קיבלנו הוראות. ביצענו
אין ויכוח שצה"ל הוא צבא מוסרי ושהחמאס נוהג להתחבא בקרב אזרחים. בכל אופן, ב"עופרת יצוקה" התרחשו אירועים שרצוי להתעכב עליהם ולעשות חשבון נפש. אלו הן העדויות של לוחמי סדיר, קצינים וחיילים שהשתתפו בלחימה. עדויות נוספות ישודרו הערב בתוכנית "שישי" בערוץ 10
ובעיקר, ובניגוד למלחמת לבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה" לחמו כמעט רק חיילים סדירים: יחידות המילואים המעטות, שנכנסו לפעולה בחלקו השני של המבצע הקרקעי, התמקמו לרוב בעורפן של היחידות הסדירות וחוו רק מעט מאוד מן הלחימה - שממילא הייתה מזערית למדי, בוודאי יחסית לכינוי המפוצץ "מלחמה". סדירים נחשפים לתקשורת רק באופן מבוקר, ומטבע גילם, ניסיונם וההוויה הקבוצתית שלהם נוטים פחות לחשבון נפש.
היה עוד גורם לערפל שאחרי הקרב: ההאשמה הסיטונית של ישראל בפשעי מלחמה התפרשה אצלנו כעוד ביטוי של אנטישמיות וגרמה לצבא ולחברה שסביבו לכנס את העגלות למעגל הגנה כלפי חוץ. רוב מוחלט של הציבור ראה את המבצע כמוצדק, ומי שערער על ניהולו התלונן לרוב על רכות מופרזת והפסקה לפני הזמן.
העדויות של פלסטינים, שמצאו את דרכם לעיתונות הזרה, תוארו אצלנו כסוג של עלילת דם. סיפוריהן של משפחות ששכלו עשרות מבניהן, תיאורים של ירי בדם קר באנשים שהיו בבירור חפים מפשע ואפילו צילומי ונדליזם ששודרו בתחנות הישראליות, כל אלה נהדפו מן התודעה כמזימות של תקשורת עוינת. ההסבר ש"ככה זה במלחמה" וההכחשות הנמרצות התקבלו בנפש חפצה: בתודעה הישראלית, אין עוררין על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם ושבהרג חפים מפשע, אם היה, אשם רק החמאס, הנוהג להתחבא בקרב אזרחים.
לפני כחודש התכנסו במכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין, השוכנת בתוך מכללת אורנים, חניכי המכינה וכמה אורחים: בוגרים ממחזורים קודמים, שהשתתפו כלוחמים וקצינים ב"עופרת יצוקה". היו שם נציגים לכל חטיבות החי"ר, טייס אחד, אפילו מישהו מדובר צה"ל.
מכינת רבין קיימת כבר 11 שנים, והיא בין הגדולות והבולטות במכינות הקדם-צבאיות החילוניות. ראש המכינה, דני זמיר, הוא סמג"ד במילואים. בהחלטה מכוונת מתגייסים חלק ניכר מבוגריה לחטיבת גבעתי, אבל כאמור הם מפוזרים בכל יחידות צה"ל, בעיקר הקרביות. כמעט מחצית מהבוגרים עד היום המשיכו את שירותם לקצונה או למסלול קבע אחר.
הדוברים התבטאו חופשי. מתמליל האירוע, כפי שפורסם השבוע בעלון המכינה, עולה שרק בהדרגה, ככל שגברו התדהמה ואפילו הכעס סביבם, החלו חלקם להבין מה הם מתארים. חלק מהם התרעמו על מה שראו, אבל רובם הרגישו שזה פשוט מה שהיה: זה מה שהפיקוד העביר להם, זה מה שהאנשים סביבם עשו, וכל מי שמתכחש לזה פשוט לא יודע את האמת.
וזו האמת, כפי שהיא עולה מהעדויות: צה"ל הפעיל ב"עופרת יצוקה" מדיניות ירי מתירנית, שנתפסה כלקח הולם מה"רכרוכיות" של מלחמת לבנון השנייה.
