הפיינשמקר הראשון
רוחו של בגין עודנה מרחפת בזירה הפוליטית ומספרת שיש ימין ליברלי, שאוהב את ארץ ישראל ואת ההתנחלויות אך שומר על הדמוקרטיה
השבוע את השיח הציבורי בישראל באמצעות הצגתו
מחדש של מושג "הפיינשמקר". זו מילה שהייתה מקובלת בשיח הישראלי בשנות החמישים והשישים, אך נחשבה לגסה מכדי להיכנס לנאומים של שרי חוץ במסיבות עיתונאים. מאידך גיסא, הרבה מי שופכין זרמו בפוליטיקה הישראלית מאז שאבא אבן היה שר חוץ וליברמן איננו ידוע במיוחד כאדם שנרתע מגסות.
ליברמן בדיון של אחת מוועדות הכנסת. צילום ארכיון: פלאש 90
ההתנגשות בין ליברמן ובין שרי הליכוד היא התפתחות חשובה בהרבה מהקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית. ברור שתכליתה של הוועדה הזו הייתה לעורר את ההתלהמות הרגילה ולקושש עוד כמה קולות; במובן הזה, זו הצלחה מוחלטת לישראל ביתנו. אבל הפרשה הזו חשפה שבר עמוק ומשמעותי הרבה יותר בתוך הימין הישראלי.
מצד אחד ניצב הימין הישראלי הקלאסי. בני בגין איננו חשוד באהבה לשמאל הישראלי. ליברמן יוותר על ירושלים העתיקה הרבה לפני שרובי ריבלין יעשה זאת. דן מרידור היה תלמידו המובהק של מנחם בגין. האישים האלה, שאינם חשודים בשמאלנות לעת עתה-חכו שוועדת החקירה תתחיל לעבוד - ינקו את התפיסה הליברלית הבסיסית של הרביזיוניזם ממדרש ז'בוטינסקי.
מהצד השני יש ליברמן. ההתמקדות האידיאולוגית שלו איננה בשמירה על ארץ ישראל - הוא הרי פרגמטיסט בענייני גבולות - אלא ב"טיפול" במיעוט הערבי במדינה. ליברמן הוא סוג מסוים של ימין שמתמקד ב"אויבים מבית" ; זה ימין שמחפש את ה"גיס החמישי" ומזהיר מפני "בגידה". במקביל , הוא איננו מאמין אמיתי בממשלה קטנה שנזהרת מלהתערב בחיי האזרח. זהו ליברליזם, והתכונה הזו זרה לליברמן. ליברמן הוא הימין הישראלי החדש; חדש זו מילה מטעה. כי מה שליברמן עושה, בדיוק, הוא מה שעושות מפלגות קטנות ושנויות במחלוקת ברחבי אירופה. קוראים לזה לאומנות.
האויבים של ליברמן
מה שנחשף השבוע הוא שליברמן מבין היטב מי הם אויביו האמיתיים. אלה לא הערבים וחברי הכנסת שלהם. גם לא השמאל המוחלש, או מרכז המפה הפוליטית. ליברמן רוצה להיות ראש ממשלה מטעם הימין, וברור שיריבה המיידי של ישראל ביתנו, מאגר הקולות שלה, הוא הליכוד. אבל האויב, האויב הוא עניין אחר לגמרי. האויב של ליברמן זה הימין הליברלי והדמוקרטי. כדי לנצח, כדי למלוך בימין הישראלי, ליברמן חייב להשמיד את הפיינשמקרים. לאומנות סולדת תמיד מהשמאל, אבל יותר מהכל היא שונאת את הימין הדמוקרטי. רק חיסולו יכול להוביל לעליית הלאומן לשלטון.
הגשת תקציב הביטחון ליו''ר הכנסת ריבלין צילום: פלאש 90
כאשר הימין ניצח ומנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 הכל השתנה במדינת ישראל. הדבר הראשון שהשתנה באופן עמוק הוא כמובן מדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון, עזה ורמת הגולן. ההתנחלויות הראשונות קמו בתקופת רבין ופרס - עניין שאוהבים מאוד להזכיר - אבל הרוב המוחלט של היישובים באזורים הללו קמו בתקופת בגיןשמיר, ובגין הגשים את הבטחתו לעוד "הרבה אלון מורה".
התקציבים והמבנה הארגוני שאפשרו למאות אלפי
אנשים להתגורר בשטחים נוצרו בשלטון הליכוד. כראש ממשלה, בגין סיפח את רמת הגולן. הוא חיסל את הכלכלה הנשלטת של שלטון מפא"י והכניס ערכי שוק חופשי. ישראל השתנתה, לטוב ולרע, באורח עמוק.
