לפייס את דריה
והשבוע: מנהל הקריאייטיב נקלע למריבת חתולות בין הטראפיק לארטדיירקטורית. איך הוא יצא מזה? שאלה טובה
פרופיל
אני מנסה להמר ביני לבין עצמי כמה זמן ייקח להמולה הזו להתפרץ לחדרי אבל לפני שאני מצליח להחליט אם לשים את הכסף על 10 או 15 שניות, הדלת נפתחת ברוח סערה והטראפיק פורצת פנימה מתנשמת ומתנשפת.
פניה סמוקות ואני מוצא את עצמי משועשע ברגע שאני מבין שתנועות הפתיחה והסגירה המוזרות של פיה הן ניסיונות להגיד משהו ולא התחלתו של התקף אפילפטי.
"דריה, מה הסיפור?" אני שואל את הטראפיק בעודה מדגמנת מולי את החיקוי שלה לקרפיון שהוצא מהמים, ודווקא ברגע שבו היה נדמה שהעניין הזה של להזיז את השפתיים ובמקביל אשכרה להשמיע קול עם משמעות אמיתית עומד להצליח לה, סופה נוספת בדמות ארטדיירקטורית עם תיק על הכתף ומבט מוכן למלחמה נכנסה אל החדר.
דג קרפיון רובי קסטרו
התמונה התחילה להתבהר קצת יותר.
"או.קיי." אני פונה אל הטראפיק. "לך יש בריף ביד ולה יש תיק על הכתף, זה הסיפור?"
"המודעות למדד המותגים יורדות היום לעיתון, נכנסו מיליון תיקונים והיא מודיעה לי שהיא הולכת!"
דריה פלטה את המשפט בנשימה אחת ארוכה ודחופה כאילו זה הדבר החשוב ביותר שיש לה לומר לעולם והיא חוששת שמא היא לא תחיה מספיק זמן כדי להגיד את כולו.
הארט בתגובה סיגלה לעצמה טון משועמם להרגיז ומלמלה "העברתי את המודעה לתקציבאות
אתמול בבוקר, היה להם יומיים לתת הערות ותיקונים, אני לא נתקעת כאן עד אחת עשרה בלילה כי הם טרחו להגיב רק עכשיו".
צונאמי ווקאלי
לפני שאני מספיק להשיב, מתעופפת אל החדר יונת דואר מעוצבת להפליא ותוקעת בי מבט שהזכיר לי באופן מטריד את המבט החמור והמאוכזב שבו המחנכת בביה"ס הביטה בהוריי בכל אסיפת הורים.
להלן התקציבאית: "נמאס לי מהגנון הזה! שהקריאיטיב שלך יתחילו לגלות יותר בגרות ואחריות ויפסיקו להתנהג כמו ילדים קטנים, נראה לך הגיוני שהיא הולכת הביתה כשיש מודעה שצריך לתקן ולחתום עליה?!"
"היא אומרת שהיא העבירה לכם את המודעה אתמול בבוקר, אם לא טרחתם להגיב עליה עד עכשיו, שעתיים אחרי שהיא כבר הייתה אמורה לרדת לעיתון אז מבחינתי אין לכם תיקונים"
מצאתי את עצמי מצדד בגירסת הארט לסיפור.
בתגובה לזה פניה של התקציבאית האדימו והטראפיק חזרה לדגמן קרפיון.
"אתה רוצה להגיד את זה ללקוח, שיש לך בעיה עם זה שיש לו תיקונים ברגע האחרון? זו זכותו!"
ירתה היונה לעברי.
"יש כאן תיקונון
אחד קטן של הלקוח שכבר עשיתי, כל השאר זה תיקונים שלכם!"
התפרצה לעברה הארט.
לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט, הטראפיק והיונה קטעו אותה בשטף של צרחות והארט לא נשארה חייבת. לפני שהבנתי מה קורה שם, מצאתי את עצמי תקוע בעיצומה של מלחמת עולם בין שלוש מצו-סופרניות בקולות רמים וגבוהים שיצרו קקופוניה בטווח תדרים גבוה הרבה יותר ממה שאוזנו של הגבר הממוצע יכולה באמת לקלוט.
התחלתי לפנטז על הנורופן שנמצא במגירה שלי באותה התשוקה שבה דוגמנית מפנטזת על אסלה רגע אחרי שאכלה פריכית אחת יותר מדי.
המחשבה שלי נדדה למקומות אחרים, התודעה ברחה למקומות שקטים בטוחים ורגועים יותר,
ובדיוק כשחשבתי שאני לא עומד בזה יותר, הן פתאום השתתקו. שלושתן, בבת אחת.
באותה הפתאומיות שבה הצונאמי הווקאלי הזה התפרץ בלי שום התרעה מוקדמת, כך הוא גם הסתיים בקאט מושלם.
טקס זימון מיגרנה
"אז מה אתה אומר?" שאלה אותי היונה.
הבטתי בהן מבולבל לשנייה אבל מיד התאפסתי על עצמי.
לפי המבטים המצפים שתלו בי הארט והטראפיק הסקתי שבזמן שהן ערכו לפניי את טקס זימון המיגרנה שלהן, הן כנראה הגיעו לאיזושהי הבנה.
חתולות על רקע בית בוער,שריפה גיורא אליגון- דוברות משטרת מחוז תל אביב,רובי קסטרו,אריק סולטן,עיבוד מחשב
אני לא יכול להגיד שזה היה הרגע הניהולי המזהיר ביותר בקריירה שלי, אבל פאק איט,
גם לי יש רגעים שבהם כל מה שבא לי זה לעגל איזו פינה ולנוח קצת אז לקחתי צ'אנס.
"מבחינתי זה בסדר" השבתי בקול בוטח, לא לפני שהרשיתי לעצמי כמה שניות שבהן ניסיתי להיראות כמו מישהו ששוקל את המצב בכובד ראש.
אנחות רווחה נשמעו משלושת הגזרות ועודדו אותי להמשיך.
"אבל שלא יהיו אי הבנות, זו לא דרך ואין לזה צורה! עם קצת מחשבה קדימה וקצת הגדלת ראש,
היית יכולה להימנע מכל המצב הזה!"
דיברתי בלשון יחיד והבטתי בהן כך שכל אחת מהן יכלה לפרש את המשפט האחרון כאילו הוא היה מכוון אליה אישית.
"אתה צודק... זה ברור, תודה... ו... סליחה..." שלושתן מלמלו פה אחד.
חייכתי אליהן בעייפות בזמן ששלפתי את הנורופן מהמגירה שלי והשבתי בטון הכי אבהי שהצלחתי לגייס.
"זה בסדר, בשביל זה אני כאן".
ניקו ברסקול
Niko.braskol@gmail.com
הכותב הוא מנהל קריאייטיב באחד ממשרדי הפרסום, אז לפני שאתם מלכלכים במשרד על הטור, קחו בחשבון שייתכן שאתם עובדים אצלו...
נא להמתין לטעינת התגובות
