פוסט טראומה
קלמן ליבסקינד מאמין שסרבנותם של חיילי דוכיפת הגיעה כתגובה מאוחרת ומפוכחת להתנתקות
הצעד שנקטו אתמול הוא צעד לא פשוט, שקשה להסכים איתו, אבל אי אפשר שלא להבינו. מנגד, לאנשי השמאל שכבר ניצלו אתמול את ההזדמנות ופרצו בצווחה, כדאי להמליץ לשתות מעט מים ולהיזכר שהשמאל הוא אביה החוקי של הסרבנות. מכתבי השמיניסטים באו ממנו ואחריהם קבוצות הטייסים והקצינים ממטכ"ל ו"שוברים שתיקה" ו"האומץ לסרב" ושאר מיני עמותות שלכל אחת מהן נמצא העיתון שיחבק אותה בתורו באהבה רבה.
פובליציסטים הסבירו אז בכובד ראש שמדו ?בר בסרבנות לגיטימית מצפונית. מו"ל של עיתון חשוב גרס שמדובר בפעולה למען הדמוקרטיה ועורך בכיר אחר בירך על כך שיש ישראלים שאינם מוכנים להרכין ראשם בשתיקה. דויד גרוסמן, אדמו"ר השמאל הישראלי, קרא להקשיב לסרבנים ולהבין אותם, והסופר סמי מיכאל קבע בנחרצות כי סרבנות היא פטריוטיות. כל אלו יתגייסו כנראה בימים הקרובים כדי להסביר לנו למה הפעם מדובר במשהו אחר לגמרי ושסרבנות מימין אינה דומה כלל ועיקר לסרבנות משמאל.
הנשק נשלף מוקדם מדי
לפני שנתיים, בקיץ תשס"ה, ניבא כמעט כל פרשן ואוחז בעט כי חיילי הציונות הדתית בדרכם לסירוב פקודה המוני נוכח פני ההתנתקות. הנבואה הזו לא התגשמה ועל כך חייב לעצמו כל חייל וחייל את חשבון הנפש הפרטי שלו. אם היה בעשרות השנים האחרונות מקרה אחד שבו היה צריך ציבור גדול של חיילים להתיישב על הקרקע ולסרב לזוז, משימת ביצוע ההתנתקות היתה המקרה הזה.
אם יש אירוע שמעליו מתנוסס דגל שחור הוא אירוע שבו מגורשים מבתיהם עשרת אלפים אנשים, נשים וטף, יישוביהם הופכים עיי
סרבנות אינה מילה גסה. היא צעד מצפוני, אישי ומוסרי, אבל כזה שהשימוש בו צריך להיות בבחינת הצעד האחרון. נשק יום הדין. אתמול נראה היה כי הנשק הזה נשלף טרם זמנו. לחיילי דוכיפת, אוהבי העם והארץ, אומר: כוונתכם רצויה, חשבו אם מעשיכם אינם מעט מוקדמים מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
