הלילה בו נשלפו הסכינים
קבלו פרק מתוך ספרו של עמיר רפפורט, ראש הדסק הצבאי והפרשן הצבאי של מעריב, "אש על כוחותינו. כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השניה"
הפקודה לכיבוש מרון א-ראס ירדה מהפיקוד לאוגדה 91 ביום רביעי בשעה שבע וחצי בבוקר. בהמשך היום הוטלה על האוגדה של הירש משימה נוספת: לשלוח את לוחמי יחידת אגוז לכבוש שמורת טבע שהוקמה למרגלות הכפר ירון, מערבית לאביבים, מול מושב דוב"ב. גם משם נורתה אש רצופה לשטח ישראל. את הפעולה הזו יזמה דווקא אוגדת הצנחנים המובחרת עוצבת האש בפיקודו של תת-אלוף אייל אייזנברג, בתיאום עם הפיקוד. אבל כמעט ברגע האחרון הוחלט להעביר אותה לאחריות האוגדה של הירש לאחר שזה התלונן באוזני אדם: "לא יכול להיות שתתבצע פעולה במרחק של כמה עשרות מטרים מגדר המערכת והיא לא תהיה של האוגדה שלי."
הירש, שהתרוצץ על פני הגזרה הרחבה שבאחריותו, נכנס לעומק המבצע בשמורת ירון זמן קצר לפני שהכוח יצא לדרכו. מי שהיה אמור לפקד על הפעולה מטעם עוצבת האש היה אלוף-משנה דני קס לוין, מפקד חטיבת המילואים המובחרת 551 שלוחמיה טרם גויסו. הוא קיבל לאחריותו את יחידת אגוז הסדירה והורה למפקדיה לתכנן את הפעולה.
קצין נוסף שמצא עצמו מעורב בתוכנית לכיבוש שמורת ירון היה תת-אלוף ארז צוקרמן, מפקד אוגדת מילואים משוריינת של פיקוד הצפון, עוצבת עמוד האש. צוקרמן, נמוך קומה ומחוספס, צמח בקומנדו הימי. הוא היה מפקדה הראשון של יחידת אגוז שהוקמה ב-1995, מפקד שייטת 13 ומפקד חטיבת גולני בזמן ההתנתקות. בתפקידיו הקודמים הוביל צוקרמן אינספור פשיטות בדרום לבנון והכיר כמעט כל שביל באזור. צוקרמן היה מתוסכל מכך שהאוגדה שלו לא הוטלה למערכה. הוא ניסה להידחף ללחימה, אבל בצמרת פיקוד הצפון ראו בו נודניק חסר תקנה. בצר לו חבר לאלוף פיקוד הצפון לשעבר עמירם לוין ולצ'יקו תמיר, שהחליף אותו בפיקוד על אגוז. הם ניסו לחשוב יחד על תוכניות לפיקוד הצפון, אבל לא הצליחו לשווק את רעיונותיהם והיוזמה גוועה.
ביום רביעי בצהריים, אחרי שלוחמי מגלן חילצו את עצמם מהתופת של שמורת הטבע במוצב שקד, התקשר צוקרמן למפקד היחידה סגן-אלוף אליעזר. "אני גאה בכם", אמר לו בטלפון הנייד המוצפן של צה"ל. אליעזר חש כי החיזוק הבלתי צפוי נותן לו כוח לעוד 12 שעות של קרב. זמן קצר אחר כך קיבל גם צוקרמן שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה קצין ביחידה. הוא וארז מכירים היטב מהימים שבהם פיקד צוקרמן על אגוז ועל חטיבת גולני. "אתה בצפון? אני צריך שתבוא", אמר הקצין לארז. וארז בא. מפקדי אגוז רכנו מעל מפות בחניון של יער ברעם, ליד אביבים. שולחנות העץ של הקרן הקיימת הפכו לעמדות חפ"ק. הקצין שהתקשר לארז היה שם, גם מפקד אגוז סגן-אלוף מרדכי כהנא וקצינים נוספים. הם לא נראו מופתעים
בארבע אחרי הצהריים עדיין היה חם, אבל העצים העתיקים העניקו צל. פניהם של קציני אגוז שרכנו מעל המפות החווירו ככל שהעמיקו בפרטי תוכנית ההשתלטות המתוכננת על שמורת הטבע. הם ידעו היטב כי המיומנות הבסיסית של אגוז ללחימה בלבנון נשחקה קשות בשנים שבהן עסקה היחידה, כמו כל צה"ל, בלחימה בטרור הפלשתיני בשטחים. הקרב בשקד המחיש עד כמה כיבוש מתחמי חיזבאללה הוא משימה מסוכנת, אם כי בשלב זה עדיין חשבו ש"שמורת הטבע" היא לכל היותר מערה או בונקר.
