נשאר אתרוג
אני יהודיה בהווייתי וישראלית בהכרתי, ואינני נוהגת להתפלל על פי הוראה מאגודת העיתונאים, אלא רק על פי ציווי דתי או תחינת הלב. הישראליות של רבקה יפה שוב עומדת למבחן
כשהלב מתעורר לחמול, אני חשה דקירת בגידה באחי המגורשים. כשלבי נאטם, אני נחרדת מערלות הלב כלפי יהודי גוסס. כשאני זוכרת לו את החורבן והגירוש, אני יודעת שבנה עשרות ישובים ובתים בארץ ישראל. כשמולי מתייצבת תמונת שרון כרודן בחצר ביזנטית מושחתת, מיד ניצבת נגדה תמונתו כחייל שמסר את נפשו במלחמה למען עם ישראל. בתוכי נאבקות מידת הדין ומידת הרחמים, איזו תמונה תכריע את לבי?
עיתונאית מראיינת אנשים ברחוב. כולם אוהבים את אריק, כולם מתפללים וחרדים לשלומו. באוויר תחושת שיתוף ואחדות, שרון בחוליו הופך לאב לאומי נערץ, ורק אני בספקותי מודרת מהקונצנזוס, שוב זרה למחנה הישראלי, מצורעת מחוץ לגדר. הנטיה העזה להצטופף עם מצג השווא של ה"ביחד" הלאומי תובעת ממני ויתורים מפליגים של שכחה. ואני, איני יכולה לשכוח. זו אינה קנאות או חלילה תחושת נקמה. השמים עדי שאין בי שמחה לאיד, ושיקולי גמול ותגמול אני משאירה לקב"ה. פשוט, תפילה אישית נובעת ממקום אמיתי, והמקום הפנימי הזה שממנו עולות התחינות, עדיין חבול ופגוע ממעשיו.
ברחוב הישראלי מפלחים אותי מבטים בוחנים, "מתפללת? לא מתפללת?" תובעים ממני תשובה חיובית החלטית. אסור לי להסס, אסור להתלבט,
אסור להרגיש אחרת. כל הלא-מתפללים-מעודם, כל הבזים לתפילות משכבר, כל שומרי האתרוג פתאום משחרים לתפילתי, ואני מתקשה להשלים עם צביעותם. "שרון רוצח" הצהירו פעם, ונטרו לו איבה ארוכת שנים. לכבוד גירוש חבל קטיף עטפוהו כאתרוג והכתירוהו למלך ישראל אביר הדמוקרטיה ואיש השלום. אך הסתימה ההתנתקות, חשפו ערוותו והצהירו, מושחת וחשוד בפלילים. בא הארוע המוחי, ובאחת שינו טעמם, והזניקוהו לדרגת אב לאומי אהוב, ואוי לו לאיש ימין שיעז לערער על הדימוי, ולהגיד את מר לבו.
ברדיו סיפרה גב' שרה מקפה "תמר" בשינקין, ש"אצלנו בקפה יושבים שמאלנים, ואכן נשמעו קולות בודדים שאמרו, 'מגיע לו'! טבעי שיש ביננו כאלה שעדיין זוכרים לו את מלחמת לבנון..." מגיע לו, לא פחות. ניסיתי לדמיין איך היתה התקשורת מתייחסת לאמירה כזו מצד מתנחלים. כמה פעמים היו חוזרים ומשמיעים אותה, ובאיזו שאט-נפש והאשמה גורפת.
היום כשמצפים ממני להתפלל לשלומו, זו לא התפילה שחסרה להם, זו הישראליות שלי ששוב עומדת למבחן. כשרבין נרצח, דרשו ממני לעמוד דום לזכרו ולהעריצו, ועכשיו כששרון מחוסר הכרה, תובעים ממני לייחל לרפואתו. ובכן, אינני משתתפת במשחק הזה. אני יהודיה בהווייתי וישראלית בהכרתי, ואינני נוהגת להתפלל על פי הוראה מאגודת העיתונאים, אלא רק על פי ציווי דתי או תחינת הלב. צר לי, אבל התפילה שלי הינה שיחה אינטימית ביני לבין קוני, ולא חותמת כשרות שנועדה לרצות בשר ודם.
נא להמתין לטעינת התגובות
