זיכרונות של כלניות
כמעט 60 שנה אחרי שקיפלו את דגל המנדט הבריטי ועזבו את הארץ, התכנסו הצנחנים הבריטים שהוצבו כאן למפגש נוסטלגי רווי זיכרונות מפלשתינה ומהיישוב היהודי של אז
בתמונות המצהיבות של וואטס ושל לוטננט ג'ון דונלדסון, הם נראים צעירים ויפים בכומתות האדומות ובמדים הבוהקים על רקע נופי הארץ. בתל-אביב ובצפת, בקסטינה ובג'וליס, בסרפנד (צריפין) ובהר הכרמל, בשכם ובעיר העתיקה, במלון קינג דיוויד בירושלים, בשדה התעופה הצבאי בעקיר, היום תל-נוף, ובתל-ליטוינסקי (היום תל-השומר).
ועכשיו, כמעט 60 שנה לאחר שקיפלו את דגל המנדט הבריטי ועזבו את הארץ, מתכנסים בימים אלה ותיקי הדיביזיה המוטסת השישית, הצנחנים הבריטים שהוצבו בארץ בשלהי תקופת המנדט בניסיון להשליט כאן חוק וסדר ולדכא את "הטרור היהודי", למפגש נוסטלגי רווי זיכרונות. יוזם המפגש ב"קמפ עדן", סמוך לעיר יורק באנגליה, הוא וואטס, שהיה באותם ימים רחוקים סמל בחטיבת "הכלניות".
באלבום הזיכרונות האישי שלו ושל חבריו הצנחנים מופיעים אותם מקומות, מאורעות, נופים וריחות שמלווים את זיכרונותיהם של ישראלים בני דור המנדט, רק מעברו השני של המתרס.
הם הגיעו לארץ ישראל היישר מזירת הקרבות של מלחמת העולם השנייה באירופה. חיילי הדיביזיה השתתפו בקרבות באזור ארנהיים, הולנד, במסגרת מבצע "מרקט גרדן", שהונצח אחר כך בספרו של קורנליוס ריאן "גשר אחד רחוק מדי", שגם היה לסרט. ואחר כך גם היו בין משחררי מחנה ההשמדה ברגן-בלזן.
"היינו אמורים להישלח לבורמה, אבל בעקבות כניעת יפן שינו לנו את המשימה ונשלחנו ב-1945 לארץ-ישראל דרך פורט-סעיד", נזכר וואטס. היה זה כשנה לאחר שהאצ"ל פרסם ב-1 בפברואר 1944 את "הכרזת המרד", שתבעה לצאת לאלתר למאבק אלים ולמרי אזרחי במשטר הזר, כדי להביא להקמת מדינה עברית. בעקבותיו הלך גם ארגון הלח"י, שהחל בסדרת התקפות על יעדים צבאיים ואזרחיים.
"בטרם נשלחנו לארץ ישראל קציני היחידה הכינו אותנו לקראת הבאות", משחזר דונלדסון. "קיבלנו הרצאות על הצהרת בלפור ועל הסיבות שהניעו את הבריטים להבטיח ליהודים בית לאומי, למדנו על המרד הערבי ועל המאורעות שהיו פה, סיפרו לנו על פועלו של אורד וינגייט ועל 'משמר הלילה' שהקים ושהיווה אחר כך את התשתית לכוח היהודי הלוחם, כך שידענו לקראת מה אנו באים".
הם סיירו בלוויית מדריכים באתרים תנ"כיים, ביקרו בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד, פסעו נפעמים בוויה דולורוזה, דרך הייסורים של ישו בעיר העתיקה בירושלים, טבלו במימי הכנרת. בשעות האפטר דיוטי יצאו ללגום בירה ולרקוד במסבאות ובבתי הקפה של תל-אביב, נתניה וחיפה, או שהיו רובצים בשמש, קוראים את ה"מידל איסט טיימס" ומאזינים למשדרי תחנת השידור הצבאית, שהשמיעו משירי ורה לין וגלן מילר.
