שמנת דלת שומן
במערכת חינוך נורמלית, בוגר תיכון ממוצע היה פותר את המבחן של גל"צ בציון 90. במערכת החינוך שלנו, מדובר בשאלון למצטיינים בלבד
- כמעט טוב זה טוב
במיתולוגיה של גלי צה"ל שמור מקום של כבוד לאתי אנטה, שהגיעה למבחן הקבלה והזהירה את הבוחנים מראש: "אל תשאלו אותי מה שמו של ראש ממשלת הודו, כי אני לא יודעת. אבל אני מבטיחה לכם שאם יהיה צורך, אמצא מיהו תוך חמש דקות, ותוך עשר דקות הוא יהיה על הקו לריאיון". וזה היה, להזכירכם, רבע מאה לפני שלארי פייג' וסרגי ברין המציאו את גוגל.
אנטה הייתה אז אנטי תזה נדירה לדור החנונים שהגיעו לתחנה, שלפחות אחד מהם יכול היה על פי האגדה לציין את שמו של שר הבריאות של אוגנדה בממשל הנוכחי, וגם את קודמו, שהושלך לתנינים לפני או אחרי ההפיכה הצבאית האחרונה. הבוחנים השתכנעו, ואנטה אכן הייתה אחת המפיקות הבלתי נלאות שאפשרו לעורכים בגל"צ להפריח לחלל האוויר רעיונות הזויים, ולקבל אותם תפורים, מבושלים ומופקים לשידור. ללמדכם שידע נרחב הוא לא תמיד הכול.
המבחן של גל"צ לשנת 2009, כמו קודמיו בשנים האחרונות, הוא שלב הסינון הראשון בתהליך שהולך ומשתכלל עם השנים. הוא בוחן לא רק את הנערות והנערים שמגיעים באלפיהם למבחני המיון בגני התערוכה בתל אביב, אלא גם את יולי תמיר ואת המערכת הנתונה לאחריותה המיניסטריאלית: עם איזה מטען של ידע כללי וסקרנות מגיעים בוגרי בתי הספר התיכוניים שחולמים על תקשורת. האם גבולות הגזרה שלהם חורגים מאיי הפנינה, מעפר שכטר ומאיימי וויינהאוס? האם יש להם מושג, נניח, איפה נמצא האי סומטרה (כן, אם הם קראו עיתון בשנים האחרונות ושמעו על הצונאמי שקטל באי האינדונזי לפחות 170 אלף בני אדם)?
גבוהי מצח יעקמו
ודאי את אפם למראה רדידות הפלח הספרותי במבחן. דבורה עומר, גבריאל גרסיה מארקס, עמוס עוז, ג'ורג אורוול, דויד גרוסמן. וזהו. ועוד לא אמרנו כלום על דלות החומר בתרבות יוון העתיקה, ערש הציוויליזציה המערבית, ויהיה מי שימחה (בצדק) על הייצוג הזעיר של שאלות בנושאי מורשת ישראל. אבל לצורכי המיון הראשוני יש כאן בהחלט מקבץ מקיף ויעיל של שאלות סף, שמאפשרות לסנן החוצה את מי שאופקיו צרים ואיננו מתאים לעיסוק התקשורתי. אחרי הכול, מדובר בעיתונאים לעתיד שצריכים לדעת קצת על הרבה נושאים, ועם יכולת להעמיק בשעת הצורך בכל נושא ולשאול את השאלות הנכונות.
בחינות הידע הן רק הרף הראשון. מן האלפים יישארו מאות, שיעברו סימולציות, מבחני קול וראיונות. שם מתנהל הסינון האמיתי. כשהיה רון בן-ישי מפקד גלי צה"ל, הוא התחיל את הראיונות עם "מבחן הכיסא": הכיסא למועמד הוצב במרחק מהשולחן שלצדו ישבו המראיינים. מה יעשה המרואיין? א' יקרב את הכיסא לעבר השולחן ויתיישב (אופס, עודף ביטחון עצמי וחוסר נימוס). ב' יישב על הכיסא בלי להזיז אותו (לא טוב. פסיביות וחוסר יוזמה ותושייה). ג' ישאל אם אפשר לקרב את הכיסא, וכאשר יקבל תשובה חיובית יעשה זאת (בינגו: גם יוזמה ותושייה, גם דרך ארץ).
אבל נחזור למבחן הידע: ב"מי רוצה להיות מיליונר" וב"אחד נגד מאה" השאלות הרבה יותר קשות. ויותר משהמבחן מלמד על תנאי הכניסה לעולם התקשורת הישראלי, הוא מציג מראה עגומה בפני ראשי מערכת החינוך: את השאלון הזה הייתי מצפה שכל בוגר תיכון היה פותר בציון 90 לפחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