השהייה בתוך הבתים הפלסטיניים לוותה במעשים של ונדליזם, מגרפיטי על הקירות ועד להשחתת רכוש לשמו. במקומות רבים יושמה תפיסה שלפיה צריך לגרש את המשפחה היושבת בבית אל הרחוב, אף שהיה ברור שבעצם השהייה בשטח הפתוח היא מסתכנת בהרג - מכוח אותה מדיניות ממש.
מפקדים שהורו לחייליהם להחזיר ציוד למקומו או לנקות אחריהם כשעזבו, נתפסו כתמהוניים.
איש מהם לא נתקל, כחודש אחרי סיום הלחימה, במקרה כלשהו שהגיע לידי תחקיר או לחקירה של גורמי החוק הצבאי. גם תגובתו של צה"ל לאחר שזמיר הביא את הדברים לידיעת הדרגים הבכירים ביותר בצבא מטרידה באותה המידה. הנה הדברים כפי שהם, בליווי מינימום של הסבר נדרש. השמות בדויים, הסיפורים בכלל לא. שיח לוחמים 2009, גרסת "עופרת יצוקה".
אביב..(חטיבת.גבעתי): "לקראת סוף המבצע היה תכנון להיכנס לאזור בתוך עזה עצמה. בתדריכים התחילו לדבר איתנו לגבי נוהלי פתיחה באש בתוך העיר, כי כמו שאתם יודעים הפעילו המון המון אש והרגו המון המון אנשים בדרך כדי שאנחנו לא ניפצע וכדי שלא יירו עלינו. בהתחלה ההגדרה הייתה להיכנס לתוך בית, היינו אמורים להיכנס עם רכב משוריין, לפרוץ לתוך הדלת התחתונה, להתחיל לירות בפנים, ואז פשוט לעלות קומה קומה ו. . . אני קורא לזה לרצוח. . . בעצם לעלות קומהצקומה וכל בנאדם שאנחנו מזהים לירות בו.
"גורמים מלמעלה אמרו שמותר כי כל מי נשאר בגזרה ובתוך העיר עזה הוא בעצם מחבל, כי הם לא ברחו. אני לא ממש הבנתי: אין להם ממש לאן לברוח מצד אחד, אבל מצד שני אומרים לנו שהם לא ברחו אז זו אשמתם. בסוף ההגדרה הייתה שנכנסים לתוך בית, מפצ עילים רמקולים, אומרים להם שיש להם חמש דקות לברוח, ומי שלא יוצא הורגים אותו.
"באתי לחיילים ואמרתי'תקשיבו הפקודה השתנתה. יש להם חמש דקות לברוח, בודקים אחדצאחד שיוצא שהוא בלי נשק, ואז מתחילים להיכנס לתוך הבית קומהצקומה ולטהר-ליצ רות בכל דבר שזז, לזרוק רימון'. ואז חייל שלי בא אליי ואומר לי'למה?', אמרתי לו'מה לא ברור? אנחנו לא רוצים להרוג אזרחים חפים מפשע', הוא אומר'כל מי שנמצא שם הוא מחבל, זה ידוע', וחברים שלו מצטרפים'אנחנו צריכים לרצוח כל בנאדם שנמצא שם'.
"אני מנסה להסביר לבחור שלא כל מי שנ צ מצא שם הוא מחבל. שמונה דירות כפול חמש דירות בקומה, אם נהרוג את כולם זה יוצא מינימום 40צ50 משפחות שאתה רוצח. זה לא ממש עזר. וזה היה התסכול: להבין שבתוך עזה מותר לך לעשות מה שאתה רוצה.
סיפורו של אביב מתאר, מהשטח כלפי מעלה, את מדיניות האש של צה"ל בעזה. במהלך "עופרת יצוקה" ביקרו חברי ועדת החוץ והביטחון בבניין המטכ"ל בקריה. מדיניות הירי הוסברה להם כך: אחרי שנורתה אש כבדה לאזור שאליו עמד צה"ל להיכנס ואחרי שהופצו באזור כרוזי אזהרה הקוראים לכל התושבים לברוח, כל מי שנשאר הוא או לוחם חמאס או "מישהו שמבין היטב את המחיר". העובדה שלרבים לא היה לאן לברוח, והפחד דווקא הצמית אותם אל הבתים, נעלמה מתחת לרצון המובן לשמור על חיי חיילים בשטח רווי מטענים ומלכודות. בשטח, תורגמה התצ פיסה לרישיון ירי חופשי, גם במקרים שבהם אפשר היה לראות בבירור שמי שיורים עליו אינו מסכן את הכוחות.
