ערסמוביל
בזבזנים, אגואיסטים, מסוכנים, גאוותנים ובעיקר-מזהמים. העולם מתאחד נגד הנהגים ברכבי השטח, ובעיקר נגד המכוניות הגדולות שלהם. הפרוות החדשות של העשור
גם בצד השני של האוקיינוס האטלנטי מתחילים לחשוב מחדש על ההאמרים והלנד-קרוזרים למיניהם. אקטיביסטים אקולוגיים כבר שרפו רכבי שטח בפנסילבניה, הדביקו מדבקות שנאה על רכבים בדטרויט ובבוסטון וניפצו שמשות של מכוניות בוושינגטון. אפילו בכירי הכנסייה האוונגליסטית-שרבים ממאמיניה מגיעים ברכב שטח לכנסייה ביום א' - ביקשו מהציבור לשקול מחדש את הבחירה שלהם. "ישו לא היה נוהג ברכב שטח", הם הבהירו. ובצדק: הנהגים ברכבי שטח מואשמים בזיהום הסביבה, בהעצמת הטרור הבינלאומי ובגרימת תאונות יותר מכל רכב אחר. רכבי השטח הם הפרוות החדשות, אז פלא שכל העולם עצבני עליהם?
ד"ר קלוטייר רפאיל, אנתרופולוג צרפתי-אמריקני שראיין מאות נהגים של רכבי שטח בארצות הברית ובבריטניה, מאפיין את התכונות הייחודיות לבעלי קופסאות הענק על גלגלים: "הנהג הממוצע הוא טיפוס רפטיליאני, מהמילה'רפטייל' (זוחל). הוא פועל על אינסטינקטים ורוצה לנצח בכל מחיר", אומר ד"ר רפאיל בשיחת טלפון ממשרדו בטוקסידו, ניו יורק.
לטאה? לא קצת הגזמנו?
"יש שלושה סוגים של בני אדם. הרפטיליאנים, שפועלים על אינסטינקטים; הלימביקים, שפועלים על רגשות; והקורטקסים, שמונעים על ידי האינטליגנציה. לנהגים ברכבי שטח יש מוח דמוי זוחל. הם בדרך כלל רפובליקנים, בוקרים בנשמה. ליברל-דמוקרט, בדרך כלל מסוג הקורטקס, ינהג במכונית קטנה וחסכונית. נהג רכב שטח הוא אדם שבעיניו הגודל כן קובע והגדול יותר כמעט תמיד ינצח. זו גם התרבות האמריקנית, ולראיה, ברוב המקרים הפוליטיקאי הגבוה יותר מנצח בבחירות. אנשים אומרים לי: 'מסוכן שם בכביש, וכשאני נוהג בהאמר, שהוא כלי הרכב הגדול ביותר על הכביש, אני זה שאנצח, אני זה שאשרוד'".
זה לא תמיד מדויק.
"נכון, ככל שאתה גבוה יותר כך גם גדל הסיכוי שתתהפך בזמן תאונה. אבל האנשים האלה רוצים להסתכל מלמעלה למטה כשהם נוהגים. ההיגיון לא כל כך משנה להם. אישה אינטלקטואלית מהחוף המזרחי נוהגת ברכב שטח למרות שהיא אף פעם לא נוהגת בשטח כי היא מאמינה שככה היא בטוחה יותר".
התבונות האלה מתאימות גם לישראלים? כאן נוהג ברכב שטח מי שרוצה להפגין עושר.
"הפגנת עושר זה לא דבר ישראלי אלא ספורט לאומי בכל העולם. אבל אפשר להפגין עושר גם עם פרארי או יגואר. הנהגים ברכב שטח יכלו לקנות מכונית ספורט: הם קונים רכב שטח כי הם זקוקים לכוח של המכונית הזאת. אולי כי ישראל כל הזמן במלחמה, יש אנשים שרוצים להרגיש שאם תקרה קטסטרופה מוטב שיהיו במכונית גדולה. באנגליה, אגב, זה שונה. שם מי שנוהג ברכב שטח רוצה להרגיש שהוא ג'נטלמן כפרי שמטפל בסוסים שלו. גם המלכה נוהגת ברכב שטח".
