בושה עולמית: קצב ייצג את ישראל גם בקלונו

הצ'אפחות, הבעות ההערכה לדמוקרטיה בארץ – שלא נטעה, לא מדובר במחמאות, אלא בעלבון מנומס. הרשעה של נשיא אינה מקור לגאווה

נדב איל | 31/12/2010 10:25

תגיות: משה קצב

לשווא יחפשו אבירי שלטון החוק והפטריוטים לעת מצוא את פיסות הנחמה בסיפור המביש שנפרס בהכרעת הדין. "מעטות הן המדינות, דמוקרטיות או אחרות, אשר היו מושיבות נשיא מדינה על ספסל הנאשמים באשמת אונס", אמר אמש פרקליט המדינה משה לדור, ואפשר להבין את ניסיונו למצוא שביב חיובי בפרשייה איומה.

- יום הדין של קצב: סיקור מיוחד

ואולם זהו ניסיון שווא. אם אנחנו מאמינים שזה לא הכל בלוף - בית המשפט, החוקים, הכנסת, הצדק הבסיסי שאיננו מאפשר לאנס להסתובב חופשי - אז המחמאות החלולות שחלקו לנו מבקרינו ברחבי העולם, שהתפעלו מעוצמתה של מערכת המשפט שלנו, יעברו מעל ראשנו.

נדחה בעצב את הצ'אפחות המברכות. הרי אותם עיתונאים זרים שמביעים הערכה למשפט הישראלי עושים זאת לא מאהבת ישראל, אלא משום שהם מופתעים מכך שיש בה חוק אחד לכל. ההפתעה הזו איננה מחמאה אלא עלבון מנומס.

ממילא יש עוד אפשרות: שמדינות דמוקרטיות אחרות לא הושיבו ראש מדינה על ספסל הנאשמים באשמת אונס פשוט משום שזו עבירה נדירה בחומרתה. ככלות הכל, אונס הוא עבירה אלימה ופראית, ויש אפשרות - לא מבוטלת, צריך לומר - שמדינות מצליחות לבחור ראשי מדינות שאינם מבצעים אותה.

כן, לבטח יש מקרים מושתקים, וצריך לשמוח שעניין קצב - אחרי שורה ארוכה של תלונות - לא טויח. נשיא דרום אפריקה הואשם בעבר באונס, והתלונה בוטלה. ראש ממשלת איי הטורקס והקייקוס, אי קטן בקאריביים, הואשם באונס ב-2008 ונאלץ להתפטר. הנשיא הראשון של זימבבואה הואשם והורשע באונס גברים שעבדו עמו.

כשל חיסוני נרכש

פרשיית קצב איננה סקנדל מין. היא איננה טענה על מעשה מגונה או הטרדה פשוטה. זו פרשיית אונס, וכאשר מחפשים את המילים "ראש מדינה" ו"אונס" בגוגל באנגלית, כמעט כל התוצאות שעולות (מהימים האחרונים ומהשנים האחרונות) הן של נשיא ישראל לשעבר. במובן הזה, המחמאות למערכת המשפט הן רק דרך להתמודד עם התחושה האמיתית שצריכה להציף אותנו: הבושה.

מי שרוצה לשכנע את עצמו שזה עניין מקרי שישראל מוצפת בשחיתות ועבריינות בכירים - יכול. האמת היא שאין מקריות בסחי ובטינופת שרודפת את נבחרינו. היא ודאי שאיננה נובעת מכך שישראל כה נקייה, שכל עוולה נחשפת ונענשת בה.

הסיבה עמוקה ובסיסית יותר, ונעוצה

בכשל חיסוני שנרכש על ידי המערכת הפוליטית בעשורים האחרונים. מהותו היא אבדן הנאותות. מות הקשר בין מידותיו של אדם ובין התאמתו לתפקיד. גסיסתו המפוארת של מושג ה"ראוי" בציבוריות הישראלית. האמונה שכל אדם יכול לשמש בכל תפקיד, ובעיקר - בוז כלפי המושג הנכחד "שם טוב". בשתי מילים: הכל הולך, ובעוד שתיים: כולם יכולים.

אז זהו, שלא. יש ראויים ויש לא ראויים; יש מתאימים ויש כאלה שפרשיות רודפות אותם תמיד, באשר ילכו. וכאשר הבלתי ראויים מקבלים לידיהם כוח הוא משחית אותם באורח מושלם, ומספק לכולנו את הבושה הבאה. לפעמים זה שוחד או גניבה, ולעתים שוחד. גאווה? לא, אין פה שמץ גאווה.