אביב: "אחד הקצינים שלנו, מ"פ, ראה מישהי עוברת על איזה ציר. מישהי זקנה, מבוגרת. אם היא חשודה, לא חשודה, אני לא יודע, לא מכיר את הסיפור שלה. הוא העלה אנשים לגג וביחד עם הקלעים הם הורידו אותה".
דני זמיר: "לא הבנתי. למה הוא ירה בה?".
אביב: "זה מה שיפה בעזה, כביכול: אתה רואה בנאדם עובר על שביל. הוא לא חייב להיות עם נשק, אתה לא חייב לזהות אותו עם משהו, אתה יכול פשוט לירות בו. אצלנו הייתה אישה מבוגרת שאני לא זיהיתי עליה נשק. הפקודה הייתה להוריד את הבנאדם, את האישה הזו. מה שאני הרגשתי, שזה היה המון צמא לדם. כי לא הותקלנו. בגדוד שלנו לפחות, היה מספר מאוד מצומצם של פעמים שנתקלנו במחבלים. ירו עלינו ממסגד, ירו כמה נ"טים, פגעו בבית לידי, אבל לא הייתה היתצ קלות אמיתית עם מחבלים. לא ראינו מחבל בעיניים וירינו בו. היה המון חיפוש של כל בנאדם שיכול להיות באזור, להרוג אותו".
צבי (גבעתי): "אחד החיילים במחלקה שלי זיהה מחבל, ואז הוא פתח עליו באש והוא החזיר טיפה אש לא מדויקת, סתם הוציא את היד וירה. לא ידענו - ירו עלינו? לא ירו עלינו? טוב, כן, ירו עלינו, יאללה בוא נירה חזרה. התלבטנו אם יש שם מישהו מכוחותינו, ואז פתאום אחד החיילים ממש לידי ירה, וכולם עלו למעלה ירו ביחד, ממש בהתלהבות וכיף. יש טיל יחסית חדש שנקרא מטאדור,
שממש הסמיכו אנשים לתפעל אותו לפני הכניסה. ויאללה יאללה! מטאדור?!
"היו ארבעה פצועים לגדוד, שלושה מהם במחלקה שלי - ואף אחד מהם לא מאש אויב. אחד עמד מאחורי המטאדור ונפגע מרסיסים שלו. אחד הייתה לו תקלה בנשק, ניסה לתקן אותה והצליח ואז ניסה לבדוק שזה עובד וזה פגע לו ברגל, והשלישי ירד במדרגות ונקע את הרגל".
רם (גבעתי): "ההתקפה שלנו נראתה לי כמו תרגיל. נכנסים, יורים, מפרקים מחסניות בלי לחשוב פעמיים ואף אחד לא יורה עלינו חזרה. אם היו שם מחבלים הם כנראה ברחו, מי שנשאר שם זה התושבים, שאני יכול רק לתאר את התחושה שלהם. עם כמות האש שהכנסנו לתוך הבית, המשפחה שנמצאת בפנים ופתאום יורים לחלונות, לגגות, נכנסנו שם לאיזה חדר והכל היה פשוט מחורר".
גלעד (גבעתי): "לפני שנכנסנו, המג"ד אמר לנו שלקח מאוד חשוב מלבנון זה שצה"ל ייכנס עם המון אש, להגן על חיי חיילים. ההפתעה תהיה עוצמת האש. לא העיתוי, לא הדרך, לא המיקום, רק עוצמת האש. ובאמת האבידות של צה"ל היו קלות וזה עלה בהמון אזרחים פלסטינים הרוגים.
"בבית הראשון שבו היינו הייתה משפחה. פתאום מישהו מצא ערימה של חוברות של ג'יהאד איסלאמי, וציורים של קסאמים על הקירות שהילד צייר. פתאום אני רואה את המ"מ שלי יורד למטה ומביא איתו את המשפחה. בהתחלה הבנתי שבגלל מה שמצאנו הוא החליט לסלק אותם. אח"כ התברר לי שהייתה החלטה גדודית, אולי בעצם בכלל של כל צה"ל, שמשפחות בבתים שאנחנו נמצאים בהם - לא משאירים אותן.