להערכתך , הטרנד הירוק ישפיע על נהגי רכבי השטח?
"אני מניח שתהיה ירידה במכירה של רכבי השטח, אבל לא בגלל המחאה הירוקה. מי שתוקף את המכוניות האלה נתפש כדמוקרט יפה נפש, אז הרפובליקני שאוהב את רכב השטח שלו יגיד לעצמו:'אתם יודעים מה? אני אמשיך לקנות את הרכב הזה'. הבעיה האמיתית היא שכל רכבי השטח נראים אותו דבר. אנשים רוצים מכונית עם זהות מיוחדת. את לא 'נוהגת' במכונית, את 'לובשת' את המכונית. ולמכוניות האלה כבר אין זהות מיוחדת. היום הטרנד הוא מיני קופר, מכונית עם זהות מיוחדת. כל מי שמסתכל עליה מיד יודע שזוהי מיני קופר".
באמצע שנות השמונים רק שני אחוזים מהרכבים שנמכרו בארצות הברית היו רכבי שטח. מי שקנו אותם היו אנשי שטח אמיתיים: מפעילי טיולים, חוואים או מכונאים, שהיו צריכים להתמודד עם חילוץ במקומות לא נגישים. בשנים האחרונות זינק המספר הרוכשיםל-20 אחוז, וכולם נוהים אחר ה-Sport Utility Vehicle :SUV. רכבים גדולים, המשלבים מנועים רבי עוצמה ויכולות עבירות משופרות. אולם הטרנד הוליד בזמן שיא שנאה יוצאת דופן באמריקה ובבריטניה. רק שבעה אחוזים וחצי מהרכבים הבריטיים הם רכבי שטח, נכתב ב"סאנדיי טיימס", "אולם התיעוב כלפיהם מגיע למאה אחוז".
קייט ברדשר, בעבר עיתונאי רכב ב"ניו יורק טיימס", כתב על תעשיית רכבי השטח בספרו "הגבוהים והאמיצים". כמו ד"ר רפאיל, גם הוא סבור שהנוהגים ברכב שטח הם האנשים האגוצנטריים ביותר באמריקה. ככל שהרכב גדול יותר, הוא טוען, הנהג הוא טמבל גדול יותר. בספרו הוא מצטט מחקרים בתעשיית הרכב שמצאו שהנהגים הם חסרי ביטחון ויהירים; הם עצבניים בחיי נישואיהם וחשים אי נוחות לגבי ההורות שלהם; אין להם מספיק ביטחון בכל מה שקשור לכישורי הנהיגה שלהם; הם מרוכזים בעצמם וחסרי עניין בסביבתם; הם חסרי סבלנות, רודפי תענוגות ופחות חברותיים מרוב האמריקנים.
"באופן אבסורדי, אחד הדברים שהכי חשוב לנהגים האלו הוא מה יחשבו עליהם", אומר ברדשר - היום כתב ה"טיימס" בהונג קונג - בשיחת טלפון ממשרדו.
ואם הם יוכפשו על שימוש ברכב לא ירוק, הם יפסיקו לנהוג בו?
"לא בטוח. היום נמכרים פחות רכבי שטח, אבל בעיקר בגלל העלות הגבוהה שלהם. אלה אנשים שלא אכפת להם מהיבטים סביבתיים, לכן טרנדים ירוקים לא ישפיעו עליהם".
אבל כל זה לא מפריע לארגונים הירוקים להמשיך לנסות. אחד הארגונים הבולטים ביותר למאבק ברכבי שטח, "הברית נגד ארבע על ארבע בעיר" שמקורה בבריטניה, מאגד סלבריטאים הנאבקים ברכבי השטח; מפרסם מודעות ועצומות להחתמה; עורך הפגנות ומפיץ סטיקרים ודוחות חניה פיקטיביים על רכבי שטח. אתר האינטרנט של הברית מונה עשר סיבות למלחמה ברכבי שטח. הסיבה הראשונה היא פשוט "מפני שאינכם איכרים, וטרינרים, משפצים של טורבינות רוח או מומחי הצלה. רק אלה, וקומץ בעלי תפקידים נוספים, זקוקים לרכב שטח".
