מותג נולד
איך נולד הרעיון לייצר קפה נמס עלית דווקא בפחית? מי נתן את האו.קיי הסופי לביסלי הראשון? ואיזה נוף סיפק השראה לשם של שוקולד "השחר"? מפתחי מותגי המזון המובילים נזכרים בימים הראשונים של המוצרים מהמפעל אפוף הריחות לסמל תרבות ישראלי
כמה מהמוצרים המבוקשים ביותר כיום התחילו כתוצאה ממחשבה פעוטה, ניסוי ששינה כיוון או טעות של ממש. ומה שנכון בעולם הגדול - נכון גם אצלנו. כדי לשפוך מעט אור על כמה מהמוצרים המצליחים בארץ, פנינו לחברות המזון כדי לבדוק איך ומתי נולדו ההמצאות והפיתוחים הגדולים שלהן.
"ממרח 'השחר העולה' נולד בשנת 1955 והומצא על ידי אבי, אלטר וידברג, שנפטר לפני כשנתיים ", מספר משה וידברג, מנכ"ל משותף של חברת "השחר העולה".
"באותם הימים המשפחה היתה משפחה מאוד ענייה שחיפשה פרנסה ולא דברים גדולים. בשנת 1933 הם עלו לארץ והילדים, ביניהם אבי, עבדו במפעלים לייצור חלבה וטחינה, שהיו כמו לחם אז. ב-1948 הם הקימו מפעל קטן במפרץ חיפה שייצר חלבה, כי זה מה שהם ידעו לעשות. בתחילת שנות ה-50 נכנס שותף שהשקיע כסף במפעל, ואז יצאה המשפחה
"אבא שלי למד בגרמניה, ראה שם כל מיני דברים והתחיל לעשות ניסיונות. הוא התנסה באופן עצמי, לא עשה מבחני טעימה, לא מחקרי שוק ולא שום דבר ממה שעושים היום. הוא רקח וערבב, וכשהוא אהב את הממרח - הוא יצא איתו לשוק. בשנות ה-50 המגוון היה כל כך דל בארץ, שזה היה הדבר הכי טעים. את השם נתנו האחים בגלל שבתקופות שבהן לא עבדו הם עמדו על ההר אל מול מפרץ חיפה וראו את השמש העולה".
מרדכי כמוס, מנהל ייצור במפעל הקפה של "עלית": " ב-1958 נולדה פחית הקפה הנמס הראשונה של 'עלית'. אני באתי להקים את המפעל אחרי שלא שמעתי בכלל על קפה נמס. מי שהמציא את המוצר היה אבא פרומצ'נקו שהיה טכנולוג מזון וממייסדי 'עלית', שנפטר לפני מספר חודשים ועד ימיו האחרונים התעניין במוצר שפיתח.
"הוא האמין בקפה וניסה להרכיב תערובת של קפה ירוק שיהיה מעודן ויתאים לישראלים שלא ממש ידעו קפה נמס מה הוא. זו היתה משימה לא פשוטה כי אף אחד לא ידע לעשות את זה. עשינו המון טעימות והוא היה המחליט הסופי. הקפה הגיע בפחיות כסוג של ברירת מחדל: אז השתמשו בארץ רק בפח. אני זוכר, שבאותם הימים אנשים נהגו לשמור את פחיות הקפה שהתרוקנו ולאחסן בהן פיצ'יפקעס. מאז ועד היום הקפה הוא אותו הדבר, וזה מדהים כי לא תמיד פולי הקפה מגיעים אלינו אותו הדבר".
מוטי סגל, מנהל מחקר ופיתוח טכנולוגיה במחלבות "שטראוס": " המצאתה של 'דניאלה' הולכת אחורנית לשנת 1982, כשעוד היינו בקשר עם 'דנונה' גרמניה. היינו בשלהי התנתקות מהשותפות איתם, אבל היה להם מוצר דומה - סוג של עיסת מעדן גבינה מוקצפת עם שכבת פירות בתחתית.
"הימים היו ימי אינפלציה מטורפת, ומהר מאוד הגענו למסקנה שבנוסחה המקורית האנשים לא יוכלו להרשות את זה לעצמם. עלה רעיון לייצר משהו שלא מכיל פרי. עשינו את 'דניאלה', שזו גבינה מוקצפת עם יוגורט בטעם וניל. זה היה מוצר ששילב את היכולות שלנו ביוגורט וגבינה לבנה, והוא גדל וצמח גם בלי פרסום ושיווק. משהו במרקם האוורירי שלו כבש. השם 'sניאלה' הוא שילוב השם דניאל, על שם בנו של יצרן היוגורט הראשון בעולם, יצחק קרסו, עם המותג המוכר "דני".
ד"ר מיכה שמר, משנה למנכ"ל "טבעול": " השניצל הראשון פותח לפני 20 שנה בדיוק בהקמת 'טבעול'. זו לא היתה רק פריצת דרך בשוק המזון הישראלי אלא בשוק המזון העולמי. הרעיון נולד כשחזרתי מארצות-הברית, שם עשיתי דוקטורט והתמחיתי בחלבונים מן הצומח. באותו זמן נעשו ניסיונות לא מוצלחים בארצות-הברית של פיתוח מוצרים מן הצומח, וכשחזרתי זה הפך אצלי למעין דיבוק. בשנתיים הראשונות זה כל מה שעשיתי, וכל הניסיונות נעשו במטבח של אשתי רונית.