שאלה מהקהל: אז לאיפה הם הולכים?
גלעד: "תכל'ס מה שהיה להם זה ללכת לכיוון צפון לתוך העיר - וכל מי שהלך שם בחוץ זה היה מסוכן, כי באמת האצבע על ההדק הייתה קלה".
רם : "אחרי שנכנסנו לבתים הראשונים, היה בית אחד שהייתה בו משפחה. המחלקה שלי נכנסה, כניסה יחסית רגועה, לא פתחנו אותו באש, פשוט צעקנו לכולם לרדת ושמנו אותם באיזה חדר. אחר כך נכנסה לבית מחלקה אחרת. הייתה עמדת קלעים על הגג.
"כמה ימים אחרי שנכנסנו הייתה הוראה לשחרר את המשפחות. המ"מ שחרר את המשפחה ואמר להם לקחת ימינה. אמא אחת ושני ילדים לא הבינו ולקחו שמאלה. שכחו להודיע לקלע שעל הגג ששחררו אותם וזה תקין וזה בסדר ולנצור את האש. והוא. . . אפשר להגיד שהוא פעל כמו שצריך, כמו שנתנו את ההוראות. . .".
דני זמיר: "עצור! לא הבנתי".
רם : "הקלע רואה אישה וילדים מתקרבים אליו מעבר לקווים שמשם אמרו לו שאף אחד לא מתקרב, הוא ירה בהם ישר. אני לא יודע אם הוא ירה לרגליים או משהו כזה בכל אופן מה שקרה שבסופו של דבר הוא הרג אותם".
שאלה מהקהל: "באיזה מרחק זה?"
.
רם : "בין מאה למאתיים מטר. הם התקדמו קצת ופתאום הוא ראה אותם, אנשים שמסתובבים בשטח שאסור להם להסתובב. אני לא חושב שהוא הרגיש יותר מדי רע עם זה. בסך הכל הוא מבחינתו עשה את העבודה שלו לפי הפקודות שנתנו לו. האווירה הייתה שהחיים של הפלסטינים הרבה הרבה פחות חשובים מהחיים של החיילים שלנו. ככה הם הצדיקו את זה".
אלמנט בולט שמתארים הלוחמים הוא מעורבותם של גורמים דתיים, חלקם מהרבנות הצבאית וחלקם לא רשמיים, שהסתובבו בחופשיות בין החיילים ועסקו בהחדרת מוטיבציה. העובדה שחלקם של דתיים ובני ישיבות ביחידות הלוחמות גדל משמעותית בשנים האחרונות הפכה את הנוכחות הזו לטבעית, והמוטיבציה בה עסקו הייתה שונה מהותית מזו של צה"ל ה"רשמי".
רם: "מה שזכור לי, במיוחד בהתחלה, זו התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא "בייניש" (מישיבת הסדר), והוא אסף את כל המחלקה לפני שנכנסנו לתפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה שגם אח"כ נכנס לתוך עזה והתפלל עם אנשים. לאורך כל המבצע שלחו פנימה ספרונים כאלה, טונה של תהילים, אני חושב שבבית שהייתי בו שבוע יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו.
"היה פער עצום בין מה שחיל החינוך הוציא ובין מה שהוציאה הרבנות הצבאית. חיל החינוך הוציא פנקס למפקד, משהו קצת על היסטוריה של הלחימה של ישראל בעזה מ-48 עד היום. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד חוברות ומאמרים עם מסר שלה מאוד ברור: אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. כל התחושה, לאורך כל המבצע הזה, של הרבה מאוד מהחיילים היא של מלחמת דת. כמפקד, ניסיתי להסביר להם שהמלחמה הזו היא לא מלחמה על קידוש השם, אלא על הפסקה של ירי קסאמים.
