חוויה מטלטלת
גיל לבנוני חושב ש'מסע פולין' והמגע הישיר עם הזוועות מגדיר מחדש את קיומנו כמדינה
- יום השואה ב-NRG מעריב
הנחיתה בפולין. "בעצם, זה לא ממש שונה, אין פה משהו אחר מאשר בארץ", חשבתי לעצמי מיד כשנחה רגלי על אדמת פולין. ההרגשה הזו התחברה עם הזמן להבנה שבעצם הכל היה שם רגיל - האוויר, המים, האדמה, אבל בעצם זו היתה פלנטה אחרת שחשפה רובד אחר של האנושות.
מיידנק. דוד, אחד מניצולי השואה שליוו אותנו, מעמיד אותנו הבנים יחד, ממש כמו שעשו להם אז, במלחמה ההיא, מדי בוקר. קר ומקפיא בחוץ, ואז הוא מלמד אותנו שיעור בסיסי בהישרדות. "תתקרבו אחד לשני. עוד. עוד. עכשיו כשאתם צמודים, תזוזו יחד ימינה ושמאלה. ככה מתחממים", הוא מסביר, וחברתי הטובה הילה אומרת, בחוכמה ששמורה רק לבני 16: "זה מצמרר לראות אתכם, ממש כמו שהוא היה שם".
בית המלון בקרקוב. צעיר ניאו נאצי פוסע ללובי וחוטף את אחד מדגלי ישראל שליוו אותנו. אנחנו מנסים לעצור בעדו, אבל הוא יוצא עם הדגל החוצה, עד שזקן פולני ואיש הביטחון שמלווה אותנו נכנסים ומשיבים אלינו את הדגל, שזוכה פתאום למשמעות חדשה, חזקה בהרבה מכפי שהכרנו. הלב הולם עד היום מפחד.
הנגיעה הבלתי אמצעית משנה את החיים
הריח. מחנה מיידנק נותר כשהיה. הריח בצריפים עומד באוויר, ריחן של נעלי המושמדים מגיע אלי עד היום, משנה את החיים. התודעה האנושית, יגידו לכם אנשי מדע, מצליחה לשמר זיכרון ריחות לאלפי שנים.
המסע לפולין נגע בתוך תוכי. אנחנו יכולים ללמוד בבתי הספר, לקרוא ולהתעניין, לבכות מהפשטות שבגאונות של רוברטו בניני ב"החיים יפים", לצפות בתדהמה ברשימת שינדלר, אבל אין דבר שבאמת
יפגע בבטן, יפער בה חור, ישנה את הראייה על המדינה כמו הנגיעה הבלתי אמצעית בדברים עצמם: בריחות, במראות, באפר, בעצמות, בתאי הגזים ובמשרפות.
מי שיגע, שירגיש, ישמע או ישמיע "יזכור" על הריסות משרפות אושוויץ, ו"התקווה" תבקע מגרונו באופן ספונטני מול עצמות בני אדם במיידנק, יבין אז מדוע קמה מדינת ישראל, ויידע גם שראייתו על חשיבותה של זו תשתנה לעולמי עולמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
