ערים ירוקות: מעבדות להגנה על האקלים
בעידן שבו מדינות ברחבי העולם עדיין פועלות באופן מהוסס ונרפה משהו כנגד ההתחממות הגלובלית, ערים ברחבי הגלובוס פוסעות קדימה בצעד נמרץ ומיישמות מדיניות וחקיקה שברמה הלאומית אפשר רק לחלום עליהם. האם ראשי הערים יושיעו את העולם מההתחממות הגלובלית? עסק ירוק
מנהטן בלילה. צילום: פול
בלומברג לא לבד. הכל התחיל בסיאטל. בשנת 2005, ראש העיר גרג ניקלס, שהיה מיואש מחוסר המעש של ממשל בוש ומסרובו לאמץ את אמנת קיוטו החליט לעשות מעשה. הרעיון שלו היה פשוט – לאמץ את אמנת קיוטו ויעדיה ברמה המוניציפלית ולהתחייב להפחתת גזי החממה בשבעה אחוזים מתחת לרמה של שנת 1990 (היעד שארה"ב היתה צריכה להתחייב אליו). ליוזמה שלו הצטרפו אז עוד 131 ראשי ערים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. בנובמבר 2007 כבר עמד המספר על 710 ראשי ערים.
מלבד המחויבות ליעדי אמנת קיוטו, התחייבו ראשי הערים שהצטרפו ליוזמה לפעול לשכנוע המדינות שלהן והממשל הפדרלי ליישם את יעדי אמנת קיוטו. ואכן ניקלס לא ראה בפעילות המוניציפלית תחליף לצורך במדיניות ברמת המדינה והממשל הפדרלי, אלא יותר מילוי זמני לואקום שיצר ממשל בוש הפסיבי והתנעה של התהליך כולו. בעדות שנשא ב-2007 בפני הועדה לנושאים סביבתיים של הסנאט הוא הסביר כי "אנחנו מחליטים החלטות קשות... אנחנו הופכים את הערים שלנו למעבדות להגנת האקלים. בקיצור, אנחנו עושים את ההבדל ומניחים את הבסיס למדיניות ותוכניות פדראליות"..
ראש העיר בלומברג בהחלט מנסה להפוך את ניו יורק למעבדה סביבתית ולזכותו יאמר שהוא גם משתדל לעשות זאת באופן מסודר ומובנה. ההחלטה על סגירת הדלתות היא חלק ממדיניות עליה הוא הכריז ביום כדור הארץ בשנה שעברה שאחת המטרות העיקריות שלה הינה הפחתת פליטת גזי החממה בעיר ב-30% עד שנת 2030. חלק אחד בתוכנית, לדוגמא, הוא הקטנת צריכת החשמל ופליטת גזי חממה של בנייני ופעילות העירייה ב-30% עד שנת 2017 – מדובר ב-132 פרוייקטים במימון כולל של 800 מיליון דולר.
התוכנית של בלומברג מקיפה נושאים סביבתיים רבים מלבד פליטת גזי חממה כמו תחבורה, מים, שטחים פתוחים ועוד. מי שרוצה לדעת איך היישום שלה מתקדם מוזמן להציץ בדוח הסטטוס השנתי שהוציאה העירייה בחודש אפריל השנה.
מסיבת החושך של בוסטון
גם מצפון לניו יורק לא שוקטים על השמרים ואפילו מכבים את האורות. בשבוע שעבר הודיע תומס מנינו, ראש העיר בוסטון, על תוכנית חדשה בשם "כיבוי אורות בבוסטון". זוכרים את הערב שבו כיבו את החשמל לכמה שעות ברחבי העולם? ובכן, בבוסטון הולכים לעשות זאת מדי ערב בקומות הגבוהות (מקומה 30 ואילך) ב-34 בנייני משרדים בעיר.
קו הרקיע של בוסטון צילום: איילת קונטרול-דל
בינתיים מדובר בפיילוט של חודשיים שמתבסס על הסכמה וולונטרית של בעלי הבניינים ולא על חקיקה מקומית. עם זאת התכנון הוא להסדיר את התוכנית לאחר מכן כחלק מחקיקה. התוכנית הינה חלק ממאמצים אגרסיביים שעושה בוסטון לחסוך באנרגיה, שכן גם היא התחייבה ליעד של הקטנת פליטת גזי החממה שלה ב-7% מתחת לרמה של שנת 1990 ובנוסף גם ליעד קצת יות אגרסיבי
– קיצוץ הפליטות ב-80% עד שנת 2050.
לא רק בנושאים סביבתיים גרידא אפשר למצוא פעילות מתקדמת ברמה המוניציפלית. גם בנושאים חברתיים-כלכליים עם נקודות ממשק סביבתיות ישנם חידושים ייחודים בערים. בלוס אנג'לס לדוגמא החליטה מועצת העיר לאסור על הקמת מסעדות מזון מהיר בכמה מהשכונות היותר עניות בעיר במטרה להילחם בהשמנת יתר אצל אוכלוסיות מעוטות הכנסה.