ויש עוד: אם לא תרכשו רכב שטח תוכלו לנשום אוויר נקי יותר, תחסכו כסף, לא תאלצו לשקר לנכדיכם כשישאלו
שיאן ברי, דוברת מפלגת הירוקים בבריטניה ומייסדת הברית, אומרת ש"לונדון היא עיר גדולה ואין כאן צורך בכל רכבי השטח הגדולים והנוצצים. המכוניות האלה מזהמות, פולטות גזי חממה שמשפיעים על התחממות כדור הארץ ומסוכנות להולכי רגל. כשהמכירות שלהן עלו ועלו, הבנו שהגיע הזמן למלחמה".
המלחמה בנהגים, מסבירה ברי, היא יצירתית ונעשית בדרכים לא אלימות. "אנחנו מחלקים דפי הסבר, עורכים פעולות חינוכיות לילדים ומדביקים כרטיסי חניה על מכוניות שמסבירים מדוע הרכבים אינם מתאימים לעיר כמו לונדון. זה קמפיין ללא שנאה ועם הרבה הנאה".
אתם רק נהנים, או שגם הצלחתם לשנות משהו?
"היה לזה הרבה כיסוי בתקשורת והתעורר כאן ויכוח ציבורי. אנשים מתחילים לחשוב על נושאים כמו זיהום אוויר ומכוניות נקיות וזה כבר טוב. המס על רכבי השטח עלה ובשנה שעברה, לראשונה אחרי עשר שנים, היתה ירידה קלה במכירות של רכבי השטח".
יש מי שיגידו שהקמפיין הזה נובע פשוט מקנאה.
"אנחנו, כפעילים ירוקים, לא מקנאים במי שנוהג ברכבי שטח. באנגליה זה גם לא סמל סטטוס כזה בולט. אמנם עשירים נוהגים ברכבים האלה, אבל גם אמהות שמסיעות ילדים לבית ספר ושכירים שעובדים לפרנסתם. האוכלוסייה שנוהגת ברכבים האלה מגוונת מאוד".
בארצות הברית יש מי שעושים את הקישור בין רכבי השטח לפוליטיקה בינלאומית. הארגון "פרויקט דטרויט", שנוסד על ידי קבוצת סלבריטאים אמריקנים (ביניהם ארי עמנואל, סוכן שחקנים הוליוודי ידוע ואחיו של רם עמנואל, חבר הקונגרס הדמוקרט), קובע שללא רכבי שטח ארצות הברית לא תהיה תלויה בנפט מהמזרח התיכון.
התלות הזאת מעצימה כיום את הטרור הבינלאומי ומאלצת את האמריקנים להילחם בכל רחבי העולם, טוענים חברי הארגון. כרזות ברוח זו הופצו בכל רחבי דטרויט, העיר המרכזת את תעשיות הרכב הגדולות, וזכו לסיקור ארצי. "רכב השטח שלי סייע לחטוף מטוס", קבעה אחת הכרזות, "סייעתי לפוצץ מועדון לילה. נתתי כסף למחנות אימון לטרוריסטים. חיי, רכב השטח שלי".
אל הגופים המפורסמים מצטרפים קבוצות קטנות ואתרים נוספים הנאבקים ברכבי השטח. באתר פאק יו אנד יור אייץ' טו מוזמנים הגולשים לשלוח את תמונותיהם כשהם מסמנים תנועות מגונות לעבר ההאמרים, "מכונות המוות זוללות הדלק", כמו שבעל האתר מכנה אותם. גם האתר קודפינקפורפיס מנהל מסע מחאה נגד ההאמר, ואף הכריז על ה-22 באפריל כיום ה"אנטי האמר". האתר "אני שונא את רכב השטח שלך" קובע שרוכשי רכבי השטח הם גברים החשים חוסר ביטחון באשר לגבריותם, ובדיחות דומות מפוזרות בכל רחבי הרשת.
