פארסה מלוטשת היטב
ניקו בדיכאון כבד. הקמפיין החדש (תנחשו איזה) מסתובב על המסכים שלכם הוא תאונה לאגו המקצועי והאישי, והנה כל התירוצים
זה לא שאני מסנן או משהו, הם פשוט לא מצלצלים.
ככה זה כשיש לך חרא של קמפיין באוויר. לאנשים לא נעים להסתכל לך בעיניים.
למען האמת, גם לי לא נעים להסתכל לי בעיניים ויחסית לשאר העולם אני דווקא די מחבב את עצמי.
מסתבר שכל עוד אתה לא עומד מול מראה, זה עובר די בסדר העניין הזה של לא להסתכל לעצמך בעיניים, אבל אז אתה נחתך בגילוח ומחליט שזה די דבילי.
והקמפיין? הוא מסרב לרדת מהאוויר ומסתובב לו בין הברייקים כמו איזה לוחם מג"ב – מכוער אבל פאקינג אפקטיבי, בעודו מעולל שמות לתדמית המותג כמו גם לתדמיתי שלי, הוא מחולל מכירות באופן ביזארי.
המפרסם אשכרה שלח לי מכתב הכרת תודה, שנוסח בחרוזים על ידי העכברה החרדתית שקוראת לעצמה המזכירה שלו. חוקי הליקוק הבלתי כתובים ללקוחות קובעים שהייתי אמור להתקשר ולהודות לו בו במקום, אבל אז התחוור לי שאני מעדיף לעבור לבני ברק ולהיות קופי של פשקווילים באיזה משרד פרסום חרדי מאשר להתמודד עם שיחת טלפון איתו.
חברים מענפי עיסוק אחרים שלא דורשים ממך להזדכות על מצפון ומוסר בכניסה, טוענים בתוקף שאני חווה משהו שהם מכנים כ"פרץ של רגשות אשם". לא הצלחתי לגמרי להבין מה הם התסמינים המלאים של התופעה הזו, אבל הם הבטיחו לי שזה מצב זמני ובר טיפול אז קצת נרגעתי.
זה לא שזו הפעם הראשונה שבה אנחנו מעלים קמפיין פחות טוב לאוויר, זה קורה.
זו פשוט הפעם הראשונה שאין לי את מי להאשים מלבד את עצמי, וזה כבר מצב לא רצוי בעליל. אין לי בעיה כשאנשים אחרים מאשימים אותי בכל מיני דברים, קטן עלי, אבל אני?
אז מה קרה? כלום, ממש כלום.
אני בן זונה חסר רחמים, אני האדם האחרון שהייתי רוצה למצוא בקצה השני של האצבע המאשימה שלי. באמת, זה מדכא אותי יותר מאשר אם הייתי מגלה שאחד הביצועיסטים בסטודיו עושה את אחת האקסיות שלי. אבל שם בדיוק אני נמצא.
יש מיליון סיבות שבגללן קמפיין יכול להפוך מזהב על הנייר לפארסה מלוטשת היטב על המסך. בריף חסר מעוף ו\או מרובה מסרים, גורם כוחני ומסרס במשרדים מסויימים מהתקציבאות או מהפלנינג, שותף במשרד שאחרי חודש של עבודה על הפרזנטציה נזכר ערב לפני שפתאום זה מעניין אותו ושהוא לא אוהב כלום וכמובן הלקוחות על מחלותיהם המובנות. אבל אף אחת מהסיבות שהוזכרו לא התקיימה כאן.
התקציבאית לא עשתה שום דבר הפעם, או לפחות לא שום דבר שלא רציתי שהיא תעשה. סמנכ"לית הלקוחות הייתה בכלל בחו"ל בחופשה דיסקרטית עם אחד הלקוחות שלנו
אז מה קרה אתם שואלים? כלום. ממש כלום.
רק עידנו טיפונת את הסיטואציה כדי שהרשות השנייה תאשר, ורק החלפנו בלי להתווכח איזה שטות קטנה שהייתה חשובה נורא ללקוח כי היינו עסוקים בלנשק לו את הרגליים על זה שהוא בכלל אישר את הקמפיין, ורק התפשרנו על שיר קצת פחות טוב כדי לחסוך קצת כסף ולקבל יותר זמן מדיה ורק לא שמנו לב שהבלונדינית הגבוהה והחטובה שיצאנו איתה לדייט הזה הפכה לג'אבה דה האט עד שהבאנו אותה הביתה ושאולי כבר לא כל כך כדאי לקפוץ איתה למיטה.
אבל לא נורא, 564 המילים שכתבתי כאן למעלה זה רק הגרסה האמיתית.
עוד כמה דקות זה יעבור לי, אני אקח נשימה עמוקה, אחייג ללקוח ובחיוך גדול אמסור לו את הגרסה הרשמית, והיא כבר הרבה יותר קצרה:
"שיחקנו אותה אה? מקום שלישי בזכורות ואהובות, סחתין עלינו!".
Niko.braskol@gmail.com
(!)
נא להמתין לטעינת התגובות