"הוציאו אותנו ליומיים להתרעננות בבאר שבע. הדהים אותי הפער בין התחושות של החיילים שם בפנים ובין התחושות של האוכלוסייה בחוץ. אנשים באים ומחבקים אותך,'אתם גיבורים, עומדים באומץ'. מה אני עשיתי? ישנתי ושמרתי והסתכלתי על כלום וחיכיתי למשהו שיקרה. לגדוד שלנו הייתה היתקלות, די רצינית, אבל לא משהו מאוד מטורף, ואחר כך, כשיצאנו, קראתי בכתבה ב"במחנה", שנראתה כמו סיפורים על כוח צביקה מיום כיפור:'המ"מ אמר - מי שרוצה למות שיבוא איתי!'".
בנימין: "מי שישב בחמ"לים גם ראה בדיוק את מה שדני זמיר הגדיר 'השינוי בהגדרות טוהר הנשק'. בכל הבסיסים של עוטף עזה יש ציוד שמזהה ירי שלנו ושלהם. אתה רואה יציאה, תוך משהו כמו חצי דקה אתה רואה שמונה קווים ירוקים, שזה שלנו, פוגעים באותה נקודה, פשוט כל אזור שהיה ממנו שיגור תותחנים באותה שנייה טיווחו אותו והשיבו אש.
"עם תום הלחימה הייתה הגדרה של 300 מטר קו אדום מהגדר: כל אדם שמתקרב 300 מטר ומטה לגדר מתחילים נוהל מעצר חשוד, שהוא מאוד מתירני - כדור אחד לאוויר, כדור שני לרגליים כדור שלישי לאוויר של הריאות מה שנקרא. מה לעשות, האוכלוסייה באזור הזה היא בעיקר חקלאית, ומה שנשאר מהשדות שם אחרי המבצע היה זרוע. יוצאים לך אנשים בני 60-70 עם סלים, נשים גם, לאסוף את הירקות. אומרים לך בקשר 'אני מזהה 250 מטר מהגדר שני הולכי על שניים שהולכים, מניחים משהו, מרימים אותו, מניחים אותו'. מי שחושב טיפה מבין שזה סל שמניחים, שמים בו עגבניות, מרימים וממשיכים ללכת, אבל עדיין אתה מחויב לקפוץ לאזור.
"באחד הזיהויים האלו קפצתי אני, יחד עם הסיור והקלע שלי. זיהינו שזה חקלאי זקן בן 70. הקלע מרים קנה, מסתכל, אומר 'אני יודע שזה חקלאי', אני אומר 'סבבה'. מתחילים נוהל מעצר חשוד לפי ההנחיות וכדור לאוויר. הוא חי בעזה כבר 70 שנה, הוא יודע שיורים כמה עשרות פעמים ביום, זה כנראה לא מזיז לו. הטווח שלו הוא 250 מטר מהגדר. הסתכלנו אחד על השני, אני והקלע, ופשוט הבנו שאף אחד לא הולך להמשיך את זה עכשיו. אף אחד מאיתנו לא רוצה חקלאי על המצפון שלו. פשוט השארנו אותו שם, ומי שחושב שפגעתי בביטחון ישראל מוזמן לדבר איתי אחר כך".
מהעדויות עולה שעל אף שמדיניות האש הוכתבה מלמעלה, היה הבדל ברור בין יחידות שונות. הדבר עולה בקנה אחד עם דיווחים אחרים, כולל נתונים על מספרי השבויים בגזרות השונות: בחטיבת הצנחנים, למשל, בפיקודו של אל"מ הרצי הלוי, הייתה הקפדה גדולה בהרבה על ירי סלקטיבי - ובהתאם, מספר השבויים שאספה היה גדול כמעט פי עשרה מאלה שנשבו בגזרתה של חטיבת גולני. גם ההקפדה על הוראות צה"ליות שנגעו לשמירה על רכוש ואיסור ונדליזם הייתה שונה מאוד בין היחידות.
שאלה מהקהל: "היה כל הדיבור על פצצות זרחן, היו או לא היו".
נדב (דובר צה"ל): זה תותחנים, ולפי אמנת ז'נבה, הפגזים האלו ספציפית כנראה היו מותרים".
