הלילה בו נשלפו הסכינים (המשך)

ביום חמישי ב-12:00 יגיע לפורום עמיר רפפורט, ראש הדסק הצבאי והפרשן הצבאי של מעריב. לקראת האירוח קבלו פרק מתוך ספרו "אש על כוחותינו. כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השניה". חלק שני

עמיר רפפורט | 16/10/2007 13:06

- לחלק הראשון של הפרק

"אם מדובר בסיכון של חיילים כדי לצלם, אז לא צריך. אתה צודק", ענה לו אדם.

כישלון המשימה להביא תמונות רבות של הרוגים לא תרם ליחסים העכורים בין אדם לבין חלוץ. גם לא לתדמית של הירש. בקריה בתל-אביב תהו האם באמת נספרו בשטח 13 גופות או שאדם סתם התרברב. כעסו גם על כך שלא נתפסו במרון א-ראס שבויים למעט עוברי אורח מזדמנים ששוחררו מיד.

ואז התחילו העניינים להסתבך. מעטים מול רבים, אך מאומנים ומצוידים טוב יותר מאשר המחבלים הפלשתינים בשטחים, סירבו אנשי חיזבאללה במרון א-ראס להיכנע. הצנחנים חשו מצוקה וביקשו סיוע. שני טנקים של צה"ל נפגעו מטילים ששוגרו לעברם בלב הכפר. זו היתה הסיבה לכך שהמח"ט חן לבני ביקש תגבור כוחות. גל הירש, שהיה במיפקדת האוגדה בבירנית, החליט לשלוח לשטח את יחידת אגוז. בדיעבד טען הירש כי התגבור נועד מבחינתו כדי "לנצל הצלחה" וכדי "להעמיק את ההישג." אלא שמפקדי וחיילי אגוז לא ממש הבינו שהם הולכים למשימת "ניצול הצלחה". להפך.

מפקד היחידה מרדכי כהנא קיבל הודעה: "רוץ למיפקדת חטיבה 300, יש הסתבכות במרון א-ראס." כשהגיע לחפ"ק ניגש היישר למח"ט לבני. "הכוח מסובך. חייבים לנסות לעזור לו", אמר לבני. "הם נמצאים בנקודה בחלק הצפוני של הכפר. תיכנס ותכריע את הקרב." "להיכנס באור יום?" השתומם כהנא. "כן. כמה שיותר מהר. אין ברירה. חייבים לחלץ אותם. בלילה כבר לא תהיה רלוונטי", השיב המח"ט.

השעה היתה עשר בבוקר. כהנא, אחד המפקדים האמיצים בצה"ל, חובש כיפה זעירה וכמעט בלתי נראית ואחיינו של מנהיג תנועת כך שנרצח הרב מאיר כהנא, לא שקל אפשרות של סירוב פקודה. גם כך הוא אכל את הלב על שיום קודם לכן לא שש לצאת למשימת כיבוש שמורת הטבע בירון.

בשעה אחת בצהריים כבר היו לוחמי אגוז בפיקודו מרוכזים ברחבת בית הכנסת העתיק בברעם. ביום השמיני למלחמה, היחידה המיומנת ביותר בצה"ל ללחימה בלבנון - גם אם לא מאומנת מספיק - עמדה להיות מוטלת לקרב בפעם הראשונה. שלוש פלגות. תרמילים על הגב, מכשירי קשר, אלונקות, כלי נשק. תדרוך אחרון מפי המפקד ויציאה לדרך. ברגל. שעתיים וחצי אחר כך כבר היו בתוך התופת.

הכניסה של אגוז לתוך מרון א-ראס בצהרי היום נקלטה על ידי תצפיתני חיזבאללה בגזרה. המרחק בין המבנים בתוך הכפר גדול. אין מדרכות או צמחייה. מפקד אגוז כהנא ומפקד גדס"ר הצנחנים אלוני לא הספיקו להחליף אפילו מילה, אף על פי שפעלו במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה.

