אחד העם
מצויד בהחלטה לעשות ככל אזרח, הוא עלה על מונית בדרכו למחוז חפצו. לא המחיר היה הטעות, וגם לא השיחה המרתקת עם הנהג. ניקו התמודד עם כוחה של חומציות הגוף
הרחוב ערבוביה סואנת וחסרת כל חן של חנויות קטנות ועלובות ובנייני משרדים חמורי סבר המתנשאים בכיעורם מעליהן.
מכוניות צופרות וצורחות זו על זו מכל עבר, אגזוזים רוטטים בכעס ופולטים נפיחות מזוהמות וחולות.
אני מרגיש איך החום והלכלוך עוטפים אותי כמו הבל פה מטונף של צרכן שלא שעה להפצרותיי בכל מדיה אפשרית, לרכוש את משחת השיניים החדשה עם אפקט הוואו ("ועכשיו במבצע, קנו משחת שיניים עם הנוסחה החדשנית לרעננות מתמשכת וקבלו מי פה עם אפקט ההלבנה לתוצאה מושלמת").
מונית סקודה שועה לבסוף לתחינותיי ועוצרת בפתאומיות שהפתיעה אותי כמעט כמו שהפתיעה את נהג המכונית שמאחוריה.
אני נכנס פנימה, מייחל למזגן הצונן ולישועה מן הרחוב.
"אל מגדל השן שלי בבקשה...", אני מספיק למלמל לפני שניטח בי ניחוח חזק וחומצי שלעומתו ניחוחות הרחוב כמו היו ניחוחות של בושם מלא תשוקות נסתרות וזיכרונות אבודים.
לאחר שנייה או שתיים אני מכיר בכך שזהו ניחוחה של הפצרה נוספת שלי שלא נענתה.
("הדיאודורנט החדש מבית שטות שנשמעת צרפתית, עכשיו עם אפקט השאבנג המעניק תחושה נפלאה והגנה מושלמת למשך 24 שעות ויותר!").
אני סוגר אחריי את הדלת בייאוש, נרתע מעצם המגע של אצבעותיי בידית, כאילו הצחנה מקבלת אופי חומרי ושמנוני בבואה במגע עם חפצים מוצקים וכעת היא דובקת גם בי, מחלחלת מבעד לעורי אל מחזור הדם שלי, מזהמת אותי מבפנים.
אני משתדל לשבת הכי קטן שאני יכול, מנסה לצמצם למינימום ההכרחי את נקודות המפגש של מסת גופי עם שטח המושב וממהר לפתוח חלון.
"סגור, סגור, יש מזגן", נוזף בי בית השחי המגודל האוחז בהגה מלפנים.
"תפסתי איזה וירוס, עדיף לך ככה", אני זורק את התירוץ הראשון שעולה בראשי.
קול חרחור מתכתי של פתיחת חלון הנהג מאשר שהתירוץ התקבל.
עיטוש רטוב ולאחריו מלמול "כן, גם אני, זה מסתובב עכשיו", הפך את גלגל ההצלה שלי לאימה חדשה.
אני נוקט בגישת הגולדן רטריבר ומותח את צווארי אל מחוץ לחלון, משתעשע לרגע במחשבה לתת ללשוני להשתלשל החוצה מפי וללכת עד הסוף עם הדימוי.
אני מחליט לבסוף שאני נראה מספיק מטופש גם ככה ומסמן ניצחון נוסף למודעות העצמית במאבקה הפשיסטי נגד ההנאות הפשוטות והאינפנטיליות.
בית השחי, אפוף בעננת החיידקים שלו מסתובב אליי.
"מונה או מחיר"?
"כמה?", אני שואל ממקום מבטחי בחלון, מנסה לצרוך כמה שפחות אוויר משותף.
"שלושים וחמש".
מונה".
"חבל, המונה יקרע אותך".
"נו, אז בשבילך זה טוב, לא?".
"איך שאתה רוצה, אני רק דואג לך".
"וואלה, אז שים מונה, אם יצא יותר נלך על המחיר".
"אתה מהמתחכמים אה?".
בית השחי מפעיל את המונה, דורך על דוושת הגז כאילו הייתה פעיל 'שלום עכשיו' וחותך לנתיב הנסיעה בפתאומיות שהפתיעה נהג נוסף שלשמחת כולנו דווקא כן הקשיב לי.