רכבי השטח הראשונים יוצרו בשנות השבעים, כשבעלי האחוזה הבריטים רצו להדגיש את עובדת היותם שונים מהפועלים החקלאיים שלהם, שנסעו ברכבים מסחריים. בתחילת שנות השמונים גרם משבר האנרגיה לירידה תלולה במכירת רכבים גדולים, והיעלמות המכוניות הגדולות מהכביש יצרה חלל בתרבות הרכב האמריקנית. המכוניות היפניות היו קטנות מדי למה שהאמריקנים היו רגילים לו, והמיני ואן המשפחתי היה יעיל, אבל נעדר כל ברק. "מכוניות שבעבר היו חלק מתרבות החיזור האמריקנית, הזהות המינית וההתרגשות, הפכו לחלק מקונספירציה פוריטנית להחליף תענוג במכובדות", הסביר פול רוברטס במגזין "הארפר'ס".
בסוף שנות השמונים הובן שלסוג הרכב הזה יש לקוחות נוספים, בעיקר גברים ונשים שאוהבים לנסוע מהר, אבל אינם מצטיינים בנהיגה כמו חובבי מכוניות הספורט וחוששים מהכביש ומסכנותיו. מלחמת המפרץ הראשונה חיזקה את המגמה. הצבא האמריקני התנייד במדבר על האמרים, והצופים הנפעמים בבית מיהרו לרכוש את הגרסה האזרחית. בנוסף, בתחילת שנות התשעים התחילו ראשוני הבייבי בומרס לחוות את משבר גיל המעבר. קניית רכב ענק נראתה לרבים מהם דרך להמתיק את השנים הקשות. כך או אחרת, נתח רכבי השטח בשוק הרכב האמריקני זינק פי עשרה, באופן יחסי, בין 85' ל-99'.
החגיגה הצרכנית הזאת שיחקה לטובתן של יצרניות הרכב. הרווח על כל רכב שטח מגיע לכ-10,000 דולר , עד פי עשרה מהרווח ליצרן ממכירת משפחתית ממוצעת. בד בבד, הפרסומות הדגישו את הצד הפראי של הרכבים, את היותם חלק מהטבע. רכבי השטח קיבלו שמות מעוררי התלהבות כמו "טונדרה" ו"סקויה", ובמודעות הם הוצגו כרכב ל"אנשי שטח", כאלו שיודעים להעריך את הטבע ולהתמודד עימו.
הפרסומות כמובן מטעות, ורכבי השטח פוגעים באיכות הסביבה פגיעה אנושה: מכונית משפחתית רגילה פולטת כ-130 גרם של גזי חממה על כל קילומטר; רכבי השטח פולטים כמות כפולה. על פי נתוני משרד האנרגיה האמריקני רכבי השטח צורכים ליטר דלק, ואף יותר, לכל 6.9 קילומטרים, לעומת ליטר על כל 12 קילומטר של מכונית משפ?חתית. אבל הכעס על הנהגים ברכבי השטח הוא עמוק יותר. ב"סאנדיי טיימס" מכנים את זה "שנאה מעמדית", ומסבירים: איש עסקים צעיר ועירוני שנוהג ברכב שטח הוא בעיני רבים תמצית חוסר הצדק החברתי. בעולם שבו הפערים בין עשירים לעניים הולכים וגדלים, זה לא מעט.
החשש של יצרניות הרכב הוא שהמחאה תצליח. ב-2006 חלה ירידה של חמישה אחוזים וחצי במכירות של רכבי שטח בבריטניה, אם כי לא ברור אם זה בשל המאבקים הקולניים נגדם, או כחלק ממגמה כללית של ירידה במכירת מכוניות. מה שברור הוא שהדעה השלילית על רכבי השטח מחלחלת בהדרגה גם לציבור הרחב. ארנולד שוורצנגר למשל, מושל קליפורניה, החליף את ההאמרים שלו במכוניות ידידותיות לסביבה. לכבוד יום כדור הארץ האחרון הוא נהג ברכב כזה לעיני צלמים ועיתונאים. "גברים שריריים מפחדים להיראות במכוניות נשיות", הסביר שוורצנגר. "רציתי להראות שמכוניות שנוסעות על דלק ביולוגי אינן מכוניות של נמושות ".
נא להמתין לטעינת התגובות
