אפקט הפחד
האם הקמפיינים המזעזעים נגד תאונות דרכים באמת משיגים את מטרתם? במשרד התחבורה משוכנעים שכן, אבל חלק מהפסיכולוגים סקפטים
עד לתאונה היו לה שיער שחור ופנים יפהפיות, אבל באותה תאונה נשרפו 60 אחוזים מגופה וכל פניה. התמונה שלה, עד היום, אחרי הניתוחים הארוכים והקשים, עדיין קשה לצפייה: אין לה שיער, אין לה אוזניים, אין לה אף, אין לה שפתיים וחסרה לה עין אחת.
המודעה מציגה את תמונת ה"לפני" של סבורידו עם תמונת ה"אחרי" שלה, כשמעליהן מתנוסס המשפט "לא כל מי שנפגע על ידי נהג שיכור מת". סבורידו הפגינה אומץ רב בחשיפה זו, ומטרתה, אין דרך לפקפק בכך, חיובית. באשר לתוצאה של מודעה מזעזעת כל כך לצפייה הדעות חלוקות.
גם בארץ, בכל כמה שנים, נמתחת ביקורת חריפה על הקמפיינים המפחידים - אין מילה אחרת לתאר אותם - האמורים למנוע תאונות דרכים קטלניות.
רק לפני שנים ספורות עורר אחד הקמפיינים מחאה גדולה: לצד מסע שיווק אגרסיבי בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה, הופצו ליד כל צומת מסוכן ברחבי המדינה שלטים גדולים, ובהם מספר ההרוגים באותו צומת. בצומת מורשה, למשל, נכתב "עד כה נהרגו בצומת הזה 43 בני אדם מתאונות דרכים". לצד חלק גדול מהשלטים הושמו כלי רכב שעברו תאונות דרכים.
אלפי דיווחים של נהגים מזועזעים הופנו כלפי מבצעי הקמפיין. לטענתם, הקמפיין היה אגרסיבי ובוטה מדי, ואי אפשר היה לנסוע ברחבי המדינה וליהנות - אלא בעיקר להיות מפוחד. בסופה של מערכת לחצים גדולה, שכללה גם פוליטיקאים, הורד הקמפיין זמן רב לפני סופו המתוכנן.
גם כעת, כך נדמה, הקמפיין האחרון של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בטלוויזיה יוצר אנטי מצד צופים רבים. בתשדיר נראות סצנות קצרות של זירת אירוע בתאונה, ואנשים מתגודדים סביב. ברקע נשמעות התלחשויות "ילד בן שבע נהרג", ושוטר ששואל "מישהו יודע מי האמא שלו? " שניות לאחר מכן מגיעה האם, מפלסת דרכה באגרסיביות בין הקהל, מביטה מעבר לכתפו של שוטר וזועקת בקול מחריד: "זה הבן שלי!".
היו שטענו שהתשדיר מפחיד ילדים קטנים. אחרים מחו שלפני שנטפלים למסע הפחדה, ראוי שמשרד התחבורה יתקן קודם את התשתיות. על דבר אחד אין חלוקים: התשדיר המזעזע עושה את מלאכתו - לזעזע.
אבל האם התשדירים המזעזעים בסופו של דבר אכן יגרמו ירידה במספר תאונות הדרכים? על משרד התחבורה חולקים מספר פסיכולוגים.
לצפייה בסרטון לחצו PLAY
בראש מתנגדי הקמפיינים האגרסיביים עומדת הפסיכולוגית ד"ר אורית טאובמן-בן ארי מאוניברסיטת בר אילן, שחקרה כיצד משפיעה טקטיקת ההפחדה על התנהגות, עם דגש על נהגים צעירים.
המסקנות של טאובמן-בן ארי לא היו משמחות את משרד התחבורה. "יש המון ידע בעולם בתחום הזה של יעילות ההפחדה, אבל רוב המחקרים בסופו של דבר הם נגד קמפייני ההפחדה", היא אומרת.
"לרשויות יש הרגשה של עשייה אחרי קמפיין כזה, כי הציבור מגיב לקמפיין, אין ספק בכך. אבל אין לרשויות שום מחקר שמראה ששיטה כזו היא באמת אפקטיבית. הם רק יכולים להגיד שהציבור אומר שזה משפיע עליו, אבל אמירה כזו היא לא רלוונטית, והיא לא אינדיקציה לשינוי אמיתי בהתנהגות. מחקרים שבדקו שינוי בהתנהגות מצאו שהרבה פעמים לא רק שלא היה שינוי בהתנהגות, אלא אפילו היתה תגובת נגד".
