הקצין והחנון: מי יישב בכסא שר הביטחון?
משה יעלון הוא גנרל דעתן. דן מרידור הוא אזרח עם ידע עצום בביטחון. אלה האנשים שעומדים בקו הגמר בתחרות על משרד הביטחון. נתניהו? הוא היה רוצה את ברק
אדם המכיר אותה היטב מבפנים, שאול מופז או אהוד ברק, או אולי אפילו מישהו שכרגע לא חושבים עליו. אחרי עמיר פרץ, אי אפשר לבטל שום אפשרות. אבל שני המועמדים המובילים כרגע מציגים שתי אלטרנטיבות שונות זו מזו. כזו שלא ניצבה בפני מנהיג כבר שנים.
לאיש שיכריע, בנימין נתניהו, יש שיקולים משלו. אין זה סוד שאילו ניתן לנתניהו מבוקשו, היה ברק ממשיך בתפקידו. הן מטעמים פוליטיים - נתניהו חלם על העבודה בפנים וקדימה בחוץ, מצב שבו ניתן היה לתפוס את כל הציפורים הפוליטיות - הן מטעמים אישיים, ששורשיהם עוד בימים שבהם פיקד ברק על נתניהו בסיירת מטכ"ל.
מה גם שמשרד הביטחון אינו קרוב ללבו של נתניהו במיוחד. בניגוד לאוצר, שם הוא מתכוון להיות שר-על ולהטביע חותם אישי, בביטחון הוא רוצה מישהו שינהל את החנות בשקט. ממילא ההחלטות הביטחוניות המשמעותיות מתקבלות על ידי ראש הממשלה והוא שנושא באחריות להן.
בכהונתו הקודמת לא הרבה נתניהו לעסוק בענייני משרד הביטחון. במשך רוב כהונתו כיהן שם יצחק מרדכי, ונתניהו לא התערב בהחלטות הפרסונליות, בראשן, כמובן, ההחלטה הפרסונלית מאוד של מרדכי למנות את מופז לרמטכ"ל במקום את מתן וילנאי. לא הייתה לו תרומה גדולה גם במה שנגע לבניין הכוח בצה"ל והחלטות ארוכות טווח אחרות.
בתקופת המדבר הפוליטי שלו, אחרי הפסדו לברקב?1999, אפשר היה לשמוע ממנו ביקורת על חלק מהכיוונים שאליהם הולך הצבא. כשנשאל מדוע לא התערב, אמר שמדובר בתהליכים ארוכי שנים שכבר אי אפשר היה לעצור.
נושא ביטחוני אחד מכהונתו הקודמת של נתניהו רלוונטי לענייננו, בעיקר בזכות מה שהוא מלמד על יחסו לכוחן של המערכות המקצועיות בהחלטות מדיניות. באמצע כהונתו החל להרהר באפשרות הנסיגה מלבנון. מרדכי לא תמך, וחשוב מזה - הדעות בצבא היו חלוקות. אלוף הפיקוד דאז, עמירם לוין, היה בעד תהליך ארוך שיוביל בסופו של דבר ליציאה. ראש אמ"ן התנגד בתוקף. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק הביא את כל הדעות בפני הממשלה, שכמו ברוב המקרים בהם הצבא לא אומר לה מה לעשות, בחרה בסטטוס קוו. נתניהו לא העז להטיל את כובד משקלו וראה את ברק קוצר את הפירות הפוליטיים במערכת הבחירות ומבצע את הנסיגה בשנת 2000. לראש אמ"ן ההחלטי קראו בוגי יעלון.
דן מרידור, אם יזכה, יהיה האזרח המובהק הראשון המכהן כשר ביטחון אחרי טראומת עמיר פרץ, שנדמה היה שהוא מבטל לשנים את האפשרות שמישהו שאינו גנרל יכהן בתפקיד. מרידור היה קצין בשריון, אבל לא זו הסיבה לכך שאם ייבחר, איש לא יטיל ספק בכישוריו.
אם יש משמעות למושג "אזרח עם מושג מובהק בביטחון" בישראל, מרידור מגלם אותה. הוא היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון בכנסת ה-15 וכשר בלי תיק היה ממונה על שירותי המודיעין בממשלתו הראשונה של אריאל שרון.
התארים האלה אינם מתחילים אפילו למצות את מעורבותו העמוקה בעניינים ביטחוניים. כמו שרון (בתקופה שהיה ח"כ) רחבעם זאבי, אפרים סנה או חיים רמון, היה מרידור בין האישים הפוליטיים המעורבים ביותר בענייני הביטחון, כולל הדברים הסודיים ביותר.
