קיר הברזל של נתניהו
ניצחון החמאס נתן לליכוד זריקת מרץ, וכבר מפנטזים שם על מעבר אפשרי של 12 מנדטים מקדימה. אבל נתניהו יודע כי קמפיין המבוסס על הפחדה בלבד אינו מספיק ובימים האחרונים החל להציג מתווה מדיני-ביטחוני. נגד נסיגה חד-צדדית נוספת והכרה בשלטון החמאס, בעד הפרדה פיזית וחופש תנועה לאוכלוסייה הפלשתינית. ז'בוטינסקי מודל 2006
בימים הרחוקים של 1999, כאשר סיכוייו הפוליטיים של שרון נראו עלובים והוא נחשב לפוליטיקאי בדרך לגמלאות, גם פתיחת דוכן סנדוויצ'ים היתה סיבה להזמנת העיתונאים למצודת זאב. הנה, תראו, אמר שרון, זהו סמל לשיקום הליכוד ולחזרתו לחיים.
כמובן שמיד לאחר ששרון נבחר לראשות הממשלה המזנון איבד באורח לא מפתיע את חשיבותו כסמל ופשוט נסגר בגלל חוסר ביקוש. שרון, ואולי יש לברך על כך, כבר לא התעניין בזוטות שכאלה.
והנה, עכשיו נפתח המזנון שוב. 12 קומות מעליו ישב השבוע בנימין נתניהו וגילה סימנים חשודים של הומור. נו, אמר נתניהו וצחק, פתיחת המזנון היא רק עוד סימן לכושר הביצוע המפורסם שלי. הוא, בניגוד לשרון, לא לוקח את זה ברצינות. אפשר לומר הרבה דברים על השינוי שחל או לא חל בנתניהו מאז כהונתו הראשונה, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא למד לצחוק על עצמו, בערך. בשביל פוליטיקאי, זה לא מעט.
לא צריך לטעות בו. נתניהו מבין שהוא נאבק כעת על עתידו הפוליטי. אנשי סילבן שלום ולימור לבנת, אף שרוממות האחדות בגרונם, ישמחו להוציא לו את הנשמה בכפית. אם הליכוד לא יגיע ל-20 מנדטים , לנתניהו צפוי ניסיון פוטש שיכול לגמור לו את הקריירה. ואכן, יש שאומרים כי התוצאה כבר נקבעה, שזהו גורלו הבלתי נמנע, להפוך להיות עוד אהוד ברק. בכירים בקדימה מסבירים בשמחה כי "נתניהו הוא פקק, והפקק הזה מונע ממצביעים לחזור לליכוד. בסקרים שלנו תומכי הליכוד שעברו לקדימה שונאים את נתניהו יותר משתומכי העבודה שונאים אותו".
במצב הזה, בעוד הסקרים ניתכים על לשכתו בזה אחר זה, יוצא ביבי לקרב הישרדות אישי ומפלגתי. שלא יהיה ספק: בליכוד לא מעזים לחלום על ניצחון. פחות מ-60 יום לפני הבחירות מתחילים להפנים שם שאם לא תתרחש סנסציה פוליטית, הקרב הוא על המקום השני.
הדברים נראו די עגומים עד השבוע שעבר, עד עליית החמאס. משעה שהחל מפציע זקנו הכתום של בכיר החמאס מוחמד אבו טיר על מסכי הטלוויזיה בתדירות הולכת וגדלה, החדשות הטובות מבחינת הליכוד לא הפסיקו לזרום. האג'נדה החברתית של העבודה ירדה מסדר היום. אחוזי ההתאמה של נתניהו לראשות הממשלה, לפחות לפי סקר "מעריב" בשבוע שעבר, זינקו. האידאולוגיה החד-צדדית קיבלה מכה חריפה. הציבור הישראלי, כך מעלים הסקרים, לא רוצה לשמוע כרגע על עוד נסיגה לאור ההקצנה הפלשתינית.
הליכוד ונתניהו הבינו שכמו ב-1996 הם מקבלים הזדמנות שנייה, והם תפסו את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. בן רגע הועלה קמפיין חדש שהחליף את הקמפיין הכושל הקודם ("קדימה לגבולות 67"), והכי חשוב - נאמני נתניהו קיבלו זריקת מוטיבציה אידאולוגית; סוף סוף הם יכלו לומר "אמרנו לכם" ולהצביע על כך שיושב ראש הליכוד צפה מראש כי הנסיגה מעזה תחזק את החמאס.