("...חווית הנהיגה המושלמת, בטוחה עכשיו יותר מאי פעם עם מערכת ABS ובקרת יציבות ללא תוספת תשלום בתנאי מימון נוחים וטרייד-אין במחיר מחירון על רכבך הישן!").
לאחר שניסה ללא הצלחה לזיין אותי במחיר, החליט בית השחי לזיין לי את השכל.
"במה אתה מתעסק?".
"פרסום", השבתי, שמח על ההזדמנות לתקשר כמעט פנים מול פנים עם צרכן אמיתי בשר ודם.
"וואלה, אתם שוחים בכסף אתם אה?".
"הפסקנו עם זה, המים הרסו את השטרות".
"מה זה?", בית השחי לא היה בטוח אם הוא שומע אותי נכון.
"כלום", אמרתי וניסיתי גרסה אחרת של אותה שטות.
"לא שוחים יותר, זה מעייף מדי. עכשיו אנחנו ישנים בכסף. תופרים סדינים משטרות של מאתיים ואת הציפות מחמישימים".
המבט שנשלח אליי מהמראה החזיר לי פחדים נושנים מימי ביה"ס היסודי.
ימים בהם טיפוסים כבית השחי תרגלו והכינו את עצמם לחיים של ישיבה מאחורי הגה המונית באמצעות ישיבה המונית עליי.
הוא לא אשם, חשבתי לעצמי, אמרתי ללקוח שצריך להגדיל את התקציב כדי להשיג חשיפה אפקטיבית לקמפיין הזה ("רגועית" המרגיעה הטבעית! פתרון טבעי מתמצית פרח הקמומיל עם אפקט הפלאסיבו לתחושה נינוחה ושלווה גם באמצע לינץ' ברמאללה! להשיג ללא מרשם רופא בפארמים המובחרים).
בית השחי עוצר את המונית בפתאומיות המאפיינת אותו מול הבניין שלנו.
הוא
שילמתי לו בלי להוציא מילה, לא בטוח אם הוא מקווה ששכחתי את המחיר המופרז שהוא דרש בתחילה או שמא מדובר בבעיה חמורה הרבה יותר שיכלה להיפתר בקלות אם רק היה פותח את הרדיו מדי פעם ומקשיב לי.
("כמוסות אומגה 3 החדשות ממעמקי הים הכספי בעוצמה משולשת ועם אפקט פסאדו מדעי שנשמע ממש מרשים לשיפור הזיכרון וכושר הריכוז!")
מיהרתי להיכנס לבניין, מתמרן בין צרכנים בדרכם מכאן לשם ומצליח להימנע ממגע פיזי ממשי ביננו.
בחדרי חיטאתי את ידיי עם ספריי אנטי בקטריאלי והתחלתי להרגיש קצת יותר טוב.
בזווית העין אני קולט את נירית העוזרת שלי נעמדת בפתח הדלת, מבט מודאג על פניה.
"מסכן שלי, תראה איך אתה נראה, היית מוקף בצרכנים כל היום?".
הנהנתי בראשי מטה ומעלה במסכנות, מניח לעצמי סוף סוף להתפרק "זה היה נורא!".
"אתה חייב להפסיק לעשות את זה לעצמך", נוזפת בי נירית בדאגה אמיתית.
"אבל הם הצרכנים שלי, את לא מבינה?".
התמלאתי לפתע שוב בתחושת השליחות שהוציאה אותי לרחוב מלכתחילה.
"אם אני לא אשאר בקשר עם העם, אני עלול להפוך לסתם עוד פרסומאי מנותק,
את לא מבינה את זה?".
"אני מבינה, בטח שאני מבינה", נירית מרגיעה אותי ומסדרת שתי שורות לבנות על השולחן שיחזירו אותי לעשתונותיי לאחר המפגש השנתי שלי עם העולם החיצון.
(עכשיו עם אפקט "כל העולם על הזין שלי" לביטחון עצמי מוגבר והרגשה פאקינג טובה לכמה דקות שלמות לפחות!)
Niko.braskol@gmail.com
(!)
נא להמתין לטעינת התגובות