הוא עמד גם בראש הוועדה שהקים מופז, שנועדה לבחון ולחדש את תפיסת הביטחון של ישראל. סיפור הוועדה מתאר היטב את שני הצדדים של מרידור הביטחוניסט: הוא הקים גוף גדול, של כ-20 איש, שחברו בו נציגי כל הגופים הרלוונטיים. הם ישבו במועצה לביטחון לאומי, שמעו עדויות, עברו על מסמכים. העבודה התארכה, חלק מהחברים פרשו עם הזמן או עברו לתפקידים ביצועיים (יובל דיסקין, ראש השב"כ, היה אחד מהם). הדוח שהוציאו מתחת ידם היה מקיף, מעמיק - וחלבי לגמרי. כיוון שהאנשים שחתמו עליו היו בוגרי המערכת, היה ברור לרובם שיעדו הסופי יהיה המגירה.
דוח מרידור פירט, למשל, לא פחות מ-14 כיווני התעצמות שבהם צריך צה"ל ללכת, מכלי טיס בלתי מאוישים ועד לכלים לעליונות מודיעינית. כשאתה מפרט 14 כיווני התעצמות, אתה בעצם לא קובע אף אחד. הדוח קבע שלשלושת עמודי התווך של תפיסת הביטחון הישראלית - הרתעה, התרעה והכרעה - צריך להוסיף את ההתגוננות, כי טבען של מלחמות משתנה.
נכון לגמרי, אבל הוא לא גזר מכך את השינויים המתבקשים בטבעם וטיבם של הכוחות המזוינים, ולא הדגיש כמה צה"ל של היום רחוק מכך. הוא דרש הרחבה בתקציב הביטחון, והניח לצורך כך צמיחה של חמישה אחוזים בשנה בישראל, הנחה שהיום אינה ריאלית בעליל. הוא אמר, בקיצור, כל מה שכן ואפילו לא דבר אחד שלא. וכשאתה לא אומר מה לא, אתה אולי בסדר עם כולם, אבל לגמרי לא מעשי.
מרידור הגיש את הדוח למופז, הציג אותו לאולמרט ולפרץ ולברק, והלך לעסקיו כעורך דין וכאיש ציבור. הוא לא נלחם על מימושו וסירב לתקוף באופן ישיר את מי שגנזו אותו. אותה תכונה נתגלתה אצלו גם ביחס לפעולות צבאיות: הייתה לו ביקורת קשה על מעשי הממשלה והצבא באינתיפאדה
שלושה שבועות אחרי שפרצה מלחמת לבנון השנייה אמר לי בשיחת טלפון: "מ-23 ימי הלחימה, 21 היו מיותרים". מעולם לא השמיע זאת בקול בזמן אמת. אפשר לראות בכך לויאליות בזמן מלחמה, אפשר לשאול אם יעמוד שר הביטחון מרידור על שלו מול המערכות ומול ראש הממשלה.
מרידור נחשב לשר אוצר טוב, עד שהתפטר כיוון שנשחק בין נתניהו לבין נגיד בנק ישראל החזק יעקב פרנקל. כשר ביטחון יעמוד בין המערכת החזקה ביותר בישראל, שיש לה מונופול על המידע וההערכה בתחומה, לבין ראש ממשלה שיחסיו איתו מורכבים. אין ספק שיש לו ניסיון וכישורים לגבש דעה משלו בעניינים מזדמנים, כמו גם בשאלות ארוכות טווח. מבחנו יהיה בכך שיידע לעמוד על דעתו. זהו מבחן שהציבור לא תמיד שם לב אליו.
ברק, שגילה חולשה בניווט "עופרת יצוקה" מול ראש הממשלה אולמרט, זכה לפופולריות בשל מה שנתפס כביצועים טובים של הצבא. אבל זה יהיה המבחן האמיתי של מי שעשוי, במקרה הטוב, להשיב את משרד הביטחון לידיים אזרחיות ראויות או לסתום את הגולל על האפשרות הזו למשך זמן רב.
יעלון הוא גנרל. יותר מזה, הוא גנרל דעתן. בניגוד לגנרלים אחרים, שעסקו אך ורק בפרקטיקה של כוח, לבוגי יש השקפות על החברה הישראלית, על הסכסוך במזרח התיכון, על מקורות הכוח שלנו. לא במקרה התפקיד המועדף עליו, אם לא שר ביטחון, הוא שר החינוך.
יעלון הוא גם רמטכ"ל מהזמן האחרון, עד לפני שלוש שנים וחצי. צה"ל של היום וצה"ל של לבנון 2006. עד כמה שבוגי זועם על האמירה הזו, הם במידה רבה פרי שנותיו בפיקוד הבכיר. הרמטכ"ל הנוכחי היה סגנו, אלופי המטכ"ל קודמו בשלב כזה או אחר על ידו. בשנתיים האחרונות ישב בצד וראה, לא תמיד בהסכמה, את גבי אשכנזי מבטל בשם תיקון הטראומה של לבנון שינויים ומגמות ששניהם עמלו עליהם יחד.
