אל דרך ללא מוצא
לא רק הממשלה והמשטרה כשלו בעמונה: גם אנו, אנשי הציונות הדתית. גידלנו את ילדינו הטובים לחשיבה מיסטית שהולכת ומתרחקת מהפוליטיקה הריאלית ומבטאת ייאוש מהמציאות, ייאוש מהמדינה. בשל היותנו נעדרי כוח פוליטי, אנו שולחים את ילדינו להילחם במלחמות שבהן כשלנו
נכון הוא שניתן היה לסיים את פרק עמונה על ידי פשרה לא אלימה, שבג"ץ יכול היה לתת לה תוקף, לו היו השופטים שישבו באותו הרכב גורלי מעוניינים להגיע לפשרה שתוציא את הערמונים מהאש ותאפשר למועצה האזורית מטה בנימין לפרק את המבנים הלא חוקיים שבנתה בכוחות עצמה.
נכון הוא שהמדינה כבר שכחה את מה שהמתיישבים נושאים בלבם כצריבה בלתי ניתנת למחיקה: את ההתנתקות ואת הרס רקמת החיים התוססת של 17 יישובים בגוש קטיף בקיץ האחרון, ואת פינוים הלא מכובד של כ-9,000 מתיישבים, שרבים מהם נמצאים עדיין, יותר מחצי שנה אחרי, ללא רכושם, ללא קהילותיהם התומכות וללא יכולת להתפרנס.
נכון הוא שגורלם של המתיישבים בקטיף מדיר שינה מעיני כל המתיישבים האחרים ביהודה ושומרון, והכעס, האימה והשבר הערכי והרעיוני הכרוכים בו ניצבים כלהט החרב המתהפכת בכל בית ובית.
נכון הוא שאם הממשלה היתה מעוניינת בכך, היא היתה יכולה לבקש מבג"ץ דחייה בפינוי עמונה, עד לאחר הבחירות, ואז לא היו רגליים לסברה שאולמרט משתמש בפינוי עמונה כדי לקדם את מעמדו בציבוריות הישראלית שמאסה במתנחלים. נכון הוא שהתמודדות לא אלימה מול המתיישבים דורשת מנהיגות בעלת עצבי ברזל, סבלנות וגם מונח מן העבר הלאומי ששוב איננו בשימוש ושנקרא "אהבת ישראל".
נכון גם שהיו אנשי ימין שעשו הון פוליטי מאירועי עמונה. נכון גם שהיו מנהיגי ימין שידעו שתהיה אלימות והם רצו בה. נכון גם ששני הצדדים בעצם שיחקו בנערים על הגבעה בתור קלפים במערכה הפוליטית שלהם, וגורל הצעירים הללו לא עניין באמת איש, עד שהתבררו התוצאות. נכון גם שמנהיגי יש"ע היו יכולים להכריז שבוע לפני התאריך הקובע שהם מפרקים בכוחות עצמם את מבני הקבע במאחז, ואז לא היה צורך להגיע לדיון בבג"ץ באמצע הלילה שבו כבר עמדו הנערים וכוחות הביטחון אלה מול אלה, מוכנים להתנגשות. נכון גם שבעמונה היתה אלימות מצד הצעירים ובחלקה היא הוכנה מראש, באמצעות אגירת בלוקים ובקבוקי זכוכית שבורים.
נכון גם שאנו, אנשי הציונות הדתית, נמצאים בשעה הזאת במצוקה נוראה. שכן בעמונה חלק מהנערים והנערות דיברו על "העובדה" ששרון הוא בעצם ראש הממשלה האחרון. ומדוע הוא האחרון? כי המשיח עומד מאחורי הדלת. וסיפרו שם גם שלרב כדורי היה שעון שנקרא "שעון הגאולה", שעון שהתקלקל והשעה שהוא מורה נתקעה על רבע לחצות. והנה, לפני שקברו את הרב, התברר שהשעון יצא מקיבעונו והשעה שעליה הוא מורה כעת היא דקה לחצות, סימן לעובדה שנשמתו של המשיח כבר ירדה לעולם והוא עומד להתגלות.
