לדבר עם החמאס
ירון כספי סבור שישראל צריכה לפתוח במו"מ עם החמאס, גם כשהיא נלחמת בחיזבאללה
לכאורה מתקפה משולבת מצפון ומדרום של שני כוחות מתואמים השואפים לחיסולה של ישראל. מדרום טנק פגוע ומצפון האמר מנותץ. מדרום חייל שבוי ומצפון שניים. מדרום טילי קסאם ומצפון טילי קטיושות. מדרום פעולת הגנה בעזה ומצפון מלחמת ברירה בלבנון. יהיה מי שירצה לראות במצב העתק בזעיר אנפין של 1967, בה מחליף השיח הפאן-אסלאמי של היום את האידיאולוגיה הפאן ערבית של אז, בה מחליף החיזבאללה בגיבויה של אירן את מצרים בהנהגתו של נאצר ואת סוריה מחליף החמאס.
לדידו של קו מחשבה זה ההשוואה בין נאצר לנאסראללה כבר מזמן אינה רק עניין של שם.
הצגה זו של המציאות היא הדרך הקלה. אין פשוט מלחשוב במונחים מונוליתים שאינם מפרידים בין החמאס, החיזבאללה, אירן ואל-קאעידה ובין ישראל וארה"ב. אין נוח יותר מלראות במוסלמים אותם מוסלמים ובים אותו ים. אלא שניתוח זה, אף שהוא מקובל בתקשורת הישראלית, חוטא לאמת.
ראשית, המציאות היום יומית שנוצרה בלבנון אינה זו שכפתה ישראל בעזה. בלבנון, על אף שאריות הסכסוך שעוד נותרו כגון החזקתם של אסירים לבנונים כ'קלפי מיקוח', ויתרה ישראל מזה שש שנים על השליטה האפקטיבית בחיי האזרחים. בעזה לעומת זאת, על אף ההתנתקות, לא הסתיים הכיבוש, וישראל ממשיכה להתערב בחיי התושבים. לשלוט, אבל מרחוק.
בלבנון יצרה הנסיגה ישות פוליטית אחת מה שמכונה מדינה בת-קימה. בעזה יצרה ההתנתקות פירוד נוסף בין חלקיו השונים של העם הפלסטיני. פרוד שדן את הפלשתינים לחיים תחת שלל הסדרים משפטיים שכל תוצאתם היא המשך הכיבוש באמצעים חדשים. בלבנון, עד למתקפה האחרונה פסקה הלחימה היזומה של צה"ל, בעזה
שנית, ממשלת ישראל בוחרת להציג את מהלכיה בלבנון כמכוונים לחיזוקה של הממשלה החוקית הנבחרת, בעוד שבשטחים פעלה ופועלת ישראל כדי לפגוע בלגיטימציה של הגופים השלטוניים שנבחרו באופן דמוקרטי.
שלישית, החמאס אינו החיזבאללה. בראש ובראשונה החמאס הוא תנועה פלשתינית שהאינטרסים הקובעים את מדיניותה הם אינטרסים פנימיים של העם הפלשתיני ומאבקה הוא מאבק פלסטיני. שלא כמו החיזבאללה, שהודיע כי משא ומתן יתקיים רק בצורה עקיפה, הרי עד לפרוץ המשבר הנוכחי הייתה התקשורת עסוקה באותו מסמך אסירים מפורסם, שאיך שלא נסתכל בו, פורץ את הדרך להסכם של פשרה בין העם הפלסטיני על כל רבדיו לבין ישראל.
אבל החשוב מכל, ההבחנה בין חמאס לבין החיזבאללה והמשא ומתן איתו הוא אינטרס ישראלי. זהו אינטרס ישראלי מכיוון שאין אפשרות לסיים את הסכסוך היהודי פלשתיני ללא הסכם, זהו אינטרס ישראלי מכיוון שלא ניתן להפריד הפרדה הרמטית בין שני העמים, וזה אינטרס ישראלי מכיוון שהתמוטטות הרשות הפלשתינית תחייב את ישראל לשוב לימי הממשל הצבאי.
אך זהו אינטרס ישראלי גם מכיוון שהפסקת אש בין חמאס לבין ישראל תשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המיתוס שעוד ייווצר על הגיבור החדש נסראללה ועל יכולתו הבלעדית לעמוד מול עוצמתה של ישראל. ללא קשר לשאלה אם בסופו של דבר תעשה ישראל עסקה כזו או אחרת עם החיזבאללה, פריצת המבוי הסתום בעזה אל מול הממשלה הפלשתינית תמנע מהסכסוך להפוך למלחמת דת כוללת ותחזיר את ניהול הסכסוך לידים פלשתיניות.
מדיניות זו תעניק לממשלה הפלשתינית את הלגיטימיות לכפות את רצונה גם על קבוצות שאינן סרות למרותה כיום ותמנע מהחברה הפלשתינית את הצורך לשאת את עיניה לעבר חיזבאללה או לגורמי אחרים על מנת לקבל סעד לדרישותיה. הגמוניה של החיזבאללה על הסכסוך הפלשתיני ישראלי היא הבשורה הגרועה ביותר האפשרית לישראל ואותה חייבים למנוע. וכל זה בלי בכלל לדון במלחמה בלבנון.
הכותב הוא תושב תל-אביב ו דוקטורנט במכון ויצמן
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של nrg מעריב.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
