במחנה ההשמדה מיידאנק אין שילוט בעברית
אלפי היהודים והישראלים שמגיעים מדי שנה לסיורים במיידאנק מוצאים באתר שלטים בפולנית, אנגלית וצרפתית. שילוט בעברית מעדיפים שלא לתלות שם
- יום השואה ב-NRG מעריב
אבל שילוט בפולנית, אנגלית, צרפתית ושפות נוספות, דווקא מתנוסס בגאווה במקום. אם לא מדובר בניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולנסות למזער את חלקם של היהודים בטרגדיה שהתרחשה במרחבים העצומים שבמחוז לובלין, אזי מדובר לפחות בחוסר רגישות ובטיפשות.
תחילה אנחנו נכנסים למקלחות שצמודות לתאי הגזים במקום. עשרות צינורות מים בוקעים מהקירות, וריח כבד של עובש אופף את החלל הגדול. דלת קטנה מובילה לתאי הגזים. מדובר בחדרים קטנים, עם חור ריבועי מהתקרה דרכו הוזרם גז הציקלון הקטלני לחלל החדר. בצידי החדר קיימים גם כמה חורי הצצה, דרכם המוציא להורג דאג להתבונן, כדי לוודא את השלמתה של המשימה.
אנחנו ממשיכים לכיוון הביתנים הנוספים, כאשר האתר מתחיל להתמלא בקבוצות של צעירים מכל העולם, מצוידים בדגלי ישראל ובמיתוג של המצעד. התחנה הבאה היא ביתן הנעליים. אלפי זוגות נעליים (המספר המדויק אינו ידוע) הן העדות המצמררת יותר מכל להיקף ההשמדה העצום. ריח העור המרקיב לא מאפשר לשהות במקום יותר מכמה דקות.
את עיניי לוכדת נעל אדומה בודדת, שבולטת על רקע אלפי הזוגות החומים והשחורים. אני נזכר מיד בסצינה המפורסמת מסרטו של שפילברג, בה בולטת לעין הילדה הקטנה שלבושה באדום על רקע הצילום בשחור-לבן. הביתן הסמוך שהכיל נעליים של ילדים וטף נעול. כבר כמה שנים שהפולנים לא מאפשרים גישה למקום, למעט קבוצות של פולנים שמתאמות ביקור באתר.
פרקי תהילים במיידאנק
התחנה הבאה שלנו - המשרפות. נרות נשמה בוערים לצד הקרמטוריומים, ושניים מהחברים ניגשים וקוראים קדיש לזכר קרובי המשפחה שהושמדו על אדמתה של המדינה המארחת. אחר כך אנחנו מגניבים מבט מצידו השני של התנורים הענקיים – שם כבר הפכו דיירי המחנה ללא יותר מערימה קטנה של אפר.
ביציאה מהמשרפות אנחנו מבחינים במבנה עגול ומוגבה, שמכיל בתוכו טונות של אפר אדם שנמצא במחנה לאחר מנוסתם של הנאצים. קבוצה של יהודים מצרפת עורכת במקום טקס התייחדות פרטי. הצלילים שמתנגנים ברקע שייכים ללא אחרת משרית חדד.
"שמע ישראל אלוהי", שרה חדד, כשהיא משמשת כפס הקול להנצחתם
בערב אנחנו מגיעים לטקס הזיכרון באנדרטה לזכר קורבנות מרד גטו ורשה. למעלה מאלף בני נוער ומבוגרים לוקחים חלק באירוע, כשהם מנופפים בדגלי ישראל – כאילו רוצים לזעוק "אנחנו פה". זאת הנקמה הקטנה שלנו.
כאן פס הקול כבר מוכר יותר. "את החיים לקחו לך, או מלחמות קשות, מלאכים בכו לך בעיניים יבשות", מזמזמים ההמונים, ומתפזרים לקראת הרגע הגדול שיגיע בעוד כמה שעות: הצעדה בנתיב המוות בין מחנה ההשמדה אושוויץ לבירקנאו.
נא להמתין לטעינת התגובות