ומשמעות הדברים היא שגידלנו את ילדינו הטובים לחשיבה מיסטית שהולכת ומתרחקת מהפוליטיקה הריאלית ומבטאת, בעצם, ייאוש מהמציאות, ייאוש מהמדינה, ייאוש מהיכולת לפעול בכלים שהריבונות היהודית הצעירה העניקה לעם שלנו, לראשונה זה 2,000 שנה; וכמיהה גלויה, מי פחות ומי יותר, לשוב אל המצב שבו אנו יודעים כיצד להתנהל: לשוב אל חיים ללא ריבונות וללא האחריות שהיא דורשת ממי שמחזיקים בה.
ומשמעות האירועים היא שאנו, דור ההורים הציוני-דתי של הצעירים
מערכת החינוך הציונית-דתית היא אכן, מבחינות רבות, שמורת טבע. היא עדיין משמרת מבחינות רבות את האתוס הציוני מראשית ימי המדינה. דהיינו, ההתיישבות, הביטחון והמעורבות החברתית הם עדיין הערכים המכוננים שלה. על שלושת היסודות הללו נוספו ערכים מרכזיים חדשים שלא היה קיימים בעבר: מרכזיות לימוד התורה, הצניעות והטהרה של בני ובנות הנעורים וחשיבות השמיעה בקולם של רבנים.
בצד הישגיה הבלתי ניתנים לערעור של מערכת החינוך הציונית-דתית, הן בהנחלת התרבות הלאומית והן בטיפוח בוגרים איכותיים, ולא רק מבחינת השכלתם אלא גם במידותיהם האישיות, דומה כי בחלק מבתי הספר של המערכת, בייחוד אלה המזוהים עם הזרם החרדי-לאומי, החרד"לי, הולכת ומשתרשת גם תחושה בדלנית חזקה, שיסודותיה בהגות הגאולית שקנתה לה אחיזה בציבור שלנו ב-30 השנים האחרונות. הגות זו, מבית מדרשה של ישיבת "מרכז הרב", הובילה את הציבור הדתי ברובו אל דרך פוליטית חסרת מוצא.
אם ראשוני המתיישבים ביהודה ושומרון לפני 30 שנה היו עדיין, ברובם, מחוברים אל המציאות הפוליטית הישראלית והבינו שפרויקט ההתיישבות עשוי להצליח ועלול גם להיכשל, הרי שאופציית הכישלון של הפרויקט לא הונחלה לדור הצעיר. מבחינת הדור הצעיר של המתיישבים ביש"ע, עצם העלאת הרעיון היא בבחינת חילול הקודש.
מחירה של מערכת חינוך חרד"לית-בדלנית נמצא קודם כל במפת קריאת המציאות. רבים מן הצעירים הנורמטיביים שהשתתפו באירועי עמונה (שאינם נערי גבעות שאכן תכננו אלימות) באים מבתים שאין בהם טלוויזיה ואין קוראים בהם עיתונים. רבים מהם לומדים בפנימיות, שגם בהן אין, כמובן, טלוויזיות ועיתונים. עבור חלק מהם היתה התנהגות המשטרה הלם של ממש, עדות ברורה לעובדה שהמדינה הולכת ומאבדת את צביונה היהודי. מחיר נוסף של מערכת חינוך חרד"לית-בדלנית הוא אובדן היכולת לפעול באותם מישורי מציאות שבהם ההתנגדות למעשי הממשלה איננה רק תולדה של ייאוש ואיננה רק פעולת מחאה, אלא יש בה הצבה של אלטרנטיבה פוליטית ריאלית, שמסוגלת לנקז את האנרגיות האדירות המצויות בציבור הדתי לכיוון חיובי.
בעמונה נחשפו האכזריות והניכור שלהם מסוגל הממשל החדש בישראל. בעמונה נחשפה גם המניפולטיביות הפוליטית של הנהגת המתיישבים, שאיננה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה באשר לאחריותה למה שאירע במקום. בעמונה נחשפו פניהם של רבים וטובים מבנינו שלנו: רחוקים מרחק שנות אור מסדר היום של מרבית הישראלים, מיואשים, עצובים, יהירים. אנחנו הובלנו אותם אל דרך ללא מוצא.
נא להמתין לטעינת התגובות
