שחר של יום חדש
תחשבו על זה רגע, בלי צחוק. כל הבחירות האלה היו בשביל דבר אחד: להחליף את אסטרינה טרטמן באורלי לוי. מדור סאטירי
קטע מסיפור קצר ודמיוני
ישבתי עם החברים בסלון, כולנו היינו במתח לקראת המדגם של מינה פוקס צמח בלילא בתחת שלי. ואז עלתה יונית לוי בבגד ים חושפני על גג עזריאלי והחלה בריקוד המדגם. 28 קדימה, היא הודיעה, 27 ליכוד ו-15 כהנא חי. כל השאר, כך יונית לוי, יימסר בחלק השני של הערב, בעירום מלא ובלי קושמרו בכלל. נשארה עוד טחינה? שאל מישהו בחדר, ואני ורעייתי דווקא היינו חיוורים והמומים.
15 מנדטים כהנא חי? זה סוג של אסון, לא? שטויות, אמר חבר אחר ושיחק באגוזי המלך, ממילא אף אחד לא ישב אתו, נשארה עוד וודקה? אני דווקא לקחתי את בת זוגי למטבח, והצמדתי אותה לקיר. מה עושים? לא אמרנו שאם הוא מתחזק, אנחנו עוזבים את הארץ? זאת תחילת הסוף! הכול שטויות, כך ניסתה רעייתי להרגיע, זה רק מדגם, הוא בטח זייף את זה.
וחוץ מזה, אף אחד לא ישב עם הפשיסט הזה. אתה אוהב אותי? למחרת הודיע מישהו בטלוויזיה שיצאה הוראת שעה שאומרת שאסור להסתובב בחוץ בלי תעודת זהות או קלטת של השירים של אריק סיני. וגם, כל מי שקוראים לו אחמד או מחמוד מתבקש לגשת לסניף הקרוב של משרד הפנים ולהסביר את זה. את השאר אני כבר לא זוכר.
אחוזי הצבעה גבוהים במיוחד נרשמו כבר בשעות הבוקר האפור והסוער של יום הבחירות. מנגד, אני לא זוכר עצב גדול כל כך בכניסה לקלפי. אני מדבר על עצב אישי, על העצב שלי. אני חושב שאני זוכר מערכות בחירות מאז גיל הנעורים. אני יכול לדקלם לכם מהסוף להתחלה את התשדיר של מפלגת ד"ש זיכרונה לברכה.
אני שר תוך כדי שינה את "ישראל מחכה לרבין", והצמרמורת מכה בי שוב. הפעם הגעתי לקלפי בלי להבין באמת למה ובשביל מה אני עושה את זה. חוסר תקווה מוחלט, זאת הייתה התחושה. תחושה שהובילה מהר מאוד לפנטזיית הלוויה שלי, אתם יודעים, המחשבות האלה שאתה מדמיין את הלוויה של עצמך ומי יבוא ומה יגידו, מי ממש יבכה ומי יחייך מהצד בשביעות רצון, אני מניח שגם לכם יש פה ושם חלום כזה.
אני דווקא בתקופה שאני רוצה מאוד לחיות, תקופה לא דיכאונית בכלל, אבל הייאוש
מהר מאוד נשכח כולנו את יום השבתון המקסים שהיה לנו, מהר מאוד יפסיקו להבטיח לנו הבטחות ויתחילו לספר לנו שוב כמה מצבנו אנוש וכמה הקריסה הכלכלית של כולנו קרובה. ביבי לא יוריד מסים, ציפי לא תביא שלום, וברק - עם כל חמשת המנדטים שלו - לא יעשה משהו.
אני לא זוכר מה כי הוא לא היה ממש ממוקד מה הוא יעשה ומה הוא לא יעשה. אתם יודעים מה, אפילו כהנא חי ליברמן לא יהרוג את כל הערבים מהשבוע הבא, גם התכנית הזאת תידחה. לכל המתעניינים, הנה בראשי פרקים:
מהשבוע הבא הולכים לספר לנו שנגמר הכסף. לא יהיה כסף לתרופות, לחינוך, לקשישים ולילדים בסיכון. עד השבוע היה המון כסף לבחירות המטומטמות האלה. היה המון כסף למלחמה האיומה הזו, ולמי לא נשאר? לנו! לנו לא נשאר.
עכשיו בואו נראה מי המטומטם האמיתי בכל הסיפור הזה: לקחו את כל הכסף שלנו - כספי המסים, הפנסיות ואלוהים יודע מה - בשביל לממן את הבחירות האלה (שלושה מיליארד שקלים!!!) כדי שניתן להם את הכוח ואת הסמכות להודיע לנו שלא נשאר כסף בשבילנו. אז תעשו אחת ועוד אחת ותבינו מי כאן המטומטם האמיתי.