בסביבות השעה שלוש וחצי אחר הצהריים החל הקרב הקשה. לוחם מפלגה ב' של אגוז נהרג בהיתקלות מול מחבל בפתח בית בכפר. כוח מפלגה ג', שעליו פיקד רב-סרן בנימין (בנג'י) הילמן, זיהה תנועה של רכב חשוד שנסע צפונה לכיוון בינת-ג'בל כדי לפנות פצועים. החיילים פתחו לעברו באש וכנראה שפגעו, אבל לפתע קלטו שהם נמצאים על מדרון, חשופים לאש מטווח רחוק של חיזבאללה. כעבור כמה שניות שוגר לעברם טיל סאגר נגד טנקים. מעופו של הטיל איטי.

אפשר לראות אותו מתקרב כשהוא משאיר מאחוריו שובל אש דקיק, אבל אין מספיק זמן לחמוק ממנו.

הפגיעה היתה קטלנית. בנג'י נהרג, ואיתו נהרגו שניים מחייליו. ההתקפה נמשכה. יהונתן וולסיוק, שניסה להגיע לפצועים, נעלם לפתע. הכמות הגדולה של הנפגעים, ובעיקר החייל הנעדר, גרמו להיסטריה. הטלפון של גל הירש הוצף בשיחות מהפיקוד. פקודות נסיגה בהולות הועברו לכוחות בשטח, אך בוטלו מיד. מאותו רגע, המשימה העיקרית היתה חילוץ הנפגעים ואיתור החייל הנעדר.

החשכה ירדה. כהנא ביקש להקפיא מצב. הוא לא היה מוכן לעזוב בלי הלוחם החסר. החשש הגדול היה שיהונתן נהרג ושגופתו תיפול לידי חיזבאללה. לוחמים זחלו, תוך סיכון עצום, לעבר בתים שקרסו מפגיעת טילי נ"ט כדי לחפש אחר חברם. פצצות תאורה שנורו ממרגמות סיפקו אור קלוש, אך הכרחי. אלוף הפיקוד אדם הרגיש שהעסק לא מתפקד. הוא הגיע לחפ"ק וראה את המח"ט לבני יושב בעיניים פעורות ששידרו הלם. בלי שיהיו לפניו מפות מוגדלות של הכפר או תרשימי קרב.

ברקע בהקו פצצות התאורה, שירדו מעל מרון א-ראס בטפטוף בלתי פוסק. כל פצצה צנחה לאיטה כמה שניות עד שכבתה. "למה אתם יורים פצצות מרגמה?", תמה האלוף. "זה לא אנחנו, זה חיזבאללה יורים", השיבו לו אנשי החפ"ק בלי לדעת את תמונת המצב האמיתית. "אם זה חיזבאללה - תהרגו אותם", אמר אדם. הוא התקשר מזועזע לגל הירש. "אל תדאג, הכל בשליטה", אמר הירש, בלי שידע מהיכן מדבר האלוף. "תגיע לחפ"ק מיד", שמע מהצד האחר של הקו.

"אני אוציא לך את הכוחות ממרון א-ראס", אמר אדם כשהירש הגיע. בלי הקדמות מיותרות. זה היה רגע האמת ביחסי שני המפקדים הבכירים. משקעים שהצטברו במהלך ימים רצופי כישלונות עמדו להתפרץ.

"אודי, אודי, אודי", מלמל הירש את שמו של האלוף. נסערים התרחקו שניהם מאוהל החפ"ק ונעמדו מאחורי סילו, מיכל מתכת ענקי המשמש את חקלאי הקיבוץ. עייפים וכואבים, לא הרימו הירש ואדם את הקול. "תפסיק לדבר איתי על כל פצוע ועל כל הרוג", אמר הירש. "המלחמה תיגמר עם 250 הרוגים ו-1,500 פצועים, והיא תהיה ארוכה. צריך להתנהג כמו במלחמה", הוסיף. "או-קיי", ענה לו אדם, "יהיו הרוגים, אבל אין סיבה לתרום אותם עכשיו אם אפשר לחכות."

