לטובת אלה שאינם מסוגלים לעזור לעצמם
חלפה שנה וזו העת להפרד. החתולאית מסכמת שנת חתולאות, מודה לחתולאים באשר הם, ולכל הגולשים שעודדו את רוחה ומבקשת שתמשיכו בדרך העזרה לבעלי-החיים ושמירה על זכויותיהם. בסוף הטור תוכלו למצוא תמונות נבחרות מחתולי השנה החולפת. לא, גם לנו במערכת לא קל עם הפרידה הזאת
זוכרים את שני הגורים הלבנים מן השלישייה המדהימה שהגיעה אלי בתחילת הקיץ? כזכור, שניהם אומצו יחד. השבוע קיבלתי ממשפחתם המאמצת תמונות עדכניות שלהם. זו נחת! תראו כמה גדלו לתפארת! תראו כמה הם נהדרים ומאושרים! (וכמה הם דומים לסאני!)
זהו סוג אחד של נחת, הסוג העיקרי - אתה מגדל גורים יונקים שנמצאו ליד פח האשפה, חצי מתים, והם מגיעים לבית טוב, הם מאושרים, מטופלים, ומסבים אושר למשפחתם. אז מי צריך יותר מזה?!
ויש גם נחת מסוג אחר.
על גדר האבן, מאחורי תחנת האוטובוס בה אני מתייצבת בסוף יום העבודה, יש חתול שחור, ענקי, מסורס. אין ספק שהוא חי טוב - הוא בריא למראה, הוא נקי. מדי ערב אני מפזרת על גדר האבן מנת אוכל יבש, והוא אוכל אותה בתאווה רבה. השבוע ניגשתי כהרגלי לבצע את תפקידי החדש. אבל הקדימה אותי אשה אחת, שצעדה לה ביני ובין גב התחנה, מקום ההאכלה.
ניגשתי אליה, אבל עוד לפני שהספקתי להוציא הגה ולבקש "גברת, את מוכנה להניח לי לעבור לשם? אני רוצה לתת אוכל לחתול" - פתחה הגברת את התיק שלה, שלפה חופן גרגרי מזון חתולים והניחה על הגדר. כך זכיתי להכיר את החתולאית קלודין מראשון-לציון. היא מגיעה לירושלים פעם בשבוע בלבד, אבל בפעם היחידה הזאת היא מאכילה כל מה שזז באזור הזה, לרבות החתולים במסלול שלי. יופי! כל המרבה הרי זה משובח! חתולי רחוב לעולם לא יקבלו יותר מדי אוכל.
זה
זה גם הדבר הכי חשוב לי בכתיבת הטור הזה - המפגש עם החתולאים הקוראים, עם החתולאים בפוטנציה ועם החתולאים שבארון. אין כמוכם! אתם קרובים לנשמתי יותר מכל. וכשאתם מרעיפים עלי מחמאות ותשבחות - על עצמכם אתם מרעיפים, כי בכל מה שנוגע בחתולים אתם ואני בדיוק אותו הדבר, בפעולות, ברגשות, בהנאות ובדאגות. ההבדל היחיד הוא, שאני "רצה לספר לחבר'ה", ברשימות הללו. זה כל ההבדל, ואל תשכחו את זה.
שנה עברה מאז שהתחלתי בכתיבת הטור הזה. זו הרשימה ה-52 במספר, והאחרונה. זו אמנם קלישאה, אבל הדרך אכן עוד ארוכה, ואין רואים את סופה. עדיין בעלי-חיים, וחתולים בעיקר, הם הפקר. הם חיים ברחוב, על כורחם, והם זקוקים לעזרתנו. גם מפני דורשי רעתם המוצהרים וגם מפני "אוהביהם" הסבורים ש"חתול-רחוב טוב" הוא "חתול-רחוב מת", כי המוות עדיף על החיים ברחוב.
אולי היה רצוי שניפרד במין "נייר עבודה" שכזה, שמציג את כל מה שעדיין טעון שיפור ועשייה. אבל אני מעדיפה להיפרד בזכרונות נעימים דוקא.
ברשימות שלי התוודעתם לרוב בני-ביתי - ניסים הנכה הקשיש שלי; שלגייה השחרחרה; סטיץ' החולה במחלה כרונית ודועך מיום ליום; לַיש שנשאר לעת עתה בבית, ואחרי שיימצאו אשכיו הטמירים יוצע שוב לאימוץ; בֶּלה שאכלה לעצמה את כף הרגל - גם היא עדיין בבית, צולעת, אבל חוץ מזה מתפקדת היטב; ועוד ועוד.
הכרתם גם כמה מחתולי החצר שלי והאזור - פיפי עבּדוּ, ירושלים של זהב, חפציבה, צ'יינה ובן-בן; שמחתם אתי באימוצם של סאני ושל נלסון, וכאבתם אתי את מותם של ג'ואי ושל בנג'י.
בלעדיכם, בלי חבר'ה לספר להם, אצטרך להתמודד עם שבורת-אגן חדשה, סַפּיר שמה, שהגיעה השבוע לאשפוז (ותימסר לאימוץ, אני מקווה), ועם פּוֹסוּם - גור עיוור, מצונן ומלא פטריות שהגיע אלי לאומנה וצפוי להישאר עד ינואר, אם לא אמצא לו בית קודם לכן. אני מקווה שינותח במהרה ואשמורות עיניו ייתפרו. ואני מקווה שמישהו יתאהב בו. איך אפשר לא להתאהב בו?!
ועכשיו אני נפרדת מכם בברכת להתראות. להתראות ערן מחיפה, צמחונית אלמונית, פיצי החתול, שירה מלונדון, סטלן החתול, לונה מהצפון, גלוריה, haleth, "אני", חוחית נדירה, נחום קלי, אזרח 1, יניב מסן פרנסיסקו, אוהבת חיות מרמת-גן, עינת, דורית, ועוד ועוד - לעולם לא אוכל למנות את כולכם. תודה לכם, שבתגובותיכם עודדתם את רוחי. בשנה הזאת היינו קצת כמו משפחה, לא?
תודה לחברַי החתולאים עדי, מיכל ושימי (אמ"ק), שקראו את הרשימות שלי לפניכם, העירו הערות מועילות והצליחו למתן קצת את ההתלהמות הטבעית שלי בנושא הטעון הזה. תודה גם לרחלי קביץ על התמונות המדהימות שצילמה לליווי הרשימות, ועל תפקידה הראשי באימוצים המוצלחים.
כעת אני נפרדת גם מן השם הבדוי המגוחך שלי, אבל אתם יכולים להמשיך לכתוב לי, אשמח לשמוע מכם, מכולכם.
אני מקווה שתמשיכו בדרך החתולאוּת, בדרך העזרה לבעלי-החיים בכלל והשמירה על זכויותיהם, לטובתם של כל אלה שאינם מסוגלים לעזור לעצמם ואינם יכולים לזעוק את זעקתם, בעיקר כי הם חיים בקרבנו, בקרב אזניים ערלות ולבבות של אבן.
* הטור של החתולאית פורסם מדי סופשבוע ב-nrg קהילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