"אני זוכר מסעדה אחת בעיר התחתית בחיפה שבה אכלנו סלט לובסטר מדהים ושתינו בקבוק נפלא של כרמל הוק, יין לבן דליקטס",
וואטס מספר כי כשהוצב במחנה תל-ליטוינסקי, נהגו הוא וחבריו לבלות בחוף של בת-ים. בדיביזיה
התהלכו אז שמועות על קשרים שנרקמו בין "הכלניות" לבין בנות היישוב. "באותה תקופה כולם היו ידידותיים כלפינו", אומר דונלדסון. "אני זוכר לפחות משפחה יהודית אחת שהזמינה אותי לארוחת ערב. אני יודע שנוצרו קשרים עם בחורות יהודיות, אבל למיטב זיכרוני סיפורי אהבה גדולים לא צמחו מהם".
אבל האידיליה הסתיימה מהר מאוד. הבריטים הקשיחו את מדיניותם כלפי היישוב היהודי, שערי הארץ ננעלו בפני מעפילים שהגיעו ממחנות העקורים באירופה והם גורשו לקפריסין ולאירופה, והצבא הבריטי הצטווה למלא בקשיחות אחר גזרות "הספר הלבן". המחתרות מצדן הגבירו את פעילותן במטרה להפוך את הנוכחות בארץ ישראל למעמסה בלתי נסבלת על הבריטים.
רחובות הארץ מלאו מפגינים שקראו "עלייה חופשית מדינה עברית". אירוע תכף אירוע וכל פעולה נגד הבריטים גררה מיד פעולת עונשין אלימה. הצנחנים, כמו יתר הכוחות הבריטיים, הסתגרו בבסיסיהם. אז גם הדביקו לצנחנים את כינוי הגנאי "כלניות", בשל הכומתה האדומה שחבשו.
"אני זוכר ילדים רצים אחרינו ברחובות תל-אביב וצועקים לעברנו בלעג 'כלניות', 'כלניות'", אומר וואטס. "היהודים נהגו לומר עלינו שלא בצדק שאנחנו 'כומתות אדומות עם לבבות שחורים'".
השנים האחרונות של המנדט הפכו את חיי הכלניות לגיהנום. "עם התגברות הטרור היהודי נאסר עלינו ללכת לבתי קפה או לחופי הים", אומר דונלדסון. "הסתגרנו בבסיסים ונצטווינו לשאת נשק לכל מקום".
וואטס ודונלדסון שומרים טינה ארוכת שנים כלפי האצ"ל ובמיוחד כלפי הלח"י, ארגון שאותו הם מכנים "כנופיית שטרן", על שמו של יאיר, אברהם שטרן, שנרצח בידי קצין בולשת בריטי. כאן הזמן לא עשה את שלו.
"יכולנו להבין אולי את התסכול של היהודים לנוכח סגירת שערי הארץ בפני עלייה, אבל אף פעם לא יכולנו להבין או לקבל את ההתקפות הטרוריסטיות והרצחניות של כנופיית שטרן ושל אצ"ל עלינו, שכל תפקידנו היה לשמור על השלום ולמנוע פריצת מלחמה ומעשי איבה בין יהודים לערבים בפלשתינה", אומר וואטס.
הם מזכירים את המתקפה שביצעו אנשי לח"י על חניון רכב של הצבא הבריטי באזור רחוב הירקון בתל-אביב, ב-25 באפריל 1947. וכך מתוארת הפעולה באתר האינטרנט שהקימו ותיקי ה"כלניות", שאותו מנהל דונלדסון: "חניון הרכב היה קרוב לחוף הים. הוא היה מוקף במבני מגורים מכל צדדיו ונשמר על ידי שמונה חיילים שלנו באוהלים. מעט לאחר רדת החשכה ה'גנגסטרים' חדרו לאחד הבתים והשתלטו על דייריו.
"הצנחנים ששמרו על החניון לא ידעו על המתרחש עד שלפתע נפתחה לעברם אש אוטומטית מחלון הבית ורימון יד הושלך לתוך אחד האוהלים. מיד לאחר מכן חדרו הגנגסטרים לתוך המאהל כשהם יורים לכל הכיוונים ומותירים במקום שבעה חיילים הרוגים או מתבוססים בדמם".
במקום אחר באתר מתוארת ההתרחשות כך: "הצנחנים שלא נפגעו במכת האש הראשונה הסתתרו באוהלים. הטרוריסטים נכנסו לאחד האוהלים ומצאו שם שני חיילים וקצין לא קרבי שהיה מחוץ למשמרת. שלושתם נורו מטווח קצר. משם הם עברו לאוהל הסמוך והרגו שני צנחנים נוספים שהיו לא חמושים.