יוסי (צנחנים): "היה שימוש גדול בזרחן. לי אישית אין סיפור עם אש, יותר סיפור של מוסר. נכנסנו לבית, כל המחלקה, וגילינו שהייתה שם משפחה שלא הייתה אמורה להיות שם, ריכזנו את כל המשפחה בתוך מרתף, הצבנו שם כל פעם שני שומרים, ושמו לב שהם לא עושים בעיות. אח"כ התברר שהם פעילים פוליטיים של החמאס. בסופו של דבר היינו צריכים להוציא את המשפחה מהבית, לא בגלל שהיו שם שיחות ותדריכים, אלא בגלל שאנחנו היינו צריכים לעזוב את הבית ואי אפשר היה להשאיר את המשפחה שם.
"אחרי שכל הגברים נשלחו לאן שנשלחו, נשארו רק הנשים והילדים. נתנו להם דגל לבן, ואמרנו להם'צאו לכיוון העיר עזה.? כשאתה אומר להם את זה אתה לא יכול באמת לחייך או להגיד את זה ברצינות, אתה מסתכל על הרצפה ומרגיש ממש ממש רע עם עצמך, אבל מבין שאין מה לעשות.
"מה שעצבן אותי, שבסופו של דבר אחרי שהבנו שהמשפחה הזו לא בדיוק חברים טובים שלנו ודי מגיע להם שהם יצאו משם בכוח, המ"מ שלי אמר שברגע שאנחנו עוזבים ננקה את כל הבית מלכלוך, נרים את כל הזבל שלנו ונאסוף בשקיות, נטאטא את הרצפה, נשטוף, נקפל את השמיכות שהשתמשנו בהם, נעשה ערמה של המזרנים ונחזיר אותם למיטות".
דני זמיר: "מה זאת אומרת, לא כל כוח צה"ל שעזב בית עשה את זה? ".
יוסי: "לא, ממש לא. להפך. ברוב הבתים היה נשאר גרפיטי או משהו כזה. אתה לא אמור להתרכז בלקפל שמיכות כשיורים עליך".
אביב : "אצלנו הייתה הוראה באיזשהו יום - כל הציוד, כל הרהיטים, פשוט לנקות את כל הבית. פשוט זרקנו הכל דרך החלונות כדי לפנות מקום וסדר. כל תכולת הבית עפה החוצה דרך החלונות, מקרר, צלחות, הפקודה הייתה להוציא כל תכולת הבית החוצה. כל הרהיטים".
דני זמיר: "למה?".
צבי: "גם כדי שמבחינה מבצעית יהיה יותר נוח. הייתה צפיפות בבית. לא מיד כשנכנסנו, אלא אחרי כמה ימים, בגלל היגיינה: היה בלגן וזוהמה, כמו לחיות במזבלה".
יוסי: "יום אחד נפל בבאר שבע גראד, ואמא והתינוק שלה נפצעו בינוני עד קשה. הם היו שכנים של אחד החיילים שלי, ואת כל הסיפור הזה שמענו ברדיו. הוא לא התייחס בקלות לזה ששכנים שלו נפצעו קשה. להגיד לבנאדם כזה'בוא עכשיו נשטוף בית של פעיל פוליטי של החמאס שכרגע ירה קטיושה על שכנים שלך והוריד להם רגל לפחות', זה לא משהו שקל לעשות, ובמיוחד אם אתה לא לגמרי מסכים עם זה. כשיורים עליך מאיזה בית ואז אתה מוצא שם תמונה של בנאדם עם קל צ'ניקוב ושל הבן שלו מבסוט עם קלצ' ניקוב בידיים, קצת קשה להישאר רגיש לצלחות של הבית הזה, באמת לא כזה קל. אישית, כשהמ"מ שלי אמר לי'טוב תגיד לכולם לקפל שמיכות ולהעמיס מזרנים בערימה', לא לקחתי את זה בקלות. היו שם הרבה צעקות. כל החיילים במחלקה שלי עשו את זה ממש לא בכיף, ממש עם פרצופים רעים".
גדעון (טייס): "רק שתבינו את ההבדלים, אני כרגע מדריך בבית הספר לטיסה. בלילות הייתי מגיע לטייסת, עושה מטס אחד בעזה, חוזר לישון, ובבוקר מגיע חזרה לבית הספר לטיסה וממשיך להדריך את החניכים, כשברקע אתה רואה את הפטריות מעל עזה שממשיכות לבעור. בערב אני חוזר לישון בערב במיטה החמה שלי ולא תקוע בתוך בית, בתוך מיטה של משפחה פלסטינית.