ליברמן חולק על האמיתה הזו. מנהמת לבו הוא אומר ש"הימין מעולם לא הצליח באמת לשלוט". השליטה שליברמן מדבר עליה איננה קשורה בארץ ישראל, בהתנחלויות, במדיניות כלכלית ליברלית; ליברמן לא מדבר על "שינוי מדיניות", זו מילה של פיינשמקרים, הוא מדבר על "לשלוט". איך ליברמן ישלוט? מה הוא יעשה שבגין, נתניהו, שמיר ושרון לא עשו? איך הוא "ינהיג" את "תפיסות העולם של הימין? התשובה כבר מהדהדת בארץ כמו רוח רעה. כולם יודעים.
מורשת בגין
הואיל והימין ניצח לראשונה בגלל ובאמצעות מנחם בגין, ברור לגמרי שהפיינשמקר הראשון, לפי תפיסת ליברמן, הוא כמובן מנחם בגין. זה גם מסתדר עם המתקפה על מרידור, בני בגין ורובי ריבלין; הם הרי תלמידיו המובהקים. חייבים להודות, בעצם, שליברמן צודק. בגין היה פיינשמקר לא קטן. הוא העריך וכיבד את בית המשפט העליון, כי הרי "יש שופטים בירושלים". לא עלה על דעתו לנסות להשתמש ברוב פרלמנטרי כדי לשנות את המרקם היסודי של בית המשפט.
אנואר סאדאת ומנחם בגין צילום: אי-פי-אי
הוא היה ג' נטלמן מעונב שידע לשלהב מצביעים ולסגור עסקאות פוליטיות שקטות. פעל בו מנגנון דמוקרטי של היגיון בריא ופרגמטיזם. הוא האמין בהדר בית"רי והגנום שלו, כמנהיג אופוזיציה לשעבר, הכיל כרומוזום של דאגה ליברלית לזכויות המיעוט. בגין היה סולד מהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק ארגוני אופוזיציה; הוא היה מיד מזכיר לעצמו את ימי המדבר שלו כאופוזיציה שנתפסה כקיצונית ומסוכנת. כפיינשמקר, בגין סירב להחיל את החוק על יהודה ושומרון )גם אחרי הוויתור על סיני( מתוך הבנה שיש גבולות לכוח הישראלי וצורך להתחשב בשיקולי מדיניות בינלאומית. כפיינשמקר, הוא נזהר מלנקוט צעדים חקיקתיים נגד הממסד של תנועת העבודה, שנוא נפשו.
כל תלמידיו של בגין הם הד חיוור, העתק סטנסיל צנוע של המקור. אבל רוח הרפאים הטובה של בגין עודנה מרחפת על פני הזירה הפוליטית הישראלית ומספרת שיש ימין ליברלי שאוהב את ארץ ישראל ואת ההתנחלויות, אך שומר על הדמוקרטיה. ללאומנות של ליברמן אין יריב ראוי )וחי( בימין הישראלי. כדי להילחם, כדי לנצח, ליברמן היה חייב השבוע לעסוק במלאכה אסורה מדאורייתא: העלאה באוב. מלחמה ברוחות רפאים. מנחם בגין הוא הנמסיס של ליברמן. הוא הפיינשמקר האולטימטיבי, וכדי שהימין הלאומני של ליברמן ישרוד, זכרו של בגין חייב להתחסל. לא אדם כליברמן יירתע.
לכאורה, קל להילחם במתים. הזיכרון קמל. התלמידים מתפזרים ומאבדים את דרכם. קולו המשכנע של בגין איננו, וממילא יש גם צורך בתפקיד, במעמד ציבורי, כדי לתת תוקף למסורת שלו. התפקיד הזה הוא תפקידו של יו"ר הליכוד וראש הממשלה. דיווח אחרון: החיפושים נמשכים אחרי הדמות שעומדת בראש הגופים האלה; עד כה הם העלו רק דמות מפוחדת שמסתתרת מתחת לשולחן בלשכת ראש הממשלה ויוזמת בדיקות פוליגרף ופרסומים של תלושי שכר.
לעומת זאת, קצת תקווה. קל אך גם קשה להילחם במתים. במיוחד במת כמו בגין, שאולי היה פיינשמקר אבל גם ניחן בקשיחות מחתרתית שוודאי הייתה מפחידה מעט את ליברמן. אם נעצום את עינינו ונשתיק את הטלוויזיה המשדרת את צהלותיה של פאינה קירשנבאום, אולי נוכל לשמוע אותו, בקולו התיאטרלי, עיניו מזדגגות מאחורי המשקפיים, סנטרו מונף אל-על, לועג לליברמן; מציע לו לחזור לבית הספר וללמוד אזרחות; תוהה מי שמר על ארץ ישראל יותר, הליכוד או הליברמניסטים, ובעיקר מגחך על רצונו "לשלוט". בגין אולי מת אבל הוא מת מסוכן. בעיקר לליברמן.
nadav-eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם