אני ההון והשלטון
מי יכול על רני רהב? ליסה פרץ בילתה שלושה ימים בניסיון לפענח את חידת היחצן של המדינה, מהחולצות המוזרות שהוא לובש ועד לסכסוכים התקשורתיים שהוא מצית. להלן הממצאים
מקץ עשר דקות אני שבה אל זירת הדמע ומוצאת את רהב כבר נתון עמוק במוד המגה-יחצן המוכר שלו: הוא ערני ודרוך, מלחשש אל תוך פומית הטלפון הסלולרי שלו, אלוהים יודע אל תוך אוזנו של מי, זאת תוך כדי שהוא מורה לי בנחרצות עם אצבעו לשבת לצדו. העיניים, שלא פסקו מלדלוף קודם לכן, חפות כעת מכל זכר של לחלוחית או אדמומית.
זה שלוש שעות אנו יושבים בסלון ביתו בחברת בנו רועי ורעייתו ויד ימינו הילה, וצופים ברצף בסרטים המנציחים את החתונה של בני הזוג, חגיגות ברית המילה ובר המצווה של הצאצא(שנערכה לפני חודש וחצי בגני התערוכה בתל אביב וריכזה אליה כ-5,000 אורחים) שלזה קדם טקס עלייה לתורה בבית כנסת בשכונת התקווה בתל אביב.
למעט זה האחרון, כל האירועים נושאים אופי של כוורת רוחשת אלפי מוזמנים, ידועים וידועים יותר, החגים זה סביב זה, מתחככים זה בזה, נושקים זה על לחיי זה, מפטפטים זה עם זה או בקיצור, מתמנגלים עד כלות. דומה שחוץ מרהב עצמו, אין עין אדם המסוגלת לשזוף כמות כזו של אנשים העוברת לפניה בסך. בשלב כלשהו של הצפייה, השופט, העיתונאי, הדוגמנית, איש העסקים, הציירת, עורך הדין, האלוף במיל' ומגישת הטלוויזיה נמזגים אלו באלו והופכים לכדי קליידוסקופ פסיכדלי.
כשרהב צופה בסרטי החתונה ובברית המילה הוא עוד נראה משועשע, בעיקר מחזותו, מינוס כמה וכמה קילוגרמים מזו הנוכחית. אלא שאז, בסרט הבר מצווה, בקטע שבו בנו עולה לדוכן בית הכנסת ונושא את דרשתו בנוכנ חות קהל מקורבים מצומצם במונחי הרהבים, מאה איש בסך הכל, אוחזת בו התרגשות גדולה המתפרקת לבסוף באמצנ עות אשד דמעות. בלכתי מהסלון, אני מותירה את הג'וניור ספון על הספה בשתיקתו ואת הילה חופנת בידה את כף ידו של בעלה ומביטה בו ברכות.
תסביר לי מה כל כך ריגש אותך.
"בבוקר בר המצווה אני, הילה ורועי קמנו מוקדם ונסענו לבית הכנסת שראית בסרט, שהוא בית הכנסת האשכנזי היחיד בשכונת התקווה. מגיל שלוש עד 12 נהגתי להתפלל בו עם סבי. במשך שנים בית הכנסת הזה היה מוזנח, עד שלפני חצי שנה שיפצנו אותו מהכסף שלנו. עשינו בית כנסת חדש, אבל שמרנו על האותנטיות שלו. הפרוכת שעוטפת את ארון הקודש, שאני זוכר אותה מגיל שלוש, הותקנה עוד בזמן סבי לזכר אח של אמי שנפל במלחמת ששת הימים. במהלך השנים היא התפוררה והצלחנו לשחזר אותה. עכשיו, אני רואה את בית
"הרב של בית הכנסת אמר לי: 'רני, בראש השנה בקושי מלא פה'. לא היה כיסא לשבת. היתה מקהלה של 12 זמרים ששרו את התקווה בבית הכנסת, שרו את שירי נעמי שמר 'על הדבש ועל העוקץ', כי נעמי שמר היתה חברה מאוד קרובה שלנו. ורועי עלה שם לתורה, עם חזן שבא ממיאמי, ומה לעשות, אני לא יכול שלא להתרגש כשאני רואה את זה עכשיו".
גם באירוע בגני התערוכה כל 5,000 האנשים שנכחו הם חברים שלכם?
"כולם, בלי יוצא מן הכלל, חברים טובים וקרובים שלנו המלווים אותנו לאורך כל הדרך: הם באו ליום הולדת 40 שלי, לחתונה שלנו ולברית מילה של רועי. לכל אחד מהאירועים האלה, אגב, הגיעו כ-3,000 אדם .
"אנחנו לא זונחים אף אחד בדרך ולא אומרים 'אתה היום פחות חשוב וזהו, אנחנו לא מזמינים אותך יותר' או 'סליחה, את כבר לא נראית מהממת כמו פעם, אז תודה, אבל לא אצלנו'. רציתי את כולם בחגיגה שלנו".
איך בכלל משתלטים על כמות כזו של אנשים?
"אולי לא הספקתי להיות אינטימי עם כולם, אבל כן הספקתי לראות ולהתחבק עם כולם. הם היו איתנו בריקודים, בשמחה, בשירה, באהבה, הם היו איתנו בהכל".
הקרנתם בלופ על גבי שלושה מסכי ענק קטעים מתוך סרטי החגיגות שלכם. זו אינטימיות בעיניך? "זה הדבר הכי אינטימי שיכול להיות. עכשיו למה? כי כל האנשים שהיו, 70 אחוז מהם, היו בחתונה ובבר המצווה והם עמדו והתרגשו לראות את עצמם לפני 15 שנה".
יש שיאמרו שהמצגת הזו נגועה בפולחן אישיות, שלך ושל אורחיך.
"עם כל הכבוד, שיגידו. מה זה מעניין אותי בכלל מה אומרים? אני עושה מה שאני רוצה לעשות. מה שישמח אותי ואת בני משפחתי".
מה היה הרגע שהכי ריגש אותך?
"היה רגע שתפסתי את הילה ביד ואמרתי לה:'ללי, תסנ תכלי. 5,000 איש צופים בסרט של העלייה לתורה, בלי לזוז ובלי להוציא הגה אחד'. זה ריגש אותי בטירוף, כי הבנתי שכל 5,000 האנשים באו לשמוח איתנו, להראות שאנחנו חשובים להם".
רועי היה מעורב בהכנות למסיבת בר המצווה?
"בטח, שאלתי אותו 'איזו מין בר מצווה אתה רוצה, גדולה או קטנה?' הוא ענה לי 'גדולה'. גם אני ביקשתי מההורים שלי שיחגגו לי בר מצווה גדולה. היא נערכה במקום שלפני 30 שנה נחשב להכי הכי, 'בית המהנדס', והיו בה כ-400 איש".
אתה חושב שהוא נהנה?
"לא היה מאושר ממנו באדם. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שהוא חווה בחייו, להיות חתן של מסיבה כל כך מדהימה. עד היום, חודש וחצי אחרי, אנשים שלא יכלו להגיע לאירוע שולחים לו ברכות ומתנות. צריך לראות אותן, להבין כמה מחשבה ואהבה עומדות מאחוריהן. כל מתנה וברכה מזכירה לנו מתי הכרנו את האדם שנתן אותן ואת משמעות הקשר בינינו".
בכל אחת משלוש הפגישות שקייימנו ציין רהב שוב ושוב את העובדה שהאיחולים והמנחות ממשיכים לזרום אל ביתו. הרבה אחרי תום סשן הראיונות, בשעת ליל מאוחרת, הוא מתקשר רק כדי לעדכן אותי שעוד שי מצא את דרכו אל מפתן ביתו. "בשום אופן שלא תכתבי את שמו של מי ששלח את המתנה", הוא מצווה עלי ובאותה נשימה נוקב בשמו של אחד מברוני המשק הישראלי.
בכלל, הוא חזק בשמות ובעיקר בהקשרים המעמדיים, המקצועיים והמשפחתיים שלהם. אחרי 60 דקות של צפייה אינטנסיבית בקלטות השמחה לבית רהב, יכולת הריכוז שלי, שממילא טעונת שיפור, מתאיידת לחלוטין. הוא מטווח אותי בארטילריה צולבת של אינפורמציה. "את רואה את ההוא?", הוא מצביע אל עבר המסך, "הוא היה עורך מפורסם. וזה שנכנס עכשיו? הוא ראש הלשכה של ההוא. וזאת עם השמלה האדומה? התחתנה עם הבן של העורך הדין שלנו". וכך שם רודף שם, ייחוס דולק אחר ייחוס ואני תוהה ביני לביני מה יש בו, בריטואל הזה, שכה משלהב אותו?
"ערוץ 2 שידר את בר המצווה בפריים טיים וביום שישי זה היה בכל העיתונים בהרחבה", הוא חולק איתי את ההישג. "הילה, יש לנו את ההקלטה של החדשות על דינוינדי, כן? ", הוא פונה לאשתו ואז מרגיע אותי: "תכף, תכף נראה לך". בזמן שהפריימים מהחדשות מרצדים על המסך הוא אומר: "הקטע הוא שהיה הכי פרגון בעולם, חוץ מכמה אנשים שהיה דחוף להם לכתוב נגד בר המצווה".
כשרהב מדבר על אותם אנשים לא מפרגנים לשיטתו הוא מתכוון בעיקר לשלושת הטנורים שהשמיעו את קולם ברמה כנגד המסיבה - רענן שקד, פרופ' עוז אלמוג וירון לונדון. זה האחרון העיף לו לגמרי את הפיוז. בתוכניתו "לונדון וקירשנבאום" הוא פצח במונולוג סרקסטי אופייני, שבו ביקר את המסיבה שערכו בני הזוג רהב לבנם, כשהוא מקנח במשפט: "אולי רועי הקט יתעשת ויבין שהוריו חינכו אותו לא טוב".
"יושב לו בתוכנית הסנוב הנפוח והמנופח הזה", מאבד רהב את כל גינוניו היחצניים, "שכל חייו, גם כשעשה תוכנית לילדים, היה סנוב נפוח ומנופח, שכל חייו התנהג לאנשים כאני ואפסי עוד, ואומר שם משפט שעליו לא אסלח לו כל חיי אמרתי בלב: 'אתה, ירון לונדון, אחד האנשים השנואים במדינה הזאת, מסוגל להגיד כזה דבר? סליחה, כשאתה הבאת את הילד שלך לבר מצווה עשית את מה שאשתי ואני עשינו? בחיים שלך לא עשית!'. שיירד על ארבע, ואני מבקש שתצטטי כל מילה שלי, שיירד על ארבע ויסביר לי מה זה חינוך איך אדם כמוהו יושב ומדבר איתי על חינוך? מה הוא עשה לבן שלו בבר מצווה, תגידי לי? הזמין את הפרקקטה שישה חברים שלו? זה מה שעושה אותו צנוע? כזה חצוף".
לונדון , כמו שהבנתם, מסמל עבור רהב את מושא הסלידה העמוק ביותר: האינטלקטואל המתנשא. "אינטלקטואלים מתנשאים לא מוציאים אותי מדעתי, ממש לא. אני מחזיר להם מלחמה שערה, פי שש ממה שהם ציפו שיקבלו. אני מחזיר להם ארטילריה ונשק כימי גם יחד על מנת שיבינו שגם אם לא גמרתי את האוניברסיטה כמוהם, יש לי זכות בדיוק כמוהם לעשות את מה שאני רוצה, ולא את מה שהם מצפים שאני אעשה".
ולשונו ממשיכה להכיש: "הם משחקים פוזה של אינטלקטואלים. ואני אומר להם: 'רגע, מיי פוט על האינטלקטואליות שלכם'. כאילו, הלו? סליחה, גם אני שבאתי מהאוניברסיטה של החיים יכול ללמד משהו על אינטלקטואליות. כי אוסף האמנות שהילה ואני בנינו, אוסף שהוא השישי בגודלו היום בארץ של אמנות ישראלית מודרנית נעשה מתוך אהבה לאמנות שקיבלנו מלאה רבין ולא כי למדנו בסורבון תולדות האמנות.
"ולא שיש לי בעיה עם אלה שלמדו תולדות האמנות בסורבון או באוניברסיטת תל אביב. להפך, אני מאוד מעריך ומוקיר אנשים שלומדים. אצלי בחברה כל אדם הוא בוגר תואר ראשון או שני. אשתי למדה שש שנים רוקחות, היא רוקחת אחראית. אחותי, למשל, היא בוגרת האוניברסיטה לעבודה סוציאלית. כל אדם שאיתי בקשר וקרוב אלי הוא בוגר אוניברסיטה. אני מעריץ אנשים שלומדים. תני לי לשבת ליד אדם שיודע יותר ממני ואני רק לומד. הרי ממה למדתי? למדתי מהחיים, לא מהספר".
בטח צפית שהאירוע שערכת ימשוך אש מכיוונים שכאלו.
"לא חשבתי על זה לרגע, זה לא עניין אותי. ועכשיו תעשי לי טובה ותפסיקי עם השטויות האלה כי זה מתחיל להרגיז. עשיתי אירוע מכסף שהרווחתי אותו בעשר אצבעות, מחברה שלי שמעולם לא לקחה שקל ממדינת ישראל, שלא הולכת למכרזים ציבוריים כדי לא להיות בעין ציבורית ולא להיכנס לאינטריגות כאלה ואחרות, אלא באמת רוצה לעשות את הקפיטל כקפיטל".
חשבת אולי שמה שעורר את הקולמוס של המבקרים עליך היה המרק הזה שהכנת, שנמהל בו הון בשלטון?
"הון ושלטון זה דבר חיובי. כל עוד, חס וחלילה, אין כאן גניבה, כל עוד אין כאן תן וקח, כל עוד אין כאן שוחד, כל עוד אין כאן איפה ואיפה. מי אמר שההון לא יכול להתחכך בשלטון. מה לא בסדר בזה?
אני חושבת שהתשובה ידועה לך.
"שלטון שאפשר להשפיע עליו בדברים לא נקיים ולא דמוקרטיים ולא חוקיים ודברים של מאנקי ביזנס, צריך להעיף אותו, פשוט להעיף. וזה לא המקרה כאן, ממש לא. טבעי לגמרי שראשי המדינה הזאת ייפגשו עם ראשי ההון בישראל כי ללא ההון אין שלטון.
"כי אם לא ההון, אין כלכלה. אם ההון הזה ייצא מישראל ויעבור למשל לז'נבה או למרוקו, אז הבנקים כאן יהיו ריקים. סליחה, אני ההון והשלטון ואני גאה להיות ההון והשלטון. אני מחובר גם להון וגם לשלטון וגם לשניהם ביחד".
"תמצאי אחד כזה במדינה שיקום ויגיד לך שרני רהב ביקש ממנו משהו בשביל מישהו שהוא לא בסדר. הנה לך ההוכחה שאפשר למהול הון בשלטון באופן נקי ובאהבה. עובדה שכל ההון והשלטון באו לבר מצווה של הבן שלי, וידעו להפריד בין מה מותר למה אסור.
"אף שופט, והיו שם 70 שופטים, לא דיבר חלילה עם אדם שכרגע עומד למשפט או כרגע הורשע. כל אחד ידע את מקומו. אני סמוך ובטוח במיליון אחוז שזה מה שהיה, כי אני מכיר את כל השופטים שהיו שם, הם ישרים כמו פלס. ואני מכיר את החברים שלי שבחיים לא יעזו, חס וחלילה, רק מהפחד, לדבר עם שופט בישראל בקטעים כאלה".
זה כל כך בער בך עד שטרחת והתקשרת לאישה שדיברה בתוכנית הרדיו של גבי גזית נגד בר המצווה.
"צלצלתי ל-144, ביקשתי את הטלפון של הגברת הזו המתגוררת בשוהם, ואמרתי לה: 'ערב טוב לך גבירתי, מדבר רני רהב. מעניין אותי לדעת, מה הביא אותך לדבר על הבר מצווה שלי? למה בדיוק אני צריך לתת לך דין וחשבון? אילו הייתי איש ציבור היית יכולה להעביר ביקורת. אבל אני אדם פרטי ואין לך שום זכות'. אז היא אומרת לי:' אבל זה לא היה צנוע'".
באמת, מה זו צניעות בעיניך?
"יש כאלה שייסעו באוטובוס רק כדי להראות שהם צנועים. את שואלת אותי, בעיני זו לא צניעות, זו פאתטיות. אני לא סובל אנשים שיש להם שמחה והם רוצים לעשות חגיגה והם לא יעשו כי הם פוחדים ממה שיגידו עליהם. אני מקיא עליהם".
בחוגי הסילון שאתה מכיר היטב, לאיזו ליגה שייך האירוע שלך?
"אורחים שהיו שם אמרו לי: 'רני, זה היה מקסים, רני, זה היה כל כך צנוע'. כי אנשים בחברה הזאת יודעים מה זה לא צנוע. זיקוקים במיליון דולר, זה לא צנוע. יינות מפריז, צבעונים מהולנד והוצאות בסך עשרה מיליון דולר, זה לא צנוע".
ואילו היתה לך האפשרות, היית מפיק אירוע כזה?
"מישהו היה יכול לחשוב שכן, אבל זה ממש לא אני".
יחסית לתפלצות הארכיטקטוניות שבהן משופעת שכונת מגוריהם, סביון, ממדיו של בית הרהבים צנועים. חזיתו משוחה בכחול צי, העומד בניגוד מוחלט לצבעוניות השלטת בפנים הבית, פועל יוצא של כמות בלתי נתפשת של יצירות אמנות הפזורות מכל עבר. לכל יצירה מוצמד פתק הנושא את שמה, שם האמן ותאריך הנפקתה. אף מטר מרובע אחד של תקרה, רצפה או קיר לא חף מתמונה ופסל, מה שמקשה מעט על התנועה בחלל. לא שמת לב והנה תמחץ תחת רגלך עבודה של תומרקין או השד יודע מי.
רהב מתעקש שאצפה בקלטת של "תיק תקשורת", שבה התארח לפני מספר שבועות כדי לפרוש את כתב הסנגוריה שלו על האירוע. עד כדי כך זה חשוב לו, שהוא מציע שנעתיק את מושבנו אל חדר השינה, כי רק מכשיר הדי.וי.די המצוי שם יכול לקרוא את הסי די. מובן שההצעה הזו קוסמת לי, ככלות הכל עוד רגע אכנס בשערי קודש הקודשים של הזוג השקוף ביותר במדינה. אלא מתברר שבמקום הזה צדיקים רבים באו עוד לפני: הרהבים נוהגים לקיים בביתם מעת לעת אירועים שבהם מוצגות למכירה יצירות אמנות, וכשנדרש, חדר השינה הופך לחלל מוזיאוני.
וכך אנו מצטופפים על המיטה כמו משפחה אחת קטנה: מימיני הילה, משמאלי רני, מתחתי מתוחה שמיכת פליז מנומרת, מעלי תלויות שתי תמונות עצומות בגודלן - האחת של האמן יגאל שתיים, השנייה של ניר הוד, שופעת מלאכיות קיטשיות. מסביב סוגרות עלינו מכל הקירות יצירות אמנות נוספות, בעוד אנו צופים לנו בנחת בחיים זיסוביץ' המפטפט את עצמו לדעת. אלא שמאחורי המסך של פלזמת האדירים משהו חשוד לוכד את עיני. במבט שני אני מגלה כי מדובר בתמונת קולאז', אורכה שלושה מטרים ורוחבה שני מטרים לכל הפחות, עשויה כל כולה מתמונות של בני הזוג - מיום היכרותם ועד הלום - בנם, סגל חבריהם וקרובי משפחתם. בינות פזורים טופסי הדרכונים עמוסי החותמות שלהם, פתקות אהבה שכתבו זה לזה ושאר פרטים מהתחנות המכוננות של חייהם המשותפים. תקראו לזה איך שאתם רוצים: מחוות אהבה ענקית זה לזו, אקסהיביציוניזם ממוסגר או התקף בלתי נשלט של ריפוי בעיסוק, אבל המונומנט בהחלט מרשים.
איך שלא תסתכל על זה, הגרנדיוזיות היא נר לרגליך. אתה יוצא כמעט כל לילה; ברשותך כ-500 יצירות אמנות ישראלית עכשווית; אתה אוחז באוסף מכובד של דיסקים, קלטות די.וי.די וספרי פנאי; יש לך המון חברים וקשרים; כ-120 חברות מהבולטות במשק הישראלי מיוצגות על ידך; רשימות התפוצה שלך הן בלתי נגמרות; את השולחן בלשכתך מכתרים כשמונה מסכי מחשב; אתה מפיק אירועי ענק. אפילו שני הכלבים שלך ענקיים. להערכתי, 70 קילו הכלב.
"מבחינתי כשיש הרבה זה לא עושר, זה אושר. זה מספק לי המון המון שמחה".
באמת, איך זה שאתה תמיד נמרץ ועולץ כל כך?
"אני אדם שקם בבוקר עם הרבה שמחה. וגם אם יש ימים שאני קם הפוך, והם מאוד נדירים, אף אחד לא צריך לסבול מזה. לא מגיע לאף אחד בעולם הזה שלא אהיה נחמד אליו".
היית פעם בטיפול פסיכולוגי?
"בחיים לא".
כי אתה סבור שאין לך בעיות?
"אני באמת חושב שאין לי בעיות. חמסה, חמסה, חמסה".
אתה בכלל יכול לדמיין את עצמך יושב מול פסיכולוג?
"לא, כי אז איאלץ לחשוף סודות שהם לא שלי, אלא של אחרים ואין שום סיכוי, אפילו הכי קלוש, שזה אי פעם יקרה. הדיסקרטיות אצלי היא מעל הכל. דיסקרטיות יחד עם יושר, עבודה קשה ונכונות לעמוד לרשות הלקוח 24 שעות ביממה, הן המפתחות להצלחה שלי".
הסיטואציה של הטיפול מרתיעה אותך?
"אני לא נקלע אליה מראש כי אני לא סומך על אף אחד".
ובמי בכל זאת אתה נותן את אמונך?
"אני סומך על החברים הקרובים מאוד. אבל באשתי ובבן שלי אני נותן את אמוני".
סיפרת לי ששמונה פעמים בחייך נבדקת מיוזמתך במכונת האמת. מה ניסית להוכיח בדיוק?
"ללכת למכונת אמת זה דבר קשה. אתה יושב שם כמו על כיסא נידונים, מחברים אותך לכל האלקטרודות האלה, אתה מזיע, לא נעים. אבל לפעמים כשאתה מרגיש שמישהו לא בטוח במאה אחוז, אלא רק ב-99.9 אחוז שאתה נאמן לו או אוהב אותו, אני חושב שהאופציה היחידה שנותרה לאדם בעולם הזה להוכיח לעצמו ולבנאדם שהוא דובר אמת זה ללכת למכונת אמת".
למי ניסית להוכיח, לשותפים עסקיים או לחברים?
"פעמיים לחברים ושש פעמים לשותפים, אבל בעיני זה אותו דבר, ממש אותו דבר. כי אצלי החברים והעסקים זה אותו דבר. בכל אחת מהפעמים שהעמדתי את עצמי לרשות המכונה יצאתי דובר אמת. בחוות הדעת כתב ו'מאה אחוז דובר אמת'".
רהב, 43, בנם של חנה, לשעבר עובדת בכירה במשרד הביטחון ויצחק, לשעבר סמנכ"ל תפעול ב"עץ לבוד" וב"ויטה", נולד וגדל ברמת גן, ממנה עקר לפני תשע שנים לטובת מגורים בסביון. הוא אח לשרון, 34, המשמשת כמנהלת בכירה בחברה שלו. את לימודיו סיים בתיכון העיוני רביבים ברמת גן. בצבא שירת כמש"ק חינוך בחיל האוויר, תפקיד שעליו קיבל פרס קצין חינוך ראשי.