הלחץ על אדם מלמעלה היה לא פחות כבד מאשר על הירש. תוך כדי השיחה ליד הסילו צלצל הטלפון הנייד המוצפן. הרמטכ"ל היה על הקו. כשאדם דיבר איתו הוא לא ידע שהרמקול במכשיר הטלפון בקריה בתל-אביב פועל. חלוץ לא היה המאזין היחיד. חבורת קצינים מהמטה הכללי הקיפה אותו. אדם התבקש למסור מהם מהלכיו הבאים. "יש אפשרות שנכבוש את בינת-ג'בל ואת עייטרון (היישובים הסמוכים) כדי לתת מענה רחב יותר, ויש אפשרות שנשלים רק את כיבוש מרון א-ראס", אמר אדם לחלוץ. "תן לי זמן להחליט. אני מטפל בזה." אחרי שהשיחה נותקה לגלג סגן הרמטכ"ל קפלינסקי על אדם. "הוא מציע לכבוש את כל דרום לבנון", אמר.

בתום השיחה עם אדם נשאר הירש בחפ"ק והשכיב את חן לבני לישון, פשוטו כמשמעו. המח"ט, אחרי שמונה ימים רצופים כמעט ללא שינה, היה מותש לגמרי. הירש הוביל אותו לעבר ג'יפ האמר עם מיגון פלדה, שחנה מאחורי החפ"ק. "תשמע, אני בסדר", ניסה לבני להתנגד בקול רפה. אבל מפקד האוגדה התעקש. "אתה חייב לישון", אמר וחיבק את לבני בחום. הוא כיסה אותו בשק שינה ונתן פקודה לקשר האישי שלו: "לא משנה מי יתקשר, אל תאפשר לאף אחד להעיר את חן."

אחר כך חזר לחפ"ק, שלח גם את קצין המודיעין של החטיבה לתפוס תנומה ואמר לקצינים שנשארו: "יש לנו כמה משימות לבצע, אבל קודם כל צריך למצוא את החייל הנעדר."

כעבור שעתיים שוב שוחח אדם עם הרמטכ"ל בטלפון. "החלטתי לקחת למרון א-ראס את חטיבה 35 (הצנחנים). שמתי בחפ"ק את מפקד האוגדה, את הירש", דיווח. בשלב זה איבד חלוץ את הסבלנות. "מה פתאום הבאת את מח"ט 35 וגם את מפקד האוגדה? למה שני מדרגי פיקוד?", הטיח הרמטכ"ל באלוף הפיקוד. "אתה לא מבין", השיב אדם. "הבאתי את מפקד האוגדה כדי שיעשה פה סדר, כדי שהוא אישית יפקד על הקרב. זה מצב של התערבות מפקד, לא מדרג פיקוד נוסף."
כשהתעורר לבני משנתו הכוחות הלוחמים במרון א-ראס כבר לא היו תחת פיקודו. האלוף אדם הורה להעביר את הפיקוד על הלחימה בכפר לידי מח"ט הצנחנים. מרדכי קיבל את ההודעה כאשר היה עם חייליו בגבעה בפאתי עייטא א-שעב ותכנן כיצד לפגוע במחסני תחמושת בלב הכפר באמצעות טילי לאו. שינוי המשימה אילץ אותו לקפל את כוחות החטיבה מאזור הכפר אחרי יומיים של הכנות. בסופו של דבר הותקפו רק מטרות בודדות.

בכל אותו לילה, בטייסת המפעילה מטוסים ללא טייס במרכז הארץ, שקד טייס מילואים ואיש היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן), רב-סרן חן, על עשרות תצלומי אוויר ששוגרו ממרון א-ראס , בניסיון לאתר את החייל יהונתן וולסיוק. החיילים נשלחו לבדוק סימנים מחשידים שעלו מן התצלומים. אחרי 18 שעות של מאמץ רצוף נתגלה בצילום כתם שנראה כרגלו של חייל מבצבצת מבין הריסות חומה שקרסה בכפר. חיילים נשלחו לנקודה שזיהה חן, חפרו בידיהם בין לבני החומה ההרוסה, ולחרדתם אכן מצאו שם את גופתו של יהונתן. התברר כי נפגע מטיל כאשר רץ לחלץ פצועים ליד החומה, וזו קרסה עליו.