נתניהו, אולי בפעם הראשונה מאז בחירתו לראשות התנועה, התעודד, וגם אם לא, התחיל לפחות לשדר מסר כזה. בכירים בתנועה שמעו ממנו על מה שהגדיר "פריכות" מסוימת בשורות מצביעי קדימה. במטה הבחירות שלו טוענים שקיבלו לאחרונה סקר המראה כי 12 מנדטים מתוך ה-40 של קדימה מצהירים כי הם מוכנים לשקול לחזור להצביע ליכוד (בקדימה אומרים בתגובה: "שטויות").
אולם גם יושב ראש הליכוד מבין היטב שכדי להפוך לרלוונטי, הוא צריך להציג תפישה שלא רק שוללת אפשרויות, אלא גם מציעה דרך פעולה ברורה. הוא התחיל לפרוש בשבועיים האחרונים את יוזמותיו, והראשונה בהן היתה הרחקת גדר ההפרדה מנמל התעופה בן-גוריון ומכביש 443. לכאורה , עניין אפרורי
יש 12 טילי סטרלות נגד מטוסים בידי הפלשתינים, מעדכן ביבי את הנוכחים, ואין דבר פשוט יותר מלהוריד מטוס באמצעות טיל מונחה חום. דמיינו לעצמכם, הוא מבקש, מה יקרה אם יורידו פה ג'מבו עם מאות נוסעים שיתרסק אל כביש מספר 1. תחשבו איך זה ישפיע על הכלכלה, על התיירות. חייבים להרחיק את הפלשתינים מנמל התעופה בן-גוריון, הוא מפציר בקהל שלו, שמצדו מתחיל להרהר מחדש בתוכניות לעוד טיול בחו"ל. אחרי שנתניהו גומר עם נמל התעופה, הוא מתחיל עם כביש 443 ("ציר אסטרטגי משמעותי, שבלעדיו ננותק מירושלים"), בקעת הירדן וכך הלאה.
מי שמביט בהצהרות האלה נוטה להאשים את נתניהו שהוא עוסק בהפחדה טקטית בלבד-מהחמאס, דרך טיל הסטרלה הבא ועד אל-קאעידה - ושאיננו מציע מבט אסטרטגי כולל. במילים אחרות, המקטרגים אומרים שאין לו תוכנית אלא רק סיסמאות. זו שגיאה, אומר נתניהו. בימים האחרונים החל מציג השקפה רחבה יותר, כזו שאמורה לחבר את כל הצעדים הקטנים שהוא יוזם למכלול ביטחוני-מדיני אחד.
כצפוי, זו איננה תאוריה אופטימית המציעה מזרח תיכון חדש, ולהבדיל גם אין בה את הניצוץ האקטיבי של הצעד החד-צדדי שרוצים בקדימה או בעבודה. תוכנית נתניהו מציגה תפישה קשה ופסימית, יאמרו מתנגדיו, או ריאליסטית ומוצדקת, יצדדו תומכיו. כאשר נתניהו מתבקש להגדיר אותה בשתי מילים, הוא בוחר ב"קיר הברזל". כך , 83 שנה אחרי מאמרו המצוטט ביותר של זאב ז'בוטינסקי, מחיה אותו בנימין נתניהו ומשגר אותו היישר ללב המאפליה הפוליטית העכשווית.
נתניהו סבור שלאחר עליית החמאס, אין שום פרטנר פלשתיני בר קיימא וככל הנראה נמוגה האפשרות שפרטנר כזה ייווצר בתקופה הקרובה. הוא שולל על הסף את האפשרות של נסיגה חדצדדית נוספת, משום שזו לטענתו תספק רק תחמושת נוספת לחמאס ותעודד את עליית הגורמים הקיצוניים בחברה הפלשתינית. האפשרות שהחמאס יודיע על מעין תמיכה בישראל וייצור סטטוס קוו מזויף היא מסוכנת במיוחד בעיניו, משום שישראל עוד עשויה בטעות להעניק לגיטימציה בינלאומית לארגון שרוצה למעשה בהשמדתה.
בסביבתו של נתניהו לועגים ל"חלומות הוורודים כאילו החמאס יהפוך להיות שלום עכשיו". החמאס , אומרים שם, השתלט על הרשות הפלשתינית קצת יותר מוקדם מכפי שחזה השייח אחמד יאסין בחזיונותיו הירוקים ביותר. מבחינתם תוכנית השלבים החלה, והיא תיגמר רק כאשר היהודים יהיו בים התיכון.