בגיל 22 מונה למנהל מחלקת יחסי ציבור ובידור של דן פנורמה תל אביב ולחבר הנהלת המלון. "ביום שנכנסתי לתפקיד, אני לא אשכח את זה בחיים, נכנסתי למעלית ושאלתי את עצמי:'אלוהים, איך עושים את התפקיד הזה בכלל?'", הוא משחזר בערגה. "יצאתי מהמעלית ומאותו הרגע התחלתי לעבוד ולא הפסקתי עד היום". בגיל 23 מונה לדובר חברת מלונות דן.
לפני 16 שנה הקים את "רן רהב תקשורת ויחסי ציבור בע"מ", המונה כיום 36 עובדים ומייצגת כ-120 חברות, מספר חסר תקדים בענף, המעמיד את רהב בקשר שוטף עם בכירי אנשי העסקים, הממשל, התרבות והתקשורת בישראל. "הרבה חברים קרובים שלי לא אהבו אותי כשפגשו אותי לראשונה", הוא מספר. "יצחק רבין היה עובר את הכביש כשהוא שפגש אותי בהתחלה. אבל אחר כך התקרבנו, והפכתי לבן בית אצלם".
את הילה לבית קליין, חברת נעורים שאחריה חיזר שש שנים, נשא לאישה בשנת 92'. שנתיים מאוחר יותר נולד בנם היחיד רועי. הילה, רוקחת בהשכלתה, עובדת לצד בעלה ומשמשת כיום כמנכ"ל משותף ב"רהב תקשורת".
" בחיים לא קראתי לעצמי יחצן, כי אני חושב שהמילה יחצן זו זילות של המקצוע", מצהיר רהב. "אני בעצם ספק תוכן. ספק תוכן לך ולעוד אלפי אחרים. החברות הגדולות במשק ואנשי התקשורת המובילים מבינים שתפקיד יחסי הציבור עלה בשנים האחרונות מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה והוא עדיין עולה. בעבר איש עסקים היה צריך לדאוג לעורך דין ולרואה חשבון. היום הוא צריך לדאוג לאיש תקשורת, לעורך דין ולרואה חשבון. כי במדינה שהתקשורת קובעת בה את סדר היום, החשיבות של יחסי ציבור היא עצומה ביותר".
אתה חושב שיש לך חלק בשדרוג הסטטוס של הענף?
"אני חושב שחלק גדול מאוד, מאוד גדול".
הישראלי הממוצע יודע את זה?
"תראי, אני גאה על כך שכבר שנים בכל מקום שאני הולך בארץ הזאת, ואני הולך מדן ועד אילת, בכל מקום יודעים ומזהים אותי ואת צריכה לראות איזה כבוד אנשים רוחשים, איזו אהבה הם מעניקים לי, אני כל פעם בהלם מחדש".
רהב , וצריך לראות את זה כדי להאמין, מתנהל כאלה הודית בעלת שמונה זרועות. ביד אחד אוחז בטלפון, ביד השנייה מקליד מייל, מהאוזן משתלשלת לו דיבורית ובמקביל הוא עובר על העיתון היומי וסורק את התגובות ברשת.
איך מתפעלים חלוקת קשב שכזו?
"נאמר ומתקיימת פגישה אצלי במשרד עם לקוח שלא מכיר את שיטת העבודה שלי. נכנסת פתאום שיחת טלפון. אומר לו המנהל שלי:'זה בסדר, אפשר להמשיך את השיחה, רני איתנו'. והלקוח יושב ואומר בלב: 'מה הוא מבלבל את המוח? רני מדבר עכשיו בטלפון'. ואז נגמרת השיחה, ואני נכנס אליה לגמרי בטבעיות".
יש רגעים שאתה משתרר מהשליטה העצמית הזאת?
"לא, אף לא לרגע אחד, ומאז שאני קטן אני כזה. כל דבר, מקטן ועד גדול, בסוף היום חייב לקבל את האישור שלי. את יודעת שהדבר הכי פעוט יכול לסבך אימפריה שלמה? אני זה שחתום על המכתב, אני זה שעומד בראש החברה הזו, אני זה שמייצג את 120 החברות הגדולות במשק, כך שאני רוצה לדעת הכל".