"להתקפה הזו היתה השפעה רצינית על הצבא הבריטי, שקודם לכן גילה אהדה רבה מאוד לצד היהודי. הדיביזיה המוטסת השישית ניהלה קרבות רבים בצפון מערב אירופה והשתתפה בשחרור מחנות הריכוז הנאציים. כתוצאה מחוויות אלה הגיעו חיילי הדיביזיה לפלשתינה כשהם מוכנים לסייע לקהילה היהודית שם, אבל ההתקפות של כנופיית שטרן והרצח בחניון המכוניות שינו הכל".
וואטס: "היינו בהלם בעקבות הרצח הזה. אחר כך בא המעשה הברוטאלי של אצ"ל, שתלה שני סרג'נטים בריטים (מרווין פייס וקליפורד מרטין - א.ב) בתגובה על הוצאתם להורג של שלושה אסירים יהודים שנמלטו מכלא עכו, נלכדו ונידונו למוות (הכוונה לעולי הגרדום מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס).
כשניסו להוריד את אחת הגופות היא התפוצצה. האצ"ל מלכד אותה. המעשים האלה הפכו את הקיבה לכל אחד מהחיילים הבריטים ששירת בפלשתינה, במיוחד אצל אלה שלחמו בנאצים וסייעו לניצולי השואה. הם גם לימדו אותנו מול אילו ארגונים מרושעים אנו ניצבים".
התגובה של "הכלניות" היתה ספונטנית. חיילים יצאו לרחובות תל-אביב, נתניה, בת-ים וראשון-לציון והחלו להכות עוברים ושבים, לקרוא קריאות אנטישמיות, לפגוע ברכוש יהודי ואף לירות לעבר אוטובוס עם נוסעים. כתוצאה מהירי נהרגו חמישה אזרחים.
דונלדסון מתקשה לזכור פעולות עונשין חריפות כל כך מצד חבריו הצנחנים: "הפעם היחידה שאני זוכר שבה חיילים שלנו הגיבו על פעולת טרור היתה בתל-אביב, כשכמה חיילים הרביצו לאזרחים. אבל הם נעצרו ונענשו על ידי הצבא".
הוא מונה בסדרת "הפשעים" של אצ"ל ולח"י גם את הטבח בדיר יאסין: "אלה היו ארגוני טרור לכל דבר. אני לא חושב שלוחמי חירות אמיתיים תוקפים וטובחים אזרחים. גם הרצח של הרוזן ברנדוט בידי לח"י היה חסר כל הצדקה. בןגוריון עצמו הבין שריצת האמוק של שתי הקבוצות האלה מסכנת את המאבק על הקמת המדינה היהודית. מבחינתי אין הבדל בין אצ"ל ולח"י לבין ארגוני טרור כמו החמאס, הפת"ח או האיי-אר-אי, ואתה יכול להוסיף לרשימה גם את אל-קאעידה והחיזבאללה".
יעקב "מזל" בנאי, מי שהיה ראש החטיבה הלוחמת בלח"י, נרעש מהדברים. "אנחנו טרוריסטים? אנחנו כמו אל-קאעידה, חבורת רוצחים?", הוא נדהם. "איזה מין השוואה זאת? איך הם יכולים לומר דבר כזה? אנחנו היינו לוחמי חופש, לוחמי חירות ישראל ולא טרוריסטים.
"לא היה לנו שום דבר אישי נגד הכלניות. לא שנאנו אותם ולא את הצבא הבריטי למרות שהם רדפו אותנו וניסו לחסל אותנו. לא שנאנו אנגלים באשר הם אנגלים אבל היתה לנו שנאה יוקדת לכובש הזר. בעינינו הבריטים היו האויב מספר אחת בדרך להגשמת שאיפת השחרור שלנו".
בנאי השתתף בעשרות פעולות נועזות נגד הצבא הבריטי, ביניהן גם הפשיטה הלילית על החניון ברחוב הירקון, שעליה פיקד עם בן-עמי "בועז" יולוביץ. "זה לא היה רצח", אומר בנאי. "זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. ה'כלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.