רק בליל שבת, כשגופתו של יהונתן הוחזרה לישראל, הסתיים הסיוט של אגוז. הלוחמים לא תרמו רבות למאמץ המלחמתי הכולל במרון א-ראס, אבל חזרו המומים. מפקד היחידה הסכים לסגת רק אחרי שקיבל ממח"ט הצנחנים את המשימה לכבוש למשך כמה שעות שטח בכפר, כדי שחייליו לא ירגישו שלחמו לשווא. "בואו לא נתעסק בשיקולים של מי שהכניס אותנו", אמר סגן-אלוף כהנא לחייליו מאוחר יותר, כאשר פרקו את כלי הנשק שלהם בשטח ישראל. "קיבלנו משימה, פקודה. עשינו הכי טוב שהיינו יכולים."

הקרב במרון א-ראס הביא לשיאה את הביקורת שנמתחה בקריה בתל-אביב על בכירי פיקוד הצפון. קפלינסקי חזר ואמר לחלוץ: המצב אינו יכול להימשך כך. חלוץ ביקש לדעת מהי מערכת היחסים בין אלוף הפיקוד למפקד אוגדה 91. הוא התקשר לאייל בן-ראובן, סגנו של אלוף פיקוד הצפון במלחמה, שהיה באותו יום במיפקדת אוגדה 91 כדי לסייע לגל הירש. "נכון, יש מתח בין אודי לגל", אישר בן-ראובן באזני הרמטכ"ל. "אבל אל תדאג. אני פה. יהיה בסדר."

למרות זאת פקעה סבלנותו של חלוץ. הוא החליט לפעול בניגוד לתפיסת העולם שלו, שעל פיה יש להעניק גיבוי למפקדים כמעט בכל מצב. וגם בניגוד לאחד הכללים העתיקים ביותר, הנהוג עוד מימי הרומאים, לעשות הכל כדי להימנע מהדחת מפקדים באמצע מלחמה כדי לא לפגוע ברוח הלחימה ולא לגרום למפקדים אחרים לעסוק בהישרדות אישית במקום בניהול הקרב. למחרת בבוקר הודיע חלוץ בטלפון לאלוף פיקוד הצפון: "החלטתי להדיח את גל הירש."

אדם התקשה לסנגר על הירש מכל הלב, אחרי שהתלונן בעצמו שיש איתו בעיות וכי אינו ממושמע. הוא ביקש מאייל בן-ראובן, שכבר חזר למיפקדת הפיקוד, לרדת אליו לבור ושם בישר לו על החלטת הרמטכ"ל. בן-ראובן היה נסער. "אל תסכים להדחה בשום פנים ואופן", אמר לאדם. הוא האמין שלמרות כל הביקורת עליו, הירש הוא מהמפקדים הטובים של צה"ל. "אין דבר כזה שיפטרו את גל, זה לא מוצדק", הוסיף בן-ראובן.

הדחתו של הירש סוכלה. חלוץ לא הלך עד הסוף. הירש לא היה אמור לדעת על ההתרחשות הזאת מאחורי גבו, אלמלא הודעת טקסט, אס.אם.אס, שקיבל מבתו הבכורה מאורי. "אבא, שים לב", כתבה הנערה וסיפרה על רמזים שקלטה מהתקשורת שלפיהם מעמדו של אביה מעורער. הירש התקשר לאלוף בן-ראובן כדי לברר אם השמועות על הכוונה להדיחו נכונות. "היה משהו כזה", השיב בן-ראובן בלי לנדב פרטים. "עזוב, זה מאחורינו. מה שחשוב עכשיו זה המשך הלחימה."