מביט בספר הטלפונים באות ק'. קול דב. אני כבר לא אצלצל היום.
שנים רבות ישבנו בקפה תמר אצל שרה הגדולה. אני מצלצל אליה בשבע ורבע בבוקר. היא מרוסקת, שבורה. תבוא עכשיו, היא מתחננת. בראש חולפות תמונות של עשרות שעות ישיבה משותפת ודיבורים על החיים. קול היה נשמה רגישה, איש כואב, בוכה. לא פעם שתינו ביחד כמעט עד כלות.
ממשיך עם עוד כמה טלפונים לזקני השבט. כולם מרוסקים. קול היה תל-אביבי שהיגר לירושלים, איש טוב. צרות רדפו אותו כמו מרוץ שליחים אינסופי אחרי מקל האושר. רחל אשתו היתה מקל האושר שלו. "נתן, מה אני אגיד לך", הוא אמר לי בפעם האחרונה, ''אני מאושר''.
לאורך השנים היינו יושבים על דרינקים וקול היה מספר לי על הצרות והמכות שחטף, על פחדיו, על תוכניותיו שלפעמים הרקיעו שחקים. עם ראש קצת מושפל, חיוך צנוע, לפעמים מביא לך חיבוק ונשיקה ואומר ''אני אוהב אותך''.
בשבוע האחרון אני מוחק הרבה שמות מספר הטלפונים שלי. אמנון טיטלבאום הלך, אילנה שובל-שקד הלכה, משה'לה שגיב הלך. והנה מתחיל שבוע חדש, דב ורחל קול נרצחים.
ארורים אתם רוצחי עזה.
עדכון אחרון : 24/7/2005 9:11
נא להמתין לטעינת התגובות
