חייבים לגבות מחיר
אהרון וינשטיין והראל פרימק מאמינים שרק מאזן אימה אמיתי יביא לשקט, ומציעים מתכון לרגיעה
במזרח התיכון ההרתעה אינה בחירה מועדפת, אלא כורח. כל גילוי של גמישות או ריסון נתפס כחולשה על ידי הצד השני (בדרך כלל הערבי), ומתוגמל עד מהרה בפעולות אלימות, והדוגמאות רבות מספור. למרות העליונות הברורה ביכולת לחימה ובטכנולוגיה, ישראל איבדה את כושר ההרתעה שלה מול ארגוני הטרור למיניהם – מכיוון שלא צייתה לכורח של הרתעה חזקה.
כושר ההרתעה מורכב משני חלקים: זיהוי "בעל הבית", וה"תעריף" כנגד אלימות. ישראל מפנה אצבע מאשימה לכל עבר – לרשות הפלשתינאית, לפת"ח, לחמאס, לחיזבאללה, ללבנון, לסוריה, לאירן, למדינות תומכות טרור וכו', ולא באופן ממוקד. גם "התעריף" איננו מוגדר היטב, אלא במושגים כלליים כגון "אם הם יירו קטיושות לצפון הם מאוד יצטערו על כך" וכדומה. גורם נוסף שהביא לשחיקה בכוח ההרתעה הישראלי הוא "שיטת הסלאמי" – ההסלמות ההדרגתיות במצב מביאות להיסוס תמידי ולחיפוש "עליית המדרגה", אשר מבחינים בה רק לאחר זמן מה ובדיעבד.
ראשית, על ישראל לזהות את בעל הבית הרלוונטי. בשטחי הרשות הפלשתינית – בעל הבית הוא הרשות הפלשתינית, או, במילים אחרות – העם הפלשתיני. ציבור זה בחר באופן דמוקרטי ובצורה גורפת ממשלה מכהנת, ממשלת החמאס, וקודם לכן (בתהליך אוסלו) בחרו הפלשתינאים להיות מוגדרים כ"עם" ולא כאוסף של מקרים הומניטאריים. ההגדרה כעם נושאת עמה גם זכויות וגם חובות, ואחת החשובות שבהן היא כיבוד הריבונות של האחרים.
משלא כך הדבר, ומכיוון שברשות הפלשתינית הכוחות המזוינים אינם מבדילים עצמם משאר האוכלוסייה, הרי המסקנה ברורה – האוכלוסייה הפלשתינית כולה היא "בעל הבית", והיא תשלם את המחיר על תוקפנות משיטחה הריבוני. בשום פנים ואופן אסור לישראל להתייחס לארגון זה או אחר ולנסות לפתור את הבעיה באופן "כירורגי" – זה לא ענייננו אלא עניינם הפנימי של הפלשתינים.
ההקבלה למצב בצפון ברורה – אם מזהים את בעל הבית עם לבנון, החיזבאללה אינו ישות שישראל צריכה להתחשב בה. לבנון היא מדינה ריבונית לכל דבר ועניין, עם צבא
כל תוקפנות מצד לבנון – ולא חשובה זהות התוקף, צריכה להיות משולמת על ידי הממשלה הלבנונית ועל ידי העם הלבנוני (שיכול ללחוץ עליה, וכבר החליף ממשלה אחת ללא בחירות). לחילופין, אפשר לזהות את בעל הבית בדרום לבנון עם סוריה ו/או אירן – אבל מרגע זה והלאה חייבים להיות נחושים ועקביים בהגדרה זו.
המרכיב השני שצריך להיות ברור ואף פומבי הוא "תג המחיר". ישראל צריכה לפרסם תגי מחיר ברורים לכל תוקפנות, ולהיות מוכנה לעמוד בהחלטות אלו ויהי מה. תגי מחיר אלה צריכים להיות גבוהים מאד ולא "מידתיים" כפי שמקובל היום. לדוגמא, אפשר להכריז שאם יירו קטיושות בצפון, אזי ייהרס מתקן אסטרטגי לבנוני משמעותי ביותר כגון תחנת כוח, מפעל או אף שדה התעופה הבינלאומי בבירות. אם, לחלופין, נזהה בסוריה את בעל הבית בדרום לבנון, הרי המחיר על קטיושות יהיה, לדוגמא, הפצצת בתי זיקוק ו/או נמלי ים ו/או אוויר בינלאומיים.
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של nrg מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