"בסופו של דבר פותחה טכנולוגיה שאיפשרה לי לעשות את המוצר. הייחוד היה שילוב מיוחד של שני חלבונים צמחיים, חיטה וסויה. כדי לקבל את הפלטפורמה להרים את זה, הגעתי לקיבוץ לוחמי הגטאות. הזמן היה מתאים והמוצר מתאים, והקיבוץ הסכים להקים את 'טבעול'. למעשה , המוצרים הראשונים שפיתחתי לפני השניצל היו דווקא המבורגר ונקניקיות אבל כשהגעתי לקיבוץ היה ברור שבארץ אוכלים יותר שניצלים. את השם למפעל נתנה חברת הפרסום שלקחנו, אחרי שהוא עבר בהצבעה של חברי הקיבוץ".
ישראל שטאובר, פנסיונר בן 81 שעבד במשך 42 שנה ב"תנובה", עדיין זוכר כמו אתמול את ימיו הראשונים של הבייבי שלו: "זה היה בשנת 1962. עד אז כל הגבינות בארץ היו חמוצות כי לא היו מקררים בחנויות או בבית. באותה שנה התמניתי לסגן מנהל המחלבה ויצאתי עם משלחת לארצות-הברית לשלושה חודשים וחצי כדי ללמוד בקרת איכות. לא רציתי ללמוד, כי הגעתי למסקנה שבקרת איכות תלויה רק בי, אבל כן הופתעתי לטעום שם קוטג'. במשך שלושה וחצי חודשים עברתי על כל סוגי הקוטג' ולמדתי עליהם. כשחזרתי התחלתי לעשות קוטג' ניסיוני כדי להראות מה הבאתי.
"יום בהיר אחד הצגתי בישיבת ההנהלה את הקוטג' הניסיוני שלי. כל אלו שלא ראו בחייהם קוטג' חשבו שזה מקולקל. לעומת זאת, בעיני אלו שכבר היו בארצות-הברית זה מצא חן. ההנהלה עשתה לי טובה ונתנה לי אור ירוק לעבוד על זה. בהתחלה הקוטג' היה ידני ואחרי זה עם מיכון (היום זה אוטומטי). כשנתתי לאנשים לטעום את הקוטג' הראשון, נתתי להם לנסות אחד שהיה רך ואחד שהיה גרגרי וקשה. התגובה היתה שהקוטג' הטוב ביותר, שקיים עד היום, הוא גם רך וגם גרגרי".
ב-1968 היה מנכ"ל "אסם" כיום, דן פרופר, ראש צוות מהנדסי המוצר במפעל החברה בבני-ברק. בחברה עבדו אז על תחום חדש, שאפילו לא היה לו שם: מוצרים קלילים לשעות הפנאי. ב"אסם" שברו את הראש חודשים ארוכים במחשבה מה כדאי לייצר. ואז עלה לפרופר ולצוות שלו רעיון: לערוך ניסויים בציוד לייצור פסטה, במטרה ליצור טכנולוגיות שיאפשרו להוסיף תבלינים לפסטה.
"לא היו מבחני טעימה רחבים ומסודרים בזמנו, ולכן הצוות היה טועם ונותן לעובדים לטעום", נזכר פרופר. "האינדיקציה הכי טובה היתה כשהיו מניחים מוצר חדש על השולחן בחדר האוכל של העובדים. אם הוא חוסל מהר, סימן שהוא טוב. אם לא - חוזרים לשולחן העבודה".
אגב , גם ילדי בני-ברק השתתפו במבחני הטעימות: אנשי צוות הפיתוח היו יוצאים לבית-הספר הסמוך ובוחנים את תגובות התלמידים. אחרי חודשים ארוכים התקבל הביסלי הראשון בטעם גריל, והשאר היסטוריה. ב"אסם" טוענים לפיתוח נוסף, הפעם לשוני. אחרי שהומצא הביסלי הם הציעו לאקדמיה להכניס לשפה העברית את המילה "חטיף", שהפכה מאז לחלק בלתי נפרד מהשפה העברית.
שקדי המרק באו לעולם לפני כן, ב-1952. דן פרופר היה בן 11 כאשר הוחלט להתחיל לעבוד על הפיתוח, אבל על אף שעדיין לא נכלל במעגל העבודה הוא זוכר זאת היטב. "לאורך כל השנים, כל מוצר שפותח ב'אסם' היה נושא שיחה חשוב בבית", מסביר פרופר.
גם בפיתוח הזה היתה לזאטוטים השפעה. כאשר אחד העובדים הביא את בנו בן החמש לביקור, התלהב הילד מהשקדים וסיפק אינדיקציה שהמוצר יהיה לסיפור הצלחה. בשלב הראשון, התוספת החדשה למרק הורכבה מקמח וביצים ומכאן נובע הצבע הצהוב. כיום שקדי המרק עשויים מחומרים טבעיים בלבד, אך נותרו צהובים בגלל המסורת.
משה פטקביץ', מנהל מפעל במבה: "בשנת 1964 הביאו לארץ איזה חטיף חדש בציפוי גבינה שנמכר בארצות-הברית ושהורכב בטכנולוגיה שהיתה קיימת בעולם. אבל הקהל לא אהב את החטיף. אחרי שנתיים של ניסיונות הוחלט לסגור את המפעל, ומרוב ייאוש חיפשו כיוון אחר לחטיף שהקהל כן יאהב. הכיוון היה למצוא חטיף לא כל כך מלוח ואפילו מתוק. בין היתר הגיעו דווקא לבוטנים. את מבחני הטעימה עשו על משפחות העובדים ועל בתי-הספר שבסביבה. ב-1966 נולד החטיף".
והשם במבה? "חשבו מה יהיה הכי קל לילדים להגיד וחיפשו הברות פשוטות כמו אמא ואבא. היום אנחנו יודעים שילדים אומרים לפעמים במבה לפני אמא".
נא להמתין לטעינת התגובות