"במשך שמונה שנים ביצענו כל מיני פעולות מלחמתיות כמו תקיפת מחנות צבא ומשטרה, חיבלנו במתקנים ובגשרים, פוצצנו רכבות ומטוסי קרב, הבערנו את צינור הנפט, החרמנו כספים ונשק, הוצאנו להורג כמה מראשי שלטון המנדט וקציני משטרה ופעלנו גם בלונדון ובקהיר, אבל כל השנים הקפדנו שלא לפגוע בפקידים בריטים וגם לא בבני משפחותיהם. לא היתה בעיה לחסל את משפחות החיילים והקצינים ששירתו כאן".
ולראיה הוא מביא את הסיפור הבא: "למודיעין שלנו היו קשרים ומקורות החל בחוגי השלטון הגבוהים וכלה ביצאניות ובזונות רחוב. אחת מהן, שהיו לה קשרים מצוינים עם כמעט כל אנשי המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, עמדה לערוך בביתה מסיבת יום הולדת, והזמינה כ-20 קצינים ובלשים. תרמנו לה כ-200 לירות ארץ-ישראליות לצורך מימון המסיבה, ואמרנו שאנחנו רוצים לצלם את אנשי הבולשת. האמת היא שתכננו לפוצץ אותם ולחסל את כולם.
"ברגע האחרון ביטלנו את הפעולה, כי נודע לנו כי הוזמנה למסיבה גם תזמורת קטנה של נגנים יהודים. רק כדי לא לפגוע בהם ויתרנו על ההזדמנות לחסל כמעט את כל סוכני המחלקה היהודית של הבולשת הבריטית. הצטערתי מאוד על ההזדמנות שהוחמצה, אבל הוריתי לבטל את הפעולה כדי לא לפגוע בנגנים".
אצל וואטס, דונלדסון, נוויל קנון, לארי לי, ביל גיליאנד, ארצ'י מילר, דיק אטקינהד ושאר ותיקי ה"כלניות" שיתכנסו למפגש הזיכרונות, נשתמר עוד זיכרון קשה: גירוש המעפילים. "אני לא יכול לומר שהמראה הזה, של יהודים נואשים להגיע לחופי פלשתינה, הנאלצים לחזור לאירופה בספינות רעועות, בשל חוקי ההגירה, או נכלאים מאחורי גדרות תיל, גרם לי לנחת", אומר וואטס בדרכו המעודנת.
"המשלוח של מעפילים בחזרה לאירופה היה החלטה של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין", מצטדק דונלדסון. "התנאים של המעפילים היו נוראים. בשום אופן לא רצינו להוסיף על הסבל שנגרם להם. במחנות בקפריסין הם קיבלו את הסיוע הרפואי הטוב ביותר האפשרי וגם ארוחות סדירות. השינוי במצבם בשעה שהם שוחררו מקפריסין והגיעו לישראל היה לא ייאמן".
לדבריו, החיילים שנשלחו ללוות את המעפילים בחזרה לאירופה לא חזרו עוד לישראל. "הסיבה לכך היא שבקרב אותם חיילים התעורר מעין מרד. בצבא החליטו לא לנקוט נגדם צעדים כדי לא לחולל סערה פוליטית בבריטניה".
וואטס ודונלדסון לא ביקרו כאן מאז תום שירותם, אבל הם עוקבים מקרוב ובעניין רב אחר המתרחש בארץ. "מאז שחרורי מהצבא תמיד פיללתי לפתרון שיאפשר גם ליהודים וגם לערבים לחיות בשלום בפיסת ארץ זו", אומר וואטס. "כל כך הרבה פעמים היה נראה שהנה הפתרון בהישג יד, אבל אז התפרץ שוב מעגל הדמים. תקוותי היא שאולי שנת 2005 תביא עימה את התקווה להסדר סופי שיהיה מקובל על שני העמים".
"אני מעריך מאוד את מדינת ישראל ואת עמה", אומר דונלדסון, שחי כיום בארצות-הברית. "מעולם לא חזרתי לבקר בישראל. הייתי צנחן צעיר שזכה לפקד על אנשיו. על כך אני אסיר תודה. אני חושב שבנסיבות של אותם זמנים פעלנו היטב, ומדינתנו יכולה להיות גאה בנו ובשירותנו.
"לדעתי לא היה מנוס מאשר לתת לעניינים להתגלגל כפי שהתגלגלו. המצער בכל העניין הוא שעד עצם היום הזה הפלשתינים מסרבים לקבל את עצם קיומה של ישראל. ויש לי רק שאלה אחת לסיום, האם הכלניות עדיין פורחות בארץ-ישראל?".
נא להמתין לטעינת התגובות