מפלגת העבודה
צר לי באמת על האנשים הטובים של מפלגת העבודה. לא צר לי על הפרינציפ. אני שמח שכך נעשה לברק, האיש שניהל את הטבח בעזה, לאיש שהרג נשים וילדים כדי לזכות בעוד מנדט, לאיש שהסביר לנו שאין מה לעשות ובמלחמה נפגעים "בלתי מעורבים". אני שמח במפלתו, מאושר כמעט. נכון שהעם הפיל אותו לא כי הוא הכה קשה מדי בעזה אלא דווקא כי העם רצה עוד גופות ערביות קטנות ומפויחות, אבל זה בכלל לא חשוב. לך הביתה לאקירוב, לך נגן את סונטת ליל ירח, ואל תחזור יותר.
ברייקינג ניוז
באמצע יום הבחירות מישהו בחדשות הודיע שיגאל עמיר כבר הצביע. הידיעה השנייה הייתה שיובל רבין מעדיף את ביבי, אבל מצביע עבודה. הידיעה השלישית הייתה שארי שמאי לא יגיע ליום ההולדת הראשון של הבן של יגאל עמיר עקב התחייבויות קודמות. הידיעה הרביעית היא שלי: הפשע, גבירותיי ורבותיי - משתלם.
ביטחון
תקציב הביטחון בשנה הבאה יהיה הגבוה ביותר בתולדות המדינה. צה"ל ביקש, צה"ל קיבל. לתקציב השלום לא נשאר שקל. גם לא צריך תקציב לשלום עם כל כך הרבה כסף למלחמה. כן, לא יהיה שלום גם הפעם, הסיכוי לראות על דשא הבית הלבן את ציפי, אבו מאזן והניה קטן הרבה יותר מהסיכוי לראות את סיירת מטכ"ל מסתובבת בטהרן.
גלעד שליט
זה הדבר היחיד המשמח שיקרה. אולמרט ישחרר אותו לפני שהוא ילך לדירתו החדשה, שנרכשה השבוע בירושלים. עכשיו בשלו התנאים, הוא יאמר לנו. עכשיו, אחרי המכה בעזה, כך הוא יגיד, הם הסכימו למה שהצענו. אף אחד לא יבדוק באמת שהם, חמאס, יקבלו פחות או יותר מה שהם ביקשו לפני שנתיים וחצי. אולמרט ישחרר את גלעד וילך להילחם על החופש שלו. הפעם אנחנו לא ניאבק על שחרור מוקדם.
בשורה משמחת
ברוך מרזל בסוף לא נכנס לאום אל-פחם, והערבים לא עשו מהומות בעיר בכלל ושפטים במרזל בפרט.
בשורה משמחת פחות ברוך מרזל בסוף לא נכנס לאום אל-פחם.
ג'ומס
עצוב עצוב. לא נורא, חיים אורון, זה סופו של כל בלון. איש טוב ומוכשר, אבל לא במידל איסט.
שני דברים שלא נשמע עוד:
1. הנה משהו משמח מאוד - מהשבוע הבא לא נשמע עוד את המתלבטת מקיבוץ כפר עוז ואת הקול הצף - משה - מירושלים. היה קשה מאוד לקום בכל בוקר עם השיחות המשמימות שלהם ברדיו. שלום ולא להתראות.
2. לא נשמע עוד הבטחות, ציפי לא תבטיח יונה, ביבי לא יבטיח שנאכל יונה בכל יום לארוחת ערב, וברק לא באופן כללי.
1. ברוך מרזל. כבר אמרנו שאנחנו לא מחבבים אותו מקום ראשון?
2. ועכשיו, כשאפרים סנה לא עבר את אחוז החמישים קולות, מי יילחם בפשע המאורגן? אני מרגיש שנשארנו לבד לגמרי. לפחות שימשיך את הקמפיין, היה מבדר מאוד.
3. אולמרט כנראה ישב בדירתו החדשה בירושלים ויחשוב על מה שקרה בשלוש השנים האחרונות. מאיפה יש לו שוב כסף לדירה חדשה? מה קורה פה?
4. דוברת צה"ל, מהליכוד אני חושב, חיכתה אתי בליל הבחירות לקולות החיילים, וזה היה סימבולי ומתוק.
5. הייתי נותן לא מעט כסף לראות את המעטפה ששלשל אולמרט בליל הבחירות.
6. עלייה של 250 אחוזים בפדיון של החנויות בקניונים. מעניין עלייה של כמה פושטי רגל תהיה בשבוע הבא.
7. והנה משהו מקסים באמת - הירשזון לא יקבל משכורת מהחודש הבא.
8. עוד משהו מקסים בשבוע הבא: ביום שני עולה תכנית חדשה של אורלי וילנאי בשם "שתולים". תכנית מבריקה לגמרי, שחושפת עם מצלמות נסתרות כמה קל לחדור לבסיסי צה"ל, מי מרביץ למי בבתי אבות וכמה נעים בקרב אוהדי בית"ר ובמקומות נוספים. למען הגילוי הנאות אציין שאורלי וילנאי היא אשתי. למען הגילוי הנאות עוד יותר אציין שאני אוהב אותה מאוד וכל זה, אבל התכנית טובה באמת.
9. עברו 42 ימים מאז אמר כותב המדור הזה שהמלחמה היא טעות איומה של שני הצדדים לדורי דורות. לא נדע לעולם אם הוא צדק או לא.
פתרון לחידה: שתי מדינות לשני עמים, אבל את מי זה מעניין? שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