לצד האתגר של כיבוש שמורת הטבע הטריד את מפקדי אגוז החשש שהכוחות ייחשפו בדרך, שכן נתיב ההגעה לכפר ירון עבר בשטח נחות מבחינה טופוגרפית. ניתוח השטח העלה שגם ביעד עצמו יהיו הלוחמים חשופים לירי מגבם. "זו משימת התאבדות", אמר סגן-אלוף כהנא. צוקרמן היה מוטרד. "תביאו לי אפוד", ביקש. "אני עולה לאוגדה להתארגן כדי להיכנס עם הכוחות לשטח. מי יודע כמה זמן נהיה בפנים." מפקד האוגדה נראה היה כמי שמצא סוף-סוף את ייעודו במלחמה.
הקצינים באגוז לחלוטין לא סמכו על גל הירש, המפקד שמבחינתם שלח אותם למשימה. אף על פי שהשתתף בפעולות רבות בלבנון כמפקד יחידת שלדג ובשורה של תפקידים שמילא בחטיבת הצנחנים, הרגישו שהוא לא חי כמותם את השטח בלבנון. בעיניהם רק מי שצמח באגוז מכיר באמת כל גבעה וכל נקיק היכרות אינטימית. במקום לשתף את גל במצוקה שהיו בה ולהתייעץ איתו לגבי הקושי בכיבוש שמורת ירון, העדיפו המפקדים להתקשר לצוקרמן ולצ'יקו כדי לשמוע את דעתם.
הטלפונים הניידים המשיכו לצלצל. אחרי שעזב את יער ברעם קיבל צוקרמן שיחת טלפון נוספת, הפעם מחגי פלג (פדידה), המפקד השלישי של אגוז, שהחליף בשעתו את צ'יקו. פלג עזב את צה"ל אחרי סיום תפקידו באגוז ומונה למפקד הימ"מ, היחידה המשטרתית המיוחדת ללוחמה בטרור. כעת ניסה גם הוא להשתלב במאמץ המלחמתי. שני הקצינים, צוקרמן ופלג, שהסתובבו בצפון ללא תפקיד מוגדר, קבעו לשבת על כוס קפה.
במפגש סיפר צוקרמן לפלג על משימת ההתאבדות שמיועדת לאגוז. הם החליטו לנקוט צעדים כדי לסכל את המבצע המתוכנן."דבר עם קפלן", הציע פלג. הרי קפלינסקי שייך כמוהם למה שמכונה "החונטה של (יוצאי) גולני" בצה"ל. צוקרמן קיבל את העצה. הוא פנה לסגן הרמטכ"ל וזה הציע: תגיד לכהנא (מפקד אגוז) שאם הוא חושב שהמשימה בעייתית, שיגיד שהוא לא יכול לבצע אותה. אתה יודע איך זה מג"דים, השיב צוקרמן. תמיד ממלאים פקודות. כהנא לעולם לא יסרב, קבע.
למרות זאת המהלך הועיל. המסר שיש לעצור את הפעולה בירון הועבר מהמטכ"ל לאלוף הפיקוד אודי אדם. הוא בחן בעצמו את התוכנית לכיבוש ירון ואכן פסל אותה. כשקיבל הירש הודעה על כך שהפעולה בירון מבוטלת, חשב לתומו כי מדובר בהחלטה הנובעת מהפכפכות של הפיקוד. קציני אגוז, מצדם, איבדו את האמון בשיקול דעתו של הירש, ולאוגדת הגליל הגיעו שמועות על כך שאנשי גולני חותרים תחתיו. דובר על כך שהם "מתים" להחליף את הירש במשה (צ'יקו) תמיר, שאותו הם מכנים "הדוברמן", כדי שיסתער בראשם על חיזבאללה "עם סכין בין השיניים."
חוסר הפרגון עד כדי איבה בצמרת הצבאית חרג הרבה מתחומי פיקוד הצפון. גם תת-אלוף נועם תיבון, ראש חטיבת תכנון כוח האדם בזרוע היבשה וצנחן בעברו אבל כזה שמעולם לא אהד את הירש, נשמע באותם ימים מותח ביקורת נוקבת על תפקודו של מפקד אוגדה 91. חלק מהאמירות שהשמיעו קצינים נגד הירש מצאו את דרכן לתקשורת. קצין צנחנים בדרגת תת-אלוף שיגר שליח מטעמו, אלוף-משנה, אל אדם, והציע למנות אותו במקום הירש בנימוק שהוא "יודע להילחם יותר טוב." קצין אחר אמר לאלוף: "הטעויות של גל עולות בחיים של חיילים".
