חזרנו להיות עם
קשה להאמין שהילד חוזר. גלעד הפך לסמל, שובו מאחה את הקרעים בחברה הישראלית השסועה, אבל הסכסוך עוד רחוק מפתרון
"הרב"ט האסטרטגי", שהפך לסמל, לוחם השריון הכי לא מתאים להיות נער הפוסטר של הגבורה הישראלית המלאכותית, המנופחת מסטרואידים; הילד הזה חוזר הביתה. או שלא. כלומר, לא נאמין עד שנראה אותו שוב בחדרו במצפה הילה, מתעטף בשמיכתו, מניח ראשו על הכר ועוצם עיניו לשנת לילה אחת במיטתו. נבקש מהמצלמות ללוות אותו עד למיטתו. ממש עד לרגע שבו יצנח על משכבו, מותש. המום.
כל כך הרבה מטען הונח על כתפיו של הנער הצנום, הממושקף והעדין למראה הזה. כל כך הרבה דימויים ישראליים, משקעים רגשיים, סוגיות מוסריות ואתיות - והוא, בטח, ללא צל של ספק, לא מתחיל אפילו לדמיין את משקל העניין הציבורי שקיים בו, את המסה הקריטית של השבר הישראלי הפנימי שיצר הקונפליקט שנקשר בשמו.
כל סוגיות היסוד והליבה כולן; כל השאלות הקרדינליות; כל הדילמות האקוטיות; כל התהיות העקרוניות - הכל כל כך עקרוