"מפחיד לחשוב שהשואה תיתפס כאפיזודה חולפת"
מרים ורה דותן ששרדה את התופת של אוושויץ מבקשת להעביר לדור הצעיר, באמצעות סיפור חייה, את חשיבות הזיכרון וההנצחה. "זה משהו שנשאר איתך לכל החיים"
- יום השואה ב-NRG מעריב
עוד לפני שהספקתי לשאול את שאלתי הראשונה, קטעה אותי ורה וסיפרה לי על הסיבה האמיתית שבגינה נפגשנו - אור ישראל לוז, צעיר בן 23, אשר הקדיש את מרב זמנו, מרצו ובעיקר כספו לצורך הכנת סרט בנושא השואה, אשר נגע בנקודה חשובה ומרכזית.
"לא מדובר בעוד סרט המספר את סיפורם של הנאצים הצוררים הרודים ביהודי הגטאות", היא מסבירה, אלא בסרט אפוקליפטי משהו, שמתחקה אחר הזיכרון וההנצחה נוכח גילויי האנטישמיות שהופכים לשכיחים יותר בכל נקודה על הגלובוס".
לדבריה, זהו סרט מצמרר על איך עלול להיראות מפעל ההנצחה, לאחר שאלו שיכולים לספר את סיפורם כבר לא יהיו עימנו. "זה מפחיד לחשוב שביום מן הימים, נניח בעוד 100 שנה, יהיו מי שינסו לצייר את השואה כאפיזודה מלחמתית חולפת, את היטלר כגיבור ואת היהודים כטפילים", מסבירה ורה.
היא מסכימה כי הסרט אמנם קצת קיצוני, אך מציינת שלא ניתן לדעת באמת כיצד תראה ההנצחה בעתיד, וזאת בדיוק הסיבה שהיא מקדישה את חייה להנצחה ולזיכרון. "אפשר רק לקוות שיהיו עוד אנשים כמו אור", אומרת ורה.
את סיפור חייה היא מרבה לספר בכל מקום אפשרי לכל מי שמעוניין לשמוע: לילדי בית הספר הסמוך לביתה בנתניה, בסמינרים המתקיימים בארץ ובחו"ל ובפני מורים מגרמניה שמגיעים לד ושם. "זה משהו שנשאר איתך לכל החיים, זה חלק ממך", היא מתוודה.
בספר שכתבה יחד עם בעלה נפרש סיפור חייה המרתק והבלתי ייאמן. ורה מתארת בספר איך ניצלה פעם אחר פעם מהמכות שהנחיתו קציני האס.אס וכיצד מאז יום הולדתה הרשמי, היא נולדה מחדש עוד כמה פעמים במהלך חייה, בעקבות האירועים שחוותה.
ורה נולדה בעיר בודפשט, בירת הונגריה וכשהייתה תינוקת בת 6 חודשים עברה המשפחה לבית מרווח יותר בעיר אויפשט הסמוכה. "הייתה לי ילדות נפלאה ומאושרת, ילדות שכל ילד היה רוצה", היא מדגישה. בשנים הראשונות, לפני פרוץ המלחמה, היא גדלה בבית אמיד ועסקה במגוון פעילויות
אלא שגל האנטישמיות שפקד את מדינות אירופה השונות הגיע גם אל הונגריה, וקטע את חייה הורודים של ורה. זה החל בגזירת "הנומרוס קלאוזוס" שקטעה את תוכניותיה ללמוד בתיכון בו חפצה בשל ההגבלה על קבלת תלמידים יהודים, והמשיך בגילויי אנטישמיות נוספים.
ה-19 במרס 1944 היה יום גורלי מבחינתם של יהודי הונגריה - החיילים הגרמנים נכנסו למדינה, ומשם החל הכול להתגלגל במהירות עצומה. באפריל 1944 עברה משפחתה של ורה לגטו שבמרכז העיר וחודש וחצי מאוחר יותר הם הועברו לבודאקלאס, לא רחוק מבודפשט, שם נמצא בית חרושת לייצור לבנים. המשפחה שהתה שם כשבועיים כמעט ללא מזון וללא מחסה מפגעי מזג האוויר ואחר כך נדחסה בקרונות הרכבת שעשתה דרכה לאוושויץ.
בכניסה למחנה נאלצו ורה ואמה להיפרד מאביה ואחיה, ומאז לא ראו אותם יותר. ורה מספרת כיצד עצתה של אסירה פולניה שהייתה במחנה ואמרה לה להצהיר כי היא מבוגרת יותר, הייתה ההצלה הראשונה שלה ממוות בטוח, מבלי שבכלל ידעה על כך. כשהמשיכו היא ואמה לצעוד בתוך המחנה, שלח ד"ר מנגלה את ורה לטור השמאלי ואת אמה לטור הימני.