" "שלי רעה שלום, 1. כשרעתך מעבירה אותך על דעתך, חצי מדינה צריכה לרדת למקלטים. 2. חשבת פעם כמה קשה לראות אישה רעה כמוך על מרקע הטלוויזיה? ואני מאלה שיודע שהצדקנות שלך נגמרת כשנוח לך ורק כשנוח לך? 3. אולי פעם אחת ולתמיד, כשהציבור הישראלי יבין את רשעותך הבלתי נדלית, הוא יבין גם את מניעייך - שנאת כל אדם עשיר בישראל. 4. שלי רעה, כל כך קשה לראותך בוקעת ממכשיר הטלוויזיה עם פנים כל כך זועפות ומרירות, אף אחד לא צריך לסבול כי לך רע. 5. שנאתך לעשירי ישראל הופכת אותך לפאתטית.
דעי לך, כי ללא עשירי ישראל אין מדינת ישראל. נקודה. מימייך לא פרנסת עובד אחד, את רק דואגת להשחיר ולהשמיץ את אלו שעושים זאת". (מתוך המכתב ששלח רהב לשלי יחימוביץ' בעקבות מתקפתה על שרי אריסון אחרי פיטורי כ-900 עובדי בנק הפועלים)
רהב מעולם לא היה אדם אנונימי, לפחות לא במעגלים שאותם הוא מדברר, אלא שיותר מכל מהלך אחר זה שהזניק אותו היישר אל לב התודעה הציבורית היה האיגרת ששיגר ליחימוביץ'.
רהב , שעד אז זכה להערכה מקצועית מקיר לקיר, חטף לראשונה ביקורת על אופן התנהלותו, שלשיטתם של משקיפים מהברנז'ה היתה אימפולסיבית ולא עניינית, והסבה לאריסון יותר נזק מאשר תועלת. בכלל, מאז שנחשף לציבור הרחב, נדמה שפיו לא מפסיק לרסס לכל עבר אמירות סנסציוניות.
על הטוקבקיסטים אמר לאחרונה ש"פעם אחת צריך ללכת לחולי הנפש האלה, ששופכים רוע באינטרנט, ולעצור אותם", ולמעורבים בפרשת הסוס הטרויאני איחל "שיפנו אותם אל כיתת יורים". הוא מהסס פחות ופחות להתעמת עם אנשי תקשורת, ולאחרונה אילץ את גבי גזית להתנצל על דברים שאמר לגביו.
"אני בשמחה מעמיד את הגב שלי לכל הכדורים שמופנים נגד הלקוחות שלי", הוא אומר בגאווה לא מוסווית. "חלק מהשליחות שלי בחיים זה להגן עליהם, בפירוש כך. בואי אני אספר לך משהו על שלי יחימוביץ'.
שבת אחת קמתי ואמרתי לעצמי: 'תשמע, רני רהב, עם כל הכבוד שאתה חושב שאתה מבין הכל, יודע הכל, אולי המכתב לשלי יחימוביץ היה טעות. צריך לבדוק את זה'. צלצלתי לבעלי מכון גאוקרטוגרפיה. אמרתי להם: 'עשו לי טובה, אני מבקש להזמין סקר שיבדוק האם המכתב לשלי יחימוביץ' היה צודק או לא, ותשאלו את השאלות הכי קשות. כמובן במחיר מלא, שום הנחות ושום בטיח. ויש לי רק בקשה אחת, שזה יהיה דיסקרטי. שזה לא ייצא החוצה, כי זה משהו שאני משלם עליו באופן פרטי'. ואת יודעת מה הסקר הוכיח?".
נו, מה?
"הסקר הוכיח שצדקתי מעל ומעבר, שהציבור הישראלי חושב שהיא רעה, רעה, רעה".
ובכל זאת, יכולת לגייס ניסוחים פחות ילדותיים, אני מניחה.
"זה ניסוח מדהים שסחף אומה שלמה, אומה שלמה! אין לי עניין בניסוחים מעודנים או גבוהים יותר. אין לי עניין לסחוף את האינטלקטואלים, זה לא מתאים לי ואני לא רוצה. אני רוצה את העם ועובדה: הוא בא איתי. אני מאמין שבנושאים מסוימים חשוב ודחוף יותר לזעזע ואת זה אתה עושה במילים קשות. המילים שלי תמיד בעמוד הראשון של העיתון, של האינטרנט, בכל מקום".
הקרבה, ההזדהות, המסירות והנכונות שלך לגונן עליהם בכל מחיר, מאפשרים לך לומר ללקוחותיך את כל האמת ורק את האמת?
"הלקוחות שלי שומעים ממני את האמת הכי עמוקה ואמיתית. אני לא עושה את זה מהיום, מעמדת בעל המשרד המייצג את 120 החברות החזקות ביותר במשק, עשיתי את זה עוד בתחילת דרכי. אם אני רואה שאני פוגע בפן האישי, אני לעולם לא אעשה את זה, גם אם אני יודע שלא אמרתי את כל האמת. אבל בפן של העבודה, אני אף פעם לא עוצר, גם לא לשנייה. כמובן שזה נשאר ביני לבין הלקוח ואף פעם לא ייצא החוצה, ומאוד יכול להיות שבחוץ אני אגיד משהו אחר. אבל בינינו הוא ישמע את האמת הכי אמיתית וכואבת. אני לא אגיד לך שאת מדהימה בשעה שאת לא. אני לא 'תוכעס ליקר'".