יהיה מעניין מאוד לראות אם יתחיל שוב, בפעם השלישית באותו עשור, בתהליך של שינוי פני הצבא, במיוחד לאור תדמית ההצלחה והשיקום שיצר "עופרת יצוקה". הוא יהיה שר ביטחון לוחמני, לאו דווקא בהפעלת הכוח. השיח התקציבי מול פקידי האוצר, שמרידור רואה איתם לא מעט דברים עין בעין ומכיר היטב את חשיבתם, יהיה במקרה של יעלון קוצני למדי, כשם שהיה כשכיהן כסגן רמטכ"ל ורמטכ"ל.
גם המטה הכללי לא ימצא בשר בהכרח אורח מנומס. מבחינת נתניהו, יש ביעלון סיכון במקום אחד, שבו הוא שונה מאוד ממרידור. יעלון אמנם יישר קו עם שרון בהתנתקות, וביצע בעניין זה כמה פעלולים לשוניים מסובכים במיוחד, אבל כשר ביטחון הוא ישמיע דעה, ובאותה מידה של שכנוע עצמי טוטאלי עד כדי האשמת המתנגד בכשל מוסרי, המאפיינת אותו תמיד. אם ייצא (או ייקלע) נתניהו למהלך מדיני שיעלון יתנגד לו, יישמע קולו של שר הביטחון בעוצמות שלידן חיכוכי אולמרט-ברק ייראו מינוריים. נתניהו ישאל את עצמו במקרה כזה למה לא זכר את ראש אמ"ן ההחלטי מ-1998.
שר הביטחון הבא יורש מברק משרד שיוקרתו עולה בהרבה על כוחו האמיתי. המערכות העצמאיות שלו חלשות. המנכ"ל פנחס בוכריס הוא איש יעיל ואמין, אבל בולטותו התקשורתית של עמוס גלעד בשבועות האחרונים עומדת ביחס הפוך לחשיבות האמיתית של המטה המדיני-ביטחוני שבראשו הוא עומד.
ברק, כמו מופז, היה במידה רבה המפקח הראשי על פעולת הצבא (ולרוב המאשר הכמעט אוטומטי של המלצותיו) ולא קברניט המכוון את התפתחותו של צה"ל ואת מדיניות הביטחון של ישראל. הצבא מחכה ללא מעט החלטות. יוקרתו הפגועה שוקמה, הוא מתאמן, יש לו רמטכ"ל חרוץ ויסודי. אבל שינויים מתבקשים לא חלו בו.
ברק הסכין עם מדיניות המינויים המהוססת של אשכנזי, והשר הבא צריך לקבל החלטות משמעותיות ובראשן מינוי סגן רמטכ"ל שיהיה המועמד המוביל לרמטכ"ל הבא. אם יעלון יהיה השר, קרוב לוודאי שבוגרי לבנון 2006 ובראשם אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט, יהיו בעמדת נחיתות קשה.
יעלון גם יחסום בגופו את הסיכויים המעטים (שאשכנזי מטפח, יותר כמשאלת לב מאשר כמציאות) שסגן הרמטכ"ל לשעבר משה קפלינסקי יחזור לצבא. קפלן היה בעיני בוגי מהקצינים שנוגעו במיוחד בחיכוך עם הדרג הפוליטי. סביר להניח שבמקרה כזה יעלו מאוד סיכוייו של אלוף בני גנץ, ששירת תחת בוגי בצנחנים.
למרידור אין מועדפים ידועים, אבל גם הוא יצטרך להיות אקטיבי מאוד. דור של תתי-אלופים ראויים מחכה לקידום, ובשנתיים הראשונות של אשכנזי רק אחד מהם, יאיר גולן, זכה לו. המינויים יקבעו לא רק את זהות הרמטכ"ל הבא, אלא את פני המטכ"ל לשנים הבאות ואת אלה של המטכ"ל הנוכחי, שהן אפורות וצייתניות לא פחות מאלו של מטכ"ל חלוץ ב-2006.
בנוסף, יהיה מעניין מאוד לראות את יחסו של מרידור למועצה לביטחון לאומי, שחיזוקה היה מעיקרי הדוח שלו. כשר הביטחון האינטרס של המערכת שעליה הוא מופקד לא תמיד עולה בקנה אחד עם התפיסה הזו.
מעט מכל זה באמת מטריד את נתניהו בבואו לבחור. יש לו התחייבויות קודמות. ככל הידוע, התפקיד הובטח ליעלון אם יהיה בידי הליכוד, אבל זו הבטחה שניתן להפר. יש גם שיקולים פוליטיים, מחשבות איך הדברים נראים מבחוץ. הנושא הביטחוני היחיד שבאמת חשוב לו הוא כמובן איראן, והוא יוכרע במעגל רחב הרבה יותר וצר הרבה יותר מזה שבין ראש הממשלה לשר הביטחון (שאגב, קובע מעט מאוד באספקטים המבצעיים של פעולה אפשרית). אם יגיע הרגע, נתניהו יתייעץ עם הרבה מאוד אנשים בתפקידים רשמיים ולא רשמיים ויעמוד עם ההחלטה לבדו. אם יגיע הרגע, זה יהיה ראש הממשלה, לבד בחדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
