שחררו את שליט
יוסי צור זועם על חוסר התגובה של ממשלת ישראל לנוכח התקפות הטרור הפלשתיניות
עם השנים, במיוחד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, עת ממשלת ישראל הבטיחה כי "נגיב במקום ובזמן הראויים" הפכה תגובת הממשלה הישראלית לבדיחה עולמית. אהוד ברק הבטיח כי כל ירי מלבנון יגרום לתגובה "נוראה" שלנו, ומה קרה? נכון, כלום. אריק שרון הבטיח שלאחר ההתנתקות סרגל התגובות יוחלף, ומה קרה כשהתחילו הקאסמים? נכון, כלום.
נוצר תפריט תגובות חסר כל ערך כאשר אחרי פיגוע "קטן" מפציצים בניין ריק ואחרי פיגוע גדול נוהגים באיפוק, כפי שנהגה הממשלה למשל לאחר הפיגוע בדולפינריום. תמיד נמצא התירוץ למה לא לעשות דבר. פעם כי יש בחירות בצד השני, ופעם כי האמריקאים או האירופאים לוחצים ופעם כדי לא ליפול לידי מיעוט של קיצונים שעל ידי הריטואל של פיגוע ותגובה משיגים את מטרתם בשיבוש כל מהלך. תירוצים אינספור הומצאו כדי להצדיק את חוסר התגובה.
האזרחים בישראל למדו לחיות עם ה"נגיב במקום ובזמן הראוי" לחייך חיוך מר וציני ולהמשיך להדחיק את מחשבותיהם בעניין. לאזרחים בישראל אין הרבה ציפיות ולכן גם אינם מתאכזבים מממשלתם כאשר לאחר אירוע בטחוני של פיגוע או ירי קטיושות מלבנון או ירי קאסמים מהרצועה אין תגובה הולמת.
כאשר מגיע הדבר לחיילים הרי שרמת הציפיות גבוהה יותר ועדיין לא שחוקה לגמרי. לציבור הישראלי יש ציפייה מממשלתו שתעשה הכול, ולא רק בדיבורים, כדי להביא את גלעד שליט הביתה. צריך גם לתקן את הרושם השלילי שקיים הן בציבור הישראלי והן בצדו השני של הגבול, רושם שלילי שנבנה מאפיזודת רון ארד ומחטיפתם של שלושת החיילים ללבנון.
ממשלת ישראל וצה"ל צריכים לנקוט בתגובה יצירתית אך חריגה ומוגזמת כדי להעביר את המסר לצד השני, המסר חייב לעבור לא אל הש.ג. אלא אל המנהיגים, יש להעביר להם את המסר כי המחיר הוא גבוה והוא ישולם מייד. לא "בזמן ובמקום שנמצא לנכון". את המחיר יש לגבות כאן ועכשיו.
יש לחשוב על אותם חיילים
צה"ל התנהל תמיד לפי העיקרון שלא משאירים חייל מאחור בשדה הקרב, זה הזמן לרענן את העיקרון ולצאת למבצע "חופש לשליט" אשר יסתיים רק אחרי שגלעד יהיה חופשי, ואם חלילה תיפול שערה משערות ראשו הרי שידעו מנהיגי הארגונים המעורבים כי ראשם הוא המטרה וכי לא נרפה מהם.
המצב מחייב פעולה, אין אפשרות אחרת. לא לחץ מדיני ולא השתהות מסוג אחר.
העם רוצה "חופש לשליט", כאן ועכשיו.
הכותב הוא בן 47, מנהל פרוייקטי תכנה, יליד ותושב חיפה, אב לארבעה בנים. בנו אסף נרצח, והוא כמעט בן 17, בפיגוע טרור באוטובוס, קו 37, בחיפה במרץ 2003.
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של nrg מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