בדיעבד התברר כי אלו שהלכו בטור השמאלי נידונו לתאי הגזים, אלא שאמה של ורה שרצתה שתישאר יחד איתה אמרה למנגלה כי ורה היא בתה. כששאל לגילה ענתה ורה כי היא בת 14 וחצי למרות שהייתה רק בת 13. לאחר היסוס קצר הסכים מנגלה כי הבת תצטרף לאם ובכך ניצלה.
התחנה הבאה לאחר הסלקציה הייתה המקלחות שם נאלצו ורה ואמה להיפרד אחת מהשנייה. לאחר שעברו את התהליך המשפיל של גילוח הראש וההפשטה, הן הועברו לבלוקים. ורה נלקחה לבלוק C שיושביו היו מיועדים ללכת לתאי הגזים. עוד באותו יום ולמרות הסכנה הכרוכה בכך החליטה ורה שהיא הולכת לחפש את אמה. היא ביקשה ללכת לשירותים, ואז חמקה וניסתה להסתתר. קצינת אס.אס שראתה אותה, חיבלה במזימתה, הכתה אותה נמרצות ושלחה אותה בחזרה לבלוק.
ורה לא ויתרה והחליטה לנסות להיפגש עם אמה פעם נוספת. כשהגיעה שעת המפקד וכל דיירות הבלוקים חוייבו לעמוד לצד הבלוק שלהן הצליחה ורה להסתנן לבלוק של אמה. "שוב אירע לנו נס כנגד כל הסיכויים", היא נזכרת בהתרגשות, "המזל הוא שהאיחוד התרחש ביום הראשון כאשר הגרמנים עדיין לא הספיקו לערוך רישום מדויק של כל דיירי הבלוק. אילו התעכבתי ביום אחד הייתי עלולה לאחר את המועד".
ורה ואמה הצליחו לשרוד את הסלקציות ואת התנאים הבלתי אנושיים באוושויץ, כשהן שואבות כוח האחת מהשנייה. ממחנה ההשמדה הן נלקחו לעבודה בגרמניה, וב-22 באוגוסט הן הגיעו לוולדורף, שדה התעופה של פרנקפורט - אחד המקומות שהעצימו, לדברי ורה, את הצלקת שגם כך כבר נצרבה בנפשה. הגרמנים הביאו את האסירים היהודים לפרנקפורט כדי להקים מסלול עבור המפציצים הכבדים שיכלו לשאת רקטות.
עם הגיען למחנה נבחרה אמה של ורה לעבוד במטבח, מה שאפשר אספקת מזון גדולה יותר.
הרוסים והבריטים כבר החלו להפציץ את גרמניה והבנות נשאו עיניהן אל השמיים בתקווה.
"שמחנו כשראינו את המפציצים, כי הם נתנו לנו תקווה שהנה מתקרבת תבוסת הגרמנים. ייתכן שהדבר נשמע מוזר, כמעט הורגים אותנו ואילו אנו שמחות, אבל כך הרגשנו".
לאחר כשלושה חודשי עבודות פרך, הן הועברו למחנה ההשמדה רבנסברוק, או כפי שורה מגדירה אותו, "המקום הגרוע ביותר". 1,700 הנשים שהגיעו מוולדורף אל המחנה, התקבצו באוהל הגדול ביחד עם אלו שכבר היו שם. במשך 14 יום הן ישנו על הרצפה בקור חודר העצמות של החורף האירופאי, כשלגופן רק בגדי קיץ דקים.
רוב האסירות חלו בטיפוס ורבות אחרות התכסו בכינים. הגופות של אלו שלא הצליחו לשרוד את התנאים הקשים היו פזורות סביב במשך שעות ארוכות עד שהגרמנים טרחו להורות על הפינוי. חודש לאחר הגעתן לרבנסברוק נשלחו אסירות המחנה לעבודה עבור חברת סימנס.
"הגרמנים הגיעו עם רשימה מסודרת בה נכללה רק אימי. לא עזרו כל התחנונים ונאלצתי להיפרד ממנה, אלא שנס נוסף גרם לכך שבספירת הנשים הייתה חסרה אישה אחת ואז פנו אליי הגרמנים ואמרו: 'הצטרפי גם את' ולקחו אותי יחד עם הקבוצה של אמי'".
לאחר התקופה הקשה ברבנסברוק החלו ורה ואימה את צעדת המוות, כאשר תוך כדי ההליכה לא פוסקות ההפצצות של בעלות הברית. "בכל הפצצה כולם מתפזרים, תופסים מחסה מתחת לעצים ואז הגרמנים אוספים את כולם וממשיכים במצעד". באחד במאי 1945 שוחרר האזור על ידי הצבא הרוסי ובפעם הראשונה מאז החל מסע הייסורים הנורא מצאו עצמן ורה ואמה חופשיות.
את סיפורה המלא של ורה ניתן לקרוא בספר שהוציאו היא ובעלה: "לקום מתוך התופת". ורה עצמה משיכה במאמצים לספר אותו לכמה שיותר אנשים על מנת "לזכור ולא לשכוח" ומתוך תקווה שהמציאות שתיאר אור ישראל לוז בסרטו לא תתרחש לעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