"יש מערכת שלמה שתומכת בנו, משמשת עיניים, אוזניים ומודיעין לכל מטוס שעולה לאוויר ומייצרת בזמן אמת עוד ועוד מטרות. אני מקבל מטרה עם תיאור ונ"צ, בגדול רק מסתכל שהיא לא בתוך קו כוחותינו, מסתכל על תמונה של הבית שאני אמור לתקוף, רואה שזה תואם את המציאות, את מה שאני רואה בעזר אחר שיש לי, לוחץ על ההדק ומשם הפצצה לוקחת ומביאה את עצמה בדיוק של מטר למטרה עצמה. המחשבות שעוברות בראש אחרי ששחררתי את הפצצה זה'רק שהכנסתי את הנ"צ הנכון, רק שהיא תפגע'.
"פיזרו כרוזים מעל עזה, לפעמים היו יורים בעזרת מסוק טיל לאיזו פינה בבית רק כדי להרעיד טיפה את הבית ושכל מי ששם יברח החוצה, מה שקראו'הקש בגג'. הדברים האלו עבדו. המשפחות יצאו, ובאמת אנשים הגיעו לבתים די ריקים, לפחות מאזרחים תמימים".
דני זמיר: "בין הטייסים לא היו מחשבות כפירה? הפתיעה אותי ההתלהבות מהורדת משטרת התנועה של עזה ביום הראשון. הורידו 180 שוטרי תנועה, זה היה מעורר אצלי סימן שאלה בתור טייס".
גדעון : "אתה קורא להם שוטרים, בכל מקרה הם עם נשק והם של החמאס. בימים טובים השוטרים האלה פשוט לוקחים אנשי פתח וזורקים אותם מהגגות ובודקים מה יוצא מזה. את כל הדיונים וההתלבטויות אתה שם בצד בשנייה כשאתה מתחיל את התדריך. מהרגע שאתה מניע את המטוס עד לרגע שאתה מכבה אותו, כל המחשבה, כל הריכוז, כולך בתוך משימה אחת ספציפית שעכשיו אתה צריך לבצע. אם יהיה לך עכשיו ספק לא מוצדק אתה עלול להביא פאשלה הרבה יותר גדולה ולהפיל פצצה של טון על בית ספר".
האירוע היה, כאמור, לפני יותר מחודש. דני זמיר, המום ממה שמע, ליקט את העדויות ופנה ללשכת הרמטכ"ל. אחרי דין ודברים הופנה לפגישה עם קצין החינוך הראשי, תא"ל אלי שרמייסטר. התגובה של המערכת הצבאית הייתה "לא מכירים, לא יודעים, לא עלה בתחקירים". העובדה ששיחה אחת, עם לקט מקרי של לוחמים וקטן יחסית מיחידות שונות, העלתה חוויות דומות להפליא ובעייתיות במיוחד, לא שינתה את התגובה הזו.
על פי נתוני הפלסטינים, כמעט 1,000 מ-1,434 הרוגי "עופרת יצוקה" היו אזרחים. בצה"ל מכחישים בתוקף, וטוענים לנתונים אחרים לגמרי. אבל דווקא הסגירות הזו, דווקא העובדה שחודשיים אחרי המבצע, שנערך בתנאים סבוכים בתוך אוכלוסייה צפופה, לא יכולים להצביע בצבא על תחקיר משמעותי אחד שהוביל לחקירה בתחומי ההתנהגות הרבים שתוארו כאן, דווקא היא מעוררת את החשד שצה"ל מסתגר בתוך עצמו, חשדני וממורמר כלפי סביבה אזרחית ועולמית שאותה הוא רואה כצבועה וכפוית טובה.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הפרקליט הצבאי הראשי הורה על חקירה של המשטרה הצבאית. לפני מספר שבועות העביר דני זמיר מכתב ללשכת הרמטכ"ל, שבו העלה טענות ששמע מחיילים בעת מפגש במכינה. עם קבלת המכתב, הועבר הנושא לטיפולו של קצין חינוך ראשי. קח"ר נפגש עם ראש המכינה, סקר את האופן שבו נבדקים אירועים מבצעיים בצה"ל והמשיך לטפל בנושא מול מפקדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