בן ארי מבקשת להדגיש שהיא, כמובן, לא מוחה על הניסיון למגר את תופעת תאונות הדרכים, ולרגע לא מפקפקת בכוונתם הטובה של יוצרי הקמפיין, אלא שלטענתה הם לא בחנו מספיק את האופציות האחרות שעמדו לרשותם וגם לא את ההשלכות שבקמפיין מסוג זה.
על פי מחקר שערכה טאובמן-בן ארי עצמה לפני כשבע שנים, והקיף 695 נהגים גברים ישראלים צעירים (בני 22-18), היתה המסקנה שלה שלא רק שמסרים מפחידים לא משנים את התנהגות הנהגים-הם אף יכולים לגרום לה להיות מסוכנת יותר.
"יש כל מיני
המחקר של בן ארי חשף חלק מהנסקרים לאזכורים של מוות, ואחרי החשיפה הם נבחנו, בין השאר באופן מעשי בסימולטור. "לא יכולנו לעשות את המבחנים הסופיים על הכביש כי מדובר במבחן בעייתי מאוד מבחינה מוסרית", היא אומרת.
החשיפה לאזכורים של מוות היתה בדרכים שונות שמטרתן להציף למודעות את המחשבה על המוות. השימוש בסרטון נעשה רק בחלק מהמקרים, שכן סרטוני תאונות דרכים כבר מעוגנים כל כך בתרבות שלנו, שכל אחד יודע איזה רגש הם אמורים להציף בנו, היא מסבירה. אולם בעוד הסרטונים גרמו באמת שינוי בתרחישים המילוליים (כגון "אני אסע לאט יותר" ), בפועל, בסימולטור, היתה המציאות שונה.
"אזכורי המוות בכל צורה שהיא רק הגבירו את הנהיגה המסוכנת. בין הנהגים הצעירים יש הרבה כאלה שהנהיגה רלוונטית לערך העצמי שלהם, והם מגדירים את עצמם דרכה. אצל אלה במיוחד נרשמה החמרה בנהיגה המסוכנת. פעמים רבות נהיגה מסוימת נבחרת דווקא משום שהיא מסוכנת, מאחר שמתקבלת ממנה תחושה חזקה של ריגוש ושל אתגר. ברוב המקרים נהיגה מסוכנת אינה מסתיימת בתאונה, אלא ממלאת את המתנהג ברווחים אישיים וחברתיים גם יחד", אומרת בן ארי.
בשונה ממה שגורסת טאובמן-בן ארי, ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים טוענים שהנתונים שבידיהם מצביעים על הצלחה מוכחת לקמפיינים של הפחדה במהלך השנים. "תשדירים מסוג זה משודרים בכל העולם. באוסטרליה צולמה משפחה ברגע שמודיעים לה את הבשורה הקשה. מאנגליה רכשנו את התשדיר האירי שמראה בהילוך אטי מה קורה למי שלא חוגר חגורת בטיחות, ובארצות הברית משדרים אפילו תמונות קשות יותר", אומרת אתי וילנאי, ראש תחום תוכניות הסברה ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
וילנאי חושפת נתונים שמצביעים לטענתה על הצלחת השיטה: "התחלנו בסדרה של קמפיינים בשנת 1998, שמטרתם היתה להעלות את שיעורי החגירה של חגורות בטיחות באוכלוסייה. בערב פסח באותה שנה לא עלה שיעור החגירה במושב האחורי על 14 אחוז. במושבים הקדמיים עמד הממוצע על 75 אחוז. בעקבות סדרה של קמפיינים עלו שיעורי החגירה במושבים הקדמיים ל-93 אחוז ובמושב האחורי ל-44.
"אנחנו יכולים כמעט לקבוע שהנתונים האלה הם תוצאה של קמפיינים ולא של אכיפה, מאחר ששאלנו בסקרי עמדות שמלווים את הקמפיינים אם הנשאלים הרגישו אכיפה. התשובות אמרו שהתחושה הסובייקטיבית היתה מזערית. כולם דיברו על כך שהם מרגישים שהסיכוי להיתפס הוא אפסי. הנורמה השתנתה בגלל הקמפיין".
בין הקמפיינים שעלו באותה תקופה היה גם זה האירי, שבו רואים תאונת דרכים בהילוך אטי, ובה אדם אחד לא חגור מוטח על היושבים האחרים באוטו והורג אותם.קמפיין אחר הראה גופה מוכנסת לשק באתר של תאונה.בקמפיין נוסף נראה ילד פצוע קשה מובל לחדר ניתוח ורופא גוהר עליו בייאוש. ברקע נשמעים תירוצים של ילדים שלא רוצים לחגור חגורת בטיחות. "לאורך השנים העלינואת רף ההפחדה", מסבירה וילנאי, "והגענו בכל פעם לעוד ועוד הישגים".