אבל למרות הרוחות הרעות צריך היה להמשיך בלחימה. הפיקוד על המבצע הקרקעי המשמעותי הראשון, כיבוש מרון א-ראס, נמסר למפקד חטיבה 300 חן לבני. החפ"ק היה ממוקם באחד הקיבוצים, קרוב לגדר הגבול.
הפעולה במרון א-ראס החלה בלילה שבין רביעי לחמישי, בין 19 ל-20 ביולי. לוחמי גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקודו של סגן-אלוף נמרוד אלוני, השתלטו על החלק הדרומי והמרכזי של הכפר. המבנה הבולט ביותר בכפר הוא כמובן המסגד. מערך הלחימה שהקים חיזבאללה מבעוד מועד היה מרוכז בלב הכפר, בחלק הגבוה ביותר שלו. שם היה גם מתקן מודיעין מוסווה שעסק בהאזנה לכוחות צה"ל. בית הספר המקומי, שממילא היה סגור בחודשי הקיץ, מילא את ייעודו כמתחם לחימה בעתות חירום. כעשרים וחמישה לוחמי חיזבאללה התרכזו שם. עוד כמה עשרות היו פזורים באזורים אחרים בכפר.
הקרב דווקא החל בצורה מוצלחת. המג"ד נמרוד כיוון אש טילים ששוגרו מן האוויר ומן הקרקע לעבר שלושים וארבעה יעדים בכפר. חיזבאללה החל לפנות את פצועיו בבהלה לכיוון בינת-ג'בל. החלו להגיע ידיעות על כך שמפקד הכוחות שלהם במרון א-ראס נהרג. במקביל, נפסק סוף-סוף ירי חיזבאללה לאזור אביבים. תושב מקומי שנתפס משוטט נחקר על ידי חוקרי שבויים מיחידה 504 של אמ"ן. הוא הוביל את החיילים למבנה שבו היתה תחנת ההאזנות של חיזבאללה, מחוברת לאנטנה אזרחית לכאורה. הציוד שהתגלה בתוכה היה מפתיע באיכותו. מקורו היה באיראן, והוא לא היה מבייש אפילו את יחידת ההאזנות של צה"ל. התברר כי מהמקום הגבוה הזה האזין חיזבאללה לצה"ל עשרים וארבע שעות ביממה, לא רק לרשתות הקשר ולטלפונים של היחידות בגבול הצפון, אלא גם לכוחות שפעלו בשטחים. דברים שנאמרו במרחק מאות קילומטרים יורטו שם ונרשמו. ברשות אנשי המודיעין של חיזבאללה היו תיקים מפורטים על הגזרה ועל מפקדי צה"ל. תיק עבה במיוחד הוקדש לגל הירש, שאחריו נערך מעקב צמוד.
חוויות האינתיפאדה עדיין היו צרובות בראשיהם של המפקדים. בצה"ל רצו לראות במרון א-ראס תמונת ניצחון מובהקת, כמו התצלום של מאות פלשתינים מניפים את ידיהם בכניעה ומוסרים את נשקם בלב טול-כרם במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. המשטרה הצבאית אפילו קיבלה הנחיה להכין באופן בהול מתקן כליאה במחנה פילון שליד ראש-פינה כדי לקלוט שם את מאה אנשי חיזבאללה הראשונים שייפלו בשבי.
כשהאיר בוקר חדש על מרון א-ראס, ביום חמישי, שוחח הירש בטלפון עם המג"ד נמרוד, וזה סיפר לו שחייליו ספרו 13 גופות של מחבלים. הירש מיהר לדווח על כך בגאווה בלתי מוסתרת לרמטכ"ל: "הקרב מתנהל מצוין! יש 13 גופות!" עבור חלוץ זו היתה בשורה מצוינת. הוא רצה להציג לציבור ולדרג המדיני את צה"ל במיטבו.
הרמטכ"ל התקשר לאלוף אדם ודחק בו להעביר תמונות של שבויים ושל הרוגי חיזבאללה. אלוף הפיקוד התקשר לסגן-אלוף נמרוד כדי לבקש תצלומים. כמה מהלוחמים היו מצוידים במצלמות דיגיטליות, במסגרת נוהל המכונה "תיעוד מבצעי". המג"ד לא התלהב מהרעיון: "המפקד, אנחנו לא מוכנים לסכן חיילים בשביל להביא תמונות של גופות", אמר. הוא סיפר כי סיירת הצנחנים צילמה מספר תמונות של אנשי חיזבאללה הרוגים וביקש להסתפק בכך.
- לקריאת המשך הפרק
נא להמתין לטעינת התגובות