צריך לציין שגם במישור הסביבתי לוס אנג'לס לא קופאת על השמרים וראש העיר אנטוניו וילראיגוסה קבע יעד של הפחתת פליטות גזי החממה ב-35% מתחת לרמה של שנת 1990 עד לשנת 2030 במסגרת תוכנית מקיפה שנקראת GREENLA.
מטוקיו ועד ורשה
הפעילות המוניציפלית הירוקה לא מתחילה בניו יורק ונגמרת בסיאטל. גם ברחבי העולם אפשר למצוא פעילות ירוקה מתקדמת ביותר במרחבים האורבניים. טוקיו היא דוגמא טובה לכך. ראש העיר שלה החליט גם הוא שנמאס לו מההתנהלות המהוססת ברמה הלאומית בנושא הסביבתי והוא הודיע שהחל מ-2010 טוקיו תקבע מכסות פליטה למזהמים הכי גדולים שלה. במקביל ייושם בעיר מנגנון ה-cap and trade.
שינג-קו, מחוז בטוקיו, יפן 1996. מתוך אמת מטרידה מתוך הספר אמת מטרידה
כמו לראשי הערים האמריקאיות, גם ראשי הערים בעולם יצרו ב-2005 ארגון של ראשי ערים עם מחויבות סביבתית. ההתארגנות שהחלה ביוזמת ראש העיר לונדון דאז, קן ליווינגסטון, קרויה C40 והיא מאגדת בתוכה 40 ערים גדולות מכל העולם, מאדיס אבבה ועד ורשה המחויבות לקיצוץ בצריכת האנרגיה והפחתה בפליטת גזי החממה של הערים שלהם.
האם כל המאמצים הללו אפקטיביים? תלוי באיזה אופן בוחנים אותם. מבחינת ההשפעה הישירה שלהם על פליטת גזי החממה בעולם, התשובה כנראה שלילית, כי המאמצים הללו מכסים רק חלק קטן מפליטות הפחמן הדו חמצני בעולם. אולם מבחינת ההשפעה העקיפה שלהם, אני חושב שבהחלט יש למאמצים הללו חשיבות לא מועטה.
ראשית, כמו שאמר ראש העיר סיאטל, הערים שמעורבות בתוכניות הללו הן מעבדות להגנה על האקלים. כלומר, מנסים בהן שורה ארוכה של צעדים במגוון רחב של תחומים, שיהיה אפשר להפיק מהם לקחים וללמוד מהם שיעורים חשובים לגבי היישום ברמה הלאומית והגלובלית. אחד הלקחים החשובים הוא האפקטיביות של השימוש ברגולציה לעומת האלטרנטיבה של מדיניות וולונטרית. ראשי ערים לא מהססים לכפות צעדים באמצעות חקיקה ומוכיחים שהשד לא נורא כל כך וגם שבכדי להגיע לתוצאות אי אפשר להסתמך על פעילות וולונטרית שהיא בעלת פוטנציאל מוגבל.
מעבר לכך, ראשי הערים הירוקים נשכבים על הגדר בהרבה מובנים – הם מגדילים את התודעה של ציבור גדול לשורה של בעיות סביבתיות וחברתיות ולצורך לפעול לפתרונן, מתניעים תהליכים במגזר העסקי של התאמה למציאות החדשה ועוזרים לעסקים להתמודד איתה, וגם מייצרים לחץ על ממשלות ליישום התוכניות הללו ברמה הלאומית.
מעניין יהיה לראות אם גם מבחינה פוליטית משתלם לראשי הערים לאמץ אג'נדה ירוקה. לקן ליווינגסטון, ראש העיר לונדון לשעבר, לא עזרה מחויבותו לנושאים הירוקים והוא הפסיד את ראשות העיר לבוריס ג'ונסון, שנחשב לפחות ירוק ממנו ורק עכשיו ביטל תוכנית שליוינגסטון יזם להעלות את אגרת הגודש בעיר על מכוניות מזהמות משמונה פאונד ל-25 פאונד ליום.
בלי או עם רווח פוליטי, הרבה ראשי ערים פועלים כי הם חושבים שזה הדבר הנכון לעשותו ולא רק ממניעים מוסריים, אלא פשוט מטעמים פרקטיים. "אף עיר לא יכולה לבודד את עצמה מההשפעות של שינויי האקלים" אמר ליוינגסטון בכינוס של ה-C40 בשנה שעברה והוא צודק. זה לא בהכרח מבטיח חסינות מההשפעות של שינויי האקלים, אבל אין ספק שמנהיגות ירוקה ברמה המוניציפלית היא בעלת ערך מוסף חיובי לתושבים, לכלכלה המקומית וכמובן גם לאיכות הסביבה. בהעדר מנהיגות נחושה ברמה הלאומית והגלובלית, זה אחד הפתרונות הכי טובים שיש כרגע בנמצא.
נא להמתין לטעינת התגובות