וילנאי מוסיפה שבעקבות סקרים שביצעו, הם גילו ש-35 אחוזים מקרב הילדים בני חמש עד שבע חוצים כביש לבד. זו הסיבה שהחליטו להקדיש את הקמפיין האחרון לנושא זה. "החלטנו להשתמש בגישת הסברה אגרסיבית יותר ולמתג את מי שאמור לקבל אחריות במקרה זה - ההורים. רצינו ליצור אצלם תחושה של אי נוחות, של רגשות אשם רטרואקטיביים", מסבירה וילנאי, ומוסיפה כי אין ספק שהפתרון לבעיה הוא מערכתי יותר וכולל גם אכיפה וטיפול בתשתיות.
ד"ר אורית טאובמן-בן ארי לא משתכנעת. בסקירה ספרותית של מחקרים בתחום מכל העולם (אפשר למצוא את הסקירה באתר של "אור ירוק"-www.oryarok.co.il), היא מוכיחה, לטענתה, שעולה הסכמה כמעט פה אחד ש"גישות הפחדה הן בעייתיות, והמלצה כמעט גורפת לא לעשות שימוש במסרים מפחידים".
טאובמן-בן ארי מודה שהמודעות הציבורית היום הרבה יותר גבוהה, אבל מפקפקת בטענת משרד התחבורה שמדובר בתגובה לקמפיינים של הפחדה. "בכל מדינה מסודרת שבה יש הצלחה בהורדת מספר תאונות הדרכים, מדובר בפעולה מערכתית משולבת שכוללת אכיפה מוגברת, טיפול בתשתיות וחינוך מגיל צעיר עם פרסום. משרד התחבורה לא התייחס לשנים שבהן היתה פתאום עלייה במספר ההרוגים למרות הקמפיינים שלהם, ולא בחן ממה נובעים המספרים האלה".
בן ארי מציעה כמה דוגמאות של קמפיינים יעילים שלא עוסקים בהפחדה. אחד מהם הוא קמפיין בריטי שנקרא think (חשוב). הקמפיין פונה לשכבות גיל שונות, ומלמד איך לחצות את הכביש. במסגרת הקמפיין הציבו בכל צומת וליד כל מעבר חציה שלט שכתוב עליו think.
קמפיין אחר של ארגון MADD - mothers against drunk driving ( אמהות נגד נהיגה בשכרות) הציג בחור שרירי ומחוספס שבוחן את עצמו במראה. הוא מוריד את המכנסיים וחושף קעקוע של דובי חמוד על עכוזו. הסיסמה המלווה את הקמפיין עוסקת בשטויות שאתה עלול לעשות אחרי שאתה שותה אלכוהול. "אפשר לעורר מודעות גם באמצעים חיוביים", מסבירה בן ארי, "מחקרים מראים שלמסרים חיוביים יש הרבה יותר סיכוי לחצות את מחסומי ההגנה שלנו. ברור שלא פשוט למצוא דרכים אחרות, אבל זה לא אומר שאין".
הכלכלן ד"ר יעקב שיינין, שישב בראש הוועדה להכנת תוכנית לאומית למאבק בתאונות הדרכים במשך השנתיים שבהן התכנסה, תומך בפרסום הקורא לנהגים ולהולכי הרגל להיזהר בכבישים, אבל לא יודע לומר אם קמפייני ההפחדה עדיפים.
היום, לאחר שחקר את הנושא, הוא ממהר פחות לפסול את הגורם האנושי. "בהתחלה הציגו לנו את הנהג הישראלי כמאצ'ו שלא נענה לכללים", הוא מסביר, "אבל אז חקרנו וגילינו שאחוז הנהגים שחוגרים חגורות בטיחות בישראל מגיע כמעט ל-95 אחוז - הרבה יותר מאמריקה או מאירופה. התברר שאם משתמשים בשילוב בין אכיפה לפרסומות, מצליחים להזיז גם את הנהג הישראלי. הישראלי הוא אולי מאצ'ו, אבל הוא לא טמבל. וכשמסבירים לו שככה הוא ימות אז הוא מגיב, והוא מגיב טוב יותר מהאמריקנים. אם מחדירים לו לראש - הוא קולט. קשה לי, בשורה התחתונה, להגיד אם אני בעד פרסום אגרסיבי או לא, אבל אין ספק שיש לו אפקט ".
נא להמתין לטעינת התגובות
