
רגע נשיאותי: הרגע הגדול של פרס
להקים מועצה לאומית-חברתית, עם התחייבות של נתניהו לקיים את המלצותיה. מהלך כזה יכול להנהיג שמעון פרס
העיניים מתמקדות בנתניהו, אבל הסיפור גדול ממנו. תהיה זו טעות להניח רק לו לקבוע כיצד נצא מקיץ 2011. הפתרון חייב להיות עמוק ורחב יותר כמו הבעיה, אותה מציאות כלכלית-חברתית שהולידה את הזעם המוצדק של יושבי האוהלים.
את רוח המחאה צריך למנף עכשיו. צריך ואפשר לא בתביעה לצעדים מיידיים, חפוזים. היעד הגדול חייב להיות ניסוח אמנה חברתית חדשה. האמצעי: שילוב אנרגיות המחאה במנגנוני קבלת ההחלטות. הדרך: הקמת מועצה לאו מית-חברתית, שבה ישתתפו אנשי הקואליציה והאופוזיציה, מומחי חברה וכלכלה מזרמים שונים וגם נציגי המחאה. לא ועדת חקירה לעריפת ראשים, אלא מועצה עם מנדט לשרטט לישראל מפת דרכים חברתית-כלכלית חדשה.
ב-1971 הובילה מחאת הפנתרים השחורים להקמת ועדת ראש הממשלה לנוער במצוקה, שהפכה לאבן דרך בתחום הטיפול הסוציאלי. הפעם צריך לאמץ את הדגם הזה, ולעלות מדרגה: המנדט יהיה למצוא את דרך האמצע בין המשק הסוציאליסטי הריכוזי של ראשית שנות המדינה, לבין הקפיטליזם הדורסני, התאצ'ריסטי-רייגניסטי.
לעצב את התמהיל הראוי של שוק חופשי ומדינת רווחה. לא לפזר כספים בעלמא, אלא להמליץ מהיכן יבואו המסים ועל מה יוצאו, ובעיקר אילו משימות תחזיר הממשלה
זו לא תהיה עוד ועדה. תנועת המחאה חייבת להציב תנאים: לא נתניהו לבדו יבחר את חברי המועצה; ייקבע לוח זמנים קשיח לעבודתה וליציאה לרחובות בכל מקרה של דחייה; וגם לתבוע מנתניהו מראש שיקבל את המלצות המועצה לתמהיל הראוי. רק כך יהיה זה גוף שיבטא את קולה של המחאה ואת משקלה. גם אם לא ימומשו כל המלצות המועצה, היא תהיה מסמך שלאורו ייבחנו כל המפלגות בבחירות הבאות.
מי יוכל להנהיג מהלך כזה? זה יכול להיות הרגע הגדול של הנשיא שמעון פרס. הוא שוחח אתמול עם מנהיגי המחאה. אבל לא די בדיבורים. זה רגע נשיאותי למעשים. ליזום את כינונו של הגוף שישרטט את העתיד, להוביל מהלך היסטורי.
"עוד מנגנון? זה הפתרון? תכף תקום ועדה שתקבע את הרכב המנגנון (פיהוק). דרך טובה לקבור הכל", נאנח חבר רשת אחד כשגלגלתי את הרעיון בפייסבוק. ואחרת עקצה: "פרס, חביבם של אילי הון, הוא הדמות המתאימה לגיבוש חוקה חברתית חדשה?"
החששות מובנים. אבל האם יש דרך ראויה יותר להתמודד עם שתי הסכנות המאיימות עלינו עכשיו? כי הבחירה היא בין שליפות מבוהלות של נתניהו, שעלולות לפגוע במשק הישראלי, בלא שיעניקו פתרונות אמת למשבר החברתי, לבין התפוגגות האנרגיות האזרחיות החיוביות שהצטברו בקיץ 2011.