יש לנו כוח כי אנחנו צודקים
יוסי צור יושב עם ילדיו במקלט בחיפה ומספר על איך שהמלחמה הזאת נראית משם
אסף נהרג והוא כמעט בן 17 במרץ 2003 בפיגוע באוטובוס 37 ברחוב מוריה בחיפה, מחבל מתאבד שעלה לאוטובוס התפוצץ בתוכו תוך שהוא הורג 17 אנשים, 9 מתוכם ילדים בדרכם חזרה מבית הספר.
אסף אינו מושפע עכשיו מרקטות, קטיושות ושאר פצצות מעופפות. בעוד אנחנו יושבים במקלט המצבה שלו ניצבת בחוץ, כמו מתריסה מול כל הפצצות המעופפות לבוא ולנסות לפגוע בה. אני מביט בשני ילדי המשחקים וצופים בטלוויזיה וחושב לעצמי, אסור שמשהו רע יקרה להם, אני לא אתן לזה לקרות שוב.
אני נזכר בשלושת החיילים החטופים ובפנים של בני משפחותיהם והוריהם מתראיינים, מדברים אל אלו שחטפו את ילדיהם. אני מנסה לדמיין מה הם מרגישים, מה עובר עליהם. אני מנסה ולא מצליח. המחשבה על הורה שאינו יודע היכן ילדו נמצא, האם ילדו מעונה על ידי חיות אדם, האם הוא פצוע? האם הוא אוכל? האם הוא קשור? האם מישהו מדבר איתו? האם הוא ישן? האם הוא יודע מה קורה עכשיו?
ראשי וגופי מלאים באינסוף מחשבות שמתפזרות לכל כיוון, מיליון שאלות שאין להם כל תשובה וכאב נורא שאין לו כל מזור.
אני מקווה שיום אחד בניהם של הורים אלו יחזרו ואותו כאב נורא שמלווה הורים אלה יעלם לו, אני מקווה שמשפחתם תהיה שמחה ושלמה שוב. הרגע שבו יכנסו החיילים החטופים לביתם יחבקו את אמם, יחבקו את אביהם שווה את כל השעות שאני יושב במקלט עם ילדי.
ישראל חיה במשך שש השנים האחרונות, מאז הנסיגה מלבנון, תחת הרגשה של שלום ושלווה מזויפים. ישראל חשבה שאם היא תמלא במלואה את החלטה 1559 של האו"ם גם הצד השני יעשה כן. ישראל חשבה שאם היא תעשה הכל כדי לא להיראות תוקפנית גם הצד השני ימנע מתוקפנות.
הכל
מה חשבנו לעצמנו כאשר הרשינו לחיזבאללה לבנות את עצמו על הגבול, על הגדר ממש? מה חשבנו לעצמנו לנוכח היבוא המאסיבי של רקטות וטילים מאירן דרך סוריה ללבנון, אותם טילים שעכשיו זורעים הרס וחורבן בערי הצפון והורגים ופוצעים אזרחים חפים מפשע.
ועדיין למרות כל מה שקורה בישראל קשה לי לראות בחדשות את האבדות בקרב הלבנונים, ולשמוע על ילדים שנפגעים. הרגישות שלי לילדים הרוגים אינה נעצרת בגבולות המדינה, כל ילד הרוג מחזיר אלי זיכרונות שאיני רוצה לזכור מאותו יום נורא שבו נודע לי כי אסף נהרג.
אני צופה בטלוויזיה ורואה את החיילים המשתתפים במלחמה ואשר נלחמים לנקות את דרום לבנון מקיני הטרור של החיזבאללה אשר לקחו כבני ערובה לא רק את תושבי הדרום אלא את תושבי לבנון כולה. אני רואה את פניהם הצעירות מתמודדים אם האתגר של המלחמה ומקווה ומתפלל שכולם יחזרו בריאים ושלמים לביתם.
אני תוהה מאיפה אנחנו שואבים את הכוח להתמודד, מאיפה יש לי את הכוח לשבת במקלט עם ילדי יום אחרי יום. אותו הכוח של עורף שנותן לצבא את הזמן לנקות את דרום לבנון מקיני המחבלים.
אני מניח שהכוח מגיע מהעובדה שאנחנו צודקים, שהמטרה שלנו היא הצודקת. שאנחנו בעד החיים, שאנחנו רוצים לחיות, שאנחנו שואפים לשלום אמיתי ולא רוצים להזיק לאף אחד. כל שאנו רוצים זה לחיות במדינתנו הקטנה, לגדל את ילדינו, ולחיות בשלום עם שכנינו, כל שכנינו.
הכותב הוא בן 47, מנהל פרוייקטי תכנה, יליד ותושב חיפה, אב לארבעה בנים. בנו אסף נרצח, והוא כמעט בן 17, בפיגוע טרור באוטובוס, קו 37, בחיפה במרץ 2003.
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של nrg מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