אל מול מצב עניינים זה, אומר נתניהו בחוגי בית, על ישראל להעמיד קיר ברזל מול הפלשתינים, קיר שלא ייראה בו סדק של נסיגה או ויתור, וודאי שלא התנתקות שנייה, קיר שלא יתפורר מול לחץ בינלאומי או מתחים פנימיים, קיר שיהווה חומת מגן ערכית ומדינית אל מול רצונו של החמאס בחיסול המדינה.
המטרה ארוכת הטווח: החלפתו של המשטר החמאסי במשטר אחר או יצירת התפתחות פנימית אמיתית, שתוביל לחמאס שיתכחש באמת ובאופן מוחלט לטרור, כולל התפרקות מנשק. הדרך להגיע למטרה הזו, שאחריה יוכלו הרשות וישראל לחדש ביניהן משא ומתן מדיני, היא בראש וראשונה יצירת הפרדה מהפלשתינים במסגרת השטח הנתון. "אל תקרב אותם אליך, תרחיק אותם ממך", אומר נתניהו, ומכוון לכך שעל גדר ההפרדה להיות מזרחית עד כמה שניתן בתנאים הגאוגרפיים, רחוקה ממקומות יישוב ומנקודות ישראליות אסטרטגיות, תוך כדי וידוא שליטה ישראלית מוחלטת ובלעדית בבקעת הירדן ובציר 60.
נתניהו גם מדבר על הקטנת החיכוך עד כמה שניתן בתוך השטחים המגודרים עצמם בין ישראלים לפלשתינים - לדוגמה, הסרת חלק ניכר מהמחסומים בתוך יהודה ושומרון כך שתתאפשר תנועה חופשית יחסית של פלשתינים ללא מגע עם חיילים.
השלב השני יהיה יצירת לחץ כלכלי ודיפלומטי על הרשות הפלשתינית, כדי שזו תתכחש לאלימות או תעבור אבולוציה. עד שהמטרות יושגו, ישראל תשאף להפחית עימותים ביהודה ושומרון ולהימנע עד כמה שניתן מכניסה לערים פלשתיניות ומכל מגע שיתפרש כהכרה בשלטון חמאס. כל אלה אמורים להוביל ל"ניקוב הפנטזיה הפלשתינית כאילו אפשר להכניע את ישראל".
לא לחינם בחר נתניהו בשם "קיר הברזל". מדהים לגלות עד כמה דומה הרטוריקה של נתניהו מודל 2006 למאמרו של ז'בוטינסקי מ-1923. על השלמה מרצון בין הערבים לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, כותב ז'בוטינסקי. הקיום היהודי בארץ ישראל, הוא מפרט, יכול להתקיים בחסותו של כוח מגן, קיר ברזל, שאותו הערבים לא יוכלו להבקיע. וכאן מגיע הציטוט שאנשי נתניהו מאמצים אל לבם כציטוט החוזה ממש את הטקטיקה הרצויה מול החמאס: "עם חי מסכים לוויתורים (. . .) רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתן היא 'בשום אופן לא' את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים" (אגב, היפה בציטוט הזה הוא שגם הפלשתינים יכולים לאמץ אותו).
יריביו של נתניהו יאמרו שההשראה שהוא שואב מנאום שנכתב בתחילת המאה הקודמת מלמדת על האנכרוניזם המוחלט של הליכוד ועל ירידתו מבימת ההיסטוריה. אבל מבחינת נתניהו קיר הברזל הוא רק תחילת הקמפיין. זוהי הדרך הדו-שלבית שלו: בתחילה הוא מצביע על איום קיים ומציע דרך טיפול קשוחה - קיר הברזל-ובשלב השני הוא יוסיף את הדובדבן, את התרחיש החיובי האפשרי. כך זה היה ב-1996, כאשר נתניהו הבטיח יד קשה נגד הפלשתינים, אך סיסמת הבחירות שלו הבטיחה "שלום בטוח". בלי תקווה, יודע יושב ראש האופוזיציה, אי אפשר לנצח בחירות. הוא מקווה, ובעניין זה מזכיר מאוד את עמיר פרץ, שלפתע תתחיל מפולת נגד קדימה בדעת הקהל וחומת הסקרים הפסימית תקרוס. עד אז, הקיר היחיד הרלוונטי מבחינת הליכוד איננו מול הפלשתינים, אלא קיר הברזל החוצץ בינו ובין מרבית הציבור הישראלי.
nadav_eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
