קצב משלהם
ביחד עם ראש השנה, אתיופיה נכנסה למילניום השני. דני אדמסו מאמין שיש לנו מה ללמוד ממנה
ה-12 בספטמבר, ערב ראש השנה בישראל, היה גם התאריך בו חגגה אתיופיה שנת המילניום השני שלה. כשאמרתי לחבריי בישראל על חגיגת מילניום שיחול באתיופיה בלילה של 12 ספטמבר, היו כאלה שחשבו שזו בדיחה לא מוצלחת, והיו שלחשו אחד לשני "נראה שבאתיופיה כמו באפריקה הכול הולך לאט". אז החלטתי לשתף לא רק את חבריי שלא האמינו, אלה גם הציבור בישראל שבמשך דורות השמיטו ממנו פרקים שלמים בהיסטוריה של אפריקה. לא, לא במקרה הזה חברים, אתיופיה היא מן המדינות בעלת היסטוריה תרבות מהעתיקות בתבל. באביסיניה אתיופיה בשמה הקדום טמונת בתוכה, עמוק תחת מחצבות של אבנים, תרבות עשירה רבת שנים, יש הטוענים כי ארון הברית עדיין קבור בין ב"ליליבלה" ל"אקסום" אי שם בצפון מערב אתיופיה.
גם במקרה של לוח השנה, אתיופיה נשארה צמודה להיסטוריה לתאריך המקורי של לוח השנה הקופטי המצרי. למרות שהמערב חגג את המילניום לפני כמעט שמונה שנים, אף על-פי שהלוח השנה הלועזי שולט בחיינו ונראה שאין תאריך אחר מלבדו. המילניום של אתיופיה, הוא בעל משמעות היסטורית עבור ציבור לא קטן ברחבי העולם ולנצרות הקופטית בפרט.
אז חברים יקרים, אולי המורים שלכם שכחו להזכיר פרק זה או השמיטו מכם בשיעורי היסטוריה, אבל עד לפני 425 (ב-1582) שנה חגגו את ראש השנה הלועזי ברוב מדינות העולם גם אלו מערביים, במועדים שונים. האנגלים ציינו זאת, ב-25 בדצמבר. היוונים חגגו את תחילת השנה 21 בדצמבר. הרומים ב-1 במרס וכך הלאה. הכנסייה האתיופית שלוחתה של הכנסייה המצרית הקופטית העתיקה משמרת את הלוח השנתי עד היום.
סובלנות ושמרנות
אתיופיה של שנות האלפיים עדיין עומדת איתן מול הקולוניזציה התרבותית ומסרבת להיכבש גם מבחינת תרבות קלנדארית של המערב. לוח השנה האתיופי כולל שתיים עשרה חודשים, כל חודש מכיל שלושים יום, בסוף כל שנה מתווספים עוד חמישה ימים (קּוֹאָגְמֶה), בנוסף בכל ארבעה שנים חלה שנה מעוברת הכוללת שישה ימים של קּוֹאָגְמֶה. חודש מֵסְקֵרֵם, בו חל ראש השנה (אְנְקּוּטָטָש), מקביל לחודש ספטמבר הגרגוריאני (הלועזי).
אתיופיה של שנות ה-2,000, משתמשת חיה לא פחות מאיתנו (המערביים), בלוח השנה הלועזי. באתיופיה כמו באתיופיה, "טקס החגיגות שנחגג השבוע ימשכו, כל השנה", כך אמר: מלס זנאויי ראש ממשלת אתיופיה בטקס פתיחת המילניום מול עשרות דיפלומטים שנבחרו לשבת איתו בארוחת הערב חגיגית. מר' זנאוי לא שכח להעניק מדליית הזהב לשייח
מוחמד אל-אמודי, בעל הון אתיופי,(כן, יש גם כאלה) שהיה שותף לסבסוד עלויות המילניום.
בשבילי, באותו רגע, חגיגה זו הפכה יותר מהיותה סמל, גאווה עצמאות ואי-תלות תרבותית של אתיופיה במערב היא הייתה יותר עדות מובהקת לכך שתרבות אחת אינה מוכרחה למחוק תרבות אחרת בכדי להתקיים. כאתיופי ישראלי שבא מאותה מדינה, שנתפסת עד היום על-ידי המערב מוכת רעב, מחלות ועוד, עשה לי טוב לדעת שמאחורי האשמות שרובם כוזבות ישנה ארץ נהדרת, סובלנית, מפטריוטיות בעלת גאווה הלאומית עצמית. שנותנת ביטוי חברתי תרבותי ליותר מ- 84 תרבויות, שפות, עמים שמרכיבות אותה בצורה יוצאת דופן המעוררת קנאה שלרבים במדינות המערב ובטח לישראל לא היה מזיק לאמץ חלקים מתרבות הסובלנות והשמרנות של אתיופיה.
הכותב הוא מנכ"ל אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
נא להמתין לטעינת התגובות
