חתול בבית וחתול ברחוב ― מי עשה עסק טוב?
מה טוב יותר לחתול, החיים בבית או החיים ברחוב? מסתבר שאין תשובה חד משמעית לעניין וכמו בכל דבר בחיים, גם בסוגיה הזאת ישנם יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן • החתולאית
אינני בטוחה שחתוליי מאושרים. נכון, יש להם מזון בלי הגבלה, מי שתייה נקיים (חשוב מאוד לחתולים ― הם אלופים במחלות בדרכי השתן), כל מחסורם מסופק ואם חלו או נפגעו, הם מקבלים טיפול רפואי מעולה. הם מטופלים נגד טפילים חיצוניים (פרעושים, קרציות) ונגד טפילים פנימיים (תולעי מעיים, קרדיות אוזניים) ויש להם שפע צעצועים ומשחקים לגירוי החושים. בקיצור - גן-עדן לכאורה.
עם זאת, הם חיים בדירה יחסית קטנה למספר החתולים (מצב לא נעים לבעל-חיים טריטוריאלי) ואינם יוצאים מן הבית (חוץ מאחד) ― אינם מטפסים על עצים, אינם צדים כרצונם, אינם משוטטים על פני שטח נרחב כמנהגם של חתולים. בקיצור - גיהנום?
הלוואי שיכולתי להעניק להם את הטוב משני העולמות ― גינה או חצר להתרוצץ בה, לצד כל שאר הדברים שביכולתי כן לספק להם, אבל המצב אינו מאפשר זאת. אנחנו גרים בבניין דירות, בקומה גבוהה בכניסה שיש בה ילדים רבים, כך שאי אפשר להניח לכל החתולים להתרוצץ בחדר המדרגות.
האם לחתולי-החוצות טוב יותר? אינני מתכוונת לאומללים, שאיש אינו דואג להם, אלא לחתולים המטופלים בפינות האכלה, מסורסים ומעוקרים. האם הם זכו בטוב שבשני העולמות? גם טיפול וגם חופש? מאחר שאני רואה אותם לזמן קצר מדי יום, בעת ההאכלה, אם הם חולים לא אגלה זאת אלא בשלב מאוחר יחסית. רבים מהם נדרסים, רבים נעלמים ואני מתייסרת בשאלת גורלם עוד זמן רב אחרי שנעלמו. אז איפה טוב יותר, בבית או ברחוב?
רוב הזמן זוהי שאלה תיאורטית, אך לפעמים יש לי מבחן להשוואה ולפעמים אני גם מקבלת תשובות מלמעלה. הנה למשל חמסה שלי. בשגר שלו היו שלושה גורים. ל"מזלו" לקחו אותו ילדים מאמו, שיחקו בו כמה ששיחקו והניחו אותו הרחק ממנה. כיוון שהיה קטן מדי, לא יכל להתמצא או לחזור אליה. אז למה ל"מזלו"? כי זמן לא רב אחרי שלקחתי אותו אלי, נדרסה
אותו אח בוגר, חמסין קראתי לו, חי בשכונה. חופשי. אוכל ומים היו לו אצלי, וגם טיפול רפואי כשנזקק לו. הוא היה חתול גדול, שקט, נבון וחברותי, ומאוד קומוניקטיבי. היה לו את הטוב שבשני העולמות, אך יום אחד לפתע נעלם. זה שהוא מת זה בטוח, השאלה היא איך, ממה והאם סבל? כשנעלם היה בן ארבע-חמש, "שיבה טובה" במונחי הרחוב. מה היה אומר אילו שאלו אותו אם היה מעדיף לחיות בבית, על מגבלותיו, או בחוץ, כפי שחי? אין לי תשובה.
ואילו חמסה, אחיו הקטן, כבר בן שמונה - אפילו לא מחצית תוחלת חייו של חתול בית. הוא החתול הדומיננטי בבית, אך הזכרים של "הדור הבא" (בני ארבע) מתחילים לקרוא תיגר על מעמדו, וחמסה לחוץ. מה היה אומר אילו שאלו אותו אם היה מעדיף לחיות בבית, על מגבלותיו, כפי שחי עד היום, או בחוץ, בחופש? אין לי תשובה.
את סטיץ' מצאתי מוקדם בבוקר קשור ברגלו לגדר של בית-ספר. כנראה הסתבך בפקעת של חוטים חזקים. הצלחתי לנתק את החוט מן הגדר, אך לא מכף רגלו, משום שהחוט היה שקוע עמוק בבשר. נעמדתי באמצע הכביש וכל מכונית שעברה עצרתי ושאלתי את הנהג אם יש לו סכין או מספריים. לאיש לא היו לא זה ולא זה (ומאז אני מחזיקה אולר בתיק).
הרגל היתה נפוחה מאוד וקרה, וחששתי שיאבד אותה. אמו היתה לצדו, אך לא התנגדה כלל כשלקחתי אותו לידיים. רצתי אתו הביתה כדי לגזור את החוט, ומשם היישר למרפאה. עד שהגענו כבר ירדה הנפיחות ברגל והיא התחממה מעט. הוא לא איבד את הרגל.
בית-הספר שוכן על כביש ראשי, ולא היה לי לב להחזיר אותו לשם, כי הוא היה פצפון וסיכויי ההישרדות שם מועטים. ואכן, כעבור חודשים אחדים, על הכביש באותו מקום, גיליתי חתול דרוס, מת, שנראה בדיוק כמוהו. אין לי ספק שזה היה אחד מאחיו. ובכל זאת לא הייתי שלמה עם החלטתי לקחת אותו אלי.
כעבור זמן שוב עברתי באותו מקום. על הכביש, בדיוק במקביל למקום שבו מצאתי את סטיץ', חיכה לי על הכביש, חדש באריזה, מַחתֵך-תַיל (cutter) קטן. כמו מסר משמים - ביום ההוא לא נמצא לך מכשיר חיתוך. הנה, קבלי פיצוי. טוב עשית שלקחת אותו!
נא להמתין לטעינת התגובות
