ברוך שפיטרו, ברוך שפטרנו
אתרי הברנז'ה ברשת חושפים את קהילת העיתונאים במערומיה: רוויית מרירות, טינה ושנאה, ונטולת כל שמץ סולידריות
גלי פיטורים וקיצוצים הם מחזה נפוץ בתעשיית העיתונות המודפסת, הנמצאת זה שנים בתהליך של התאמת הוצאותיה למציאות חדשה. בהדרגה נהפך עיתון לעסק קטן המצמצם את מצבת כוח האדם שהוא מעסיק ואת היקף המשכורות שהוא משלם.
זה תהליך כואב ובלתי נמנע. הנפגעים העיקריים ממנו הם העיתונאים. הם עובדים בתעשייה הנתונה במשבר מתמשך. הם חיים בחרדה. הנהלות העיתונים מכנות את זה תהליכי ייעול. העיתונאים חווים את זה כגזירות. עניין של פרספקטיבה, ושתי הפרספקטיבות תקפות. עיתון הוא עסק. ככזה, לעתים האינטרסים שלו ושל עובדיו מתנגשים.
לפעמים עיתון צריך לקצץ ולפטר כדי לשרוד ולהרוויח. זה לגיטימי. אפשר שבתום תהליך הייעול הבלתי פוסק יפציע עידן חדש בעיתונות הכתובה, טוב ואופטימי יותר. אבל לעת עתה, אלה ימים קשים ועצובים בעיתונות הכתובה. וגל קיצוצים ופיטורים חדש נמצא בעיצומו. ולא יפסח על אף עיתון.
הבעיה היום בשוק העיתונות המודפסת אינן ההנהלות וגם לא המו"לים, אלא העיתונאים עצמם. הם נוהגים זה בזה ברשעות. עיתונאי לעיתונאי זאב. מילא שהם לא מבחינים באינטרסים המשותפים לכל העיתונאים. הם עולצים נוכח אסונם של עמיתיהם. אין בהם מידה של אנושיות וחסד בשעת צרתו של חברם לעבודה. חלון הראווה של הרשעות הזו, המתמיהה בממדיה, הוא אתרי הברנז'ה ברשת.
כשעיתונאי מקוצץ או מפוטר, או רק מוזמן לשימוע בטרם קיצוץ או פיטורים, מתפרסמת הידיעה ברשת מיד. אפשר לומר שאין מה להלין, ובעיקר אין טעם, כי זה המצב במציאות התקשורתית הנוכחית, שמתאפיינת במידע אינטרנטי שוטף. זה די נכון, אם כי מותר לשאול מי רץ לבשר לאתרי הברנז'ה על פיטוריו של מאן דהוא.
בואו נניח שזה לא המפוטר בכבודו ובעצמו. בואו נניח שיש לו דברים דוחקים יותר לעשות מיד אחרי פיטוריו ושהפצתה המיידית של הידיעה המרה ברבים איננה בראש מעייניו. ברגעים כאלה נוטה אדם לבקש את קרבת מקורביו ולחפוץ במעט שקט, הדרוש לו לבירור צעדיו הבאים, לעתים צעדי חירום. כשאתה מפוטר אתה מושפל ואין לך חשק לנופף בהשפלתך ברבים.
והנה, עם פרסום הידיעה בדבר פיטוריו מגלה העיתונאי, כל עיתונאי כמעט, שהוא נחשב בקרב עמיתיו, המסתתרים מאחורי האנונימיות של הטוקבק, למנוול גדול. חרא של בנאדם. אפס מוחלט מבחינה מקצועית. אחד שהגיע לו להיות מפוטר מזמן. אוכל חינם. בלון נפוח. מישהו שהעיתונאים מזמן התאוו להקיא אותם מקהלם. הוא נתקל בשמחה לאיד, גלויה ומתבשמת מעצמה, עלומת שם ומורעלת.
עיתונאים אחרים יגלו בטוקבקים שעמיתיהם מייחלים לרגע שבו גם יומם יגיע והם יושלכו
ולא משום שהם לא מבינים שהחרב המקצצת והמפטרת יכולה מחר להיות מונפת מעל ראשם. אלא דווקא משום שהם מבינים שאולי הם הבאים בתור. וכך, בתור להוצאה להורג, הם דוחפים את חבריהם לעבר הגיליוטינה. מי יודע, אולי תתמלא המכסה שלה בטרם לא יישאר להם כבר את מי לדחוף לפניהם. במקום להזדהות עם עמיתיהם לגורל משותף, הם מעדיפים להזדהות עם ההנהלות.
הם מנסים לחשוב כמו הנהלה שמחפשת צידוק מוסרי לפיטורי עיתונאי מסוים במקום עיתונאי אחר: מגיע לו, הוא אוכל חינם, הוא אפס, הוא מנוול גדול. הפרדוקס הוא שלעתים קרובות ההנהלות הרבה יותר אמפתיות לכאבו של המפוטר מאשר עמיתיו. הן לא עולצות. הן עושות עבודה מאוד לא נעימה שחייבת להיעשות. הצימאון לדם הוא נחלת העיתונאים. בלי בושה. בלי נקיפות מצפון. הם מוליכים את המפוטר בכיכר העיר, מרוח בזפת ובנוצות, ניגשים אליו מאחור ויורקים עליו.
ספק אם יש היום בארץ גילדה מקצועית שכה מתאכזרת לאנשים שלה, לבשר מבשרה, כמו קהילת העיתונות המודפסת. זו תופעה בהמית. היא מעידה שבתוך מערכות העיתונים מתקיימים יחסי אנוש רוויי מרירות, טינה, קנאה וצרות עין. וזה מוזר, משום שדווקא העיתונים הם עדיין מקום העבודה המסודר והקבוע ביותר בעבור העיתונאים.
כמה עיתונאים עובדים בטלוויזיה? בסך הכול עשרות בודדות, המרוכזים בשלוש חברות החדשות של ערוצי הפריים. כל השאר עובדים על בסיס עונתי, ארבעה חודשים כן, ארבעה חודשים לא. ובאינטרנט? מרבית הכותבים עובדים שם בתנאים הרבה פחות מכבדים מהתנאים בעיתונות המודפסת. ובכל זאת קרבות הלודרים מתקיימים דווקא בזירה הזו. אולי זה משום שכשהרבה אנשים מתקוטטים על עוגה קטנה שמצטמקת לנגד עיניהם הם הופכים לחיות רעות.
כשהמצב טוב, הרוע לא יוצא החוצה. כשהמצב רע מתברר שעיתונאים לא מסוגלים להפגין סולידריות. הרי נימוס אלמנטרי מחייב את הטוקבקיסט להימנע מתגובה אם אין לו משהו יפה ומנחם לפרסם על עמית שזה עתה פוטר. אבל לא: דווקא כשהוא כבר מוטל חבול על הארץ, זה הרגע להכניס לו בעיטה בראש, בקטנה, בלי שהוא בכלל יראה מי הבועט. אין מנוס מלקבוע שעיתונאים רבים מפיקים סיפוק בלתי מבוטל מפעולה כזו.
זה לא קורה בהיי-טק. זה לא קורה בין עורכי דין, פועלי תעשייה כבדה או שמאי רכב. הזובור הפומבי לעמית המפוטר הוא לחלוטין המצאה של קהילת העיתונאים. אין בארץ הזאת תעודת הסמכה לעיסוק במקצוע העיתונות. אבל כשעוזבים אותו מקבלים מהחבר'ה במשרד מסיבת "חיים שכאלה" מהגיהינום. מה לעשות, לפעמים עיתונאים הם באמת קטנים, מרושעים ודוחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