בשעת בוקר מוקדמת ביום שבת אנו פוקדים את משרדי החברה של רהב השוכנים במגדל מוזיאון תל אביב, שאליהם עבר אך לפני שבועיים. הם נוצצים בנקיונם, מרוהטים ברהיטים בחתימת מעצבי עילית ובעיקר משקפים את תאוות האספנות של בעליהם: את השידה בלשכתו של רהב מכסות תמונות ממוסגרות של רהב ואשתו בחברת שועי הארץ והעולם, חברים ובני משפחה, את הכתלים בכל המשרדים מקשטות יצירות אמנות ועל קיר הלובי תלויות כל הקריקטורות בכיכובו של רהב שראו אור אי פעם. הוא מוביל אותי חדר אחר חדר, 35 לערך, זאת כשהוא דואג בכל אחד מהם לסגור מגירה, לסדר וילון, לנגב עם קצה הזרת בדל אבק סורר ממסך מחשב ולהחזיר את הפח למקומו.
הסיור מסתיים בחדר קטנטן, קיטון של ממש שאפלה מוחלטת שולטת בו. "זה החדר הכי חשוב בחברה, חדר המחשבים. כאן שמורים כל הסודות של מדינת ישראל", הוא משליך לעברי את המידע באגביות מוחלטת.
תשומת הלב לפרטים והפדנטיות השולטים במשרדים בולטים גם בהופעתו החיצונית של רהב. "הדבר היחיד שמפריע לי ואני מנסה להילחם בו כמה שאני יכול, אבל לא כל כך מצליח, זה המשקל", הוא מודה. "כל החיים שלי, מאז שאני זוכר את עצמי, אני בדיאטות. אין דיאטה שלא עשיתי. אבל זה משהו בדנ"א שלי כנראה, אין מה לעשות. אם הייתי יכול, הייתי מוריד 15 קילו, לא גרם אחד יותר".
יש מי שחושש להוריד במשקל שמא זה ישפיע על אישיותו.
"שבוע אני פוצח בדיאטה ואז אני אומר:'רגע, אולי זה יעשה אותי פחות שמח?'. ואז פחחח, אני אוכל עוגת שוקולד".
ומה הקטע הזה של חולצות הכפתורים הצבעוניות האלה שאתה לובש?
"למה את מתכוונת? ".
אין לך בארון חולצה שהסתכלת עליה ואמרת לעצמך:'אלוהים, איך קניתי אותה?'"
" ממש לא".
לפחות נסכים שאתה מטרוסקסואל.
"אני חושב שאני המצאתי את המילה הזאת. עד לפני כמה שנים כינו במילה אחרת גבר שהיה מודע לחזותו, היום הוא מטרוסקסואל. הנה, עכשיו יש דמויות שהן פי שתיים יותר מטרוסקסואליות ממני, דיוויד בקהאם למשל: הוא שם לק, עונד עגילים, עושה מיטות שיזוף, מה לא? אני בסך הכל דואג להתלבש יפה".
וזהו ?
"אני משתמש בבושם שנקרא 'קיטון'. הדיוטי פרי מייבאים אותו לארץ והוא נמכר רק שם. הביאו אותו בגללי, הלוא אני הדובר של ג'יימס ריצ'רדסון. בחמש השנים האחרונות שמתי לב שגברים פחות מתביישים להחמיא אחד לשני. כל גבר, גם הכי מאצ'ו, אומר לי:'וויי, איזה ריח טוב, מה זה?'".
ותמיד הקפדת על לבושך?
"עוד מכיתה ה'. תמיד היו לי את החולצות הכי אופנתיות שיש. חבר של המשפחה היה נוסע פעמיים בשנה לצרפת ולא היה חוזר מבלי להביא לי חולצות לקוסט. את יודעת מה זה היה אז החולצות האלה? כמעט אי אפשר היה להשיג אותן כאן".
איך הילדים התייחסו לילד כמוך?
"הייתי ילד חריג. מדבר אחרת, בקול צייצני ולא קול של מאצ'ו, מתלבש יפה. לילדי הכיתה שלי זה לא הפריע, והייתי אחד הילדים הכי מקובלים ואהובים. אבל ילדים מה? כיתות הגבוהות ראו בזה דבר חריג וניסו לרדת עלי ולהציק לי. היה לי קשה מולם, אבל זה גרם לי רק יותר להתחשל. בסוף הם נשברו והפכו להיות חברים טובים שלי".
וגם הם באים לאירועים שלך?
"נו, מה? ברור. הם היו בחתונה שלנו, בברית מילה ועכשיו גם בבר מצווה של רועי".
נא להמתין לטעינת התגובות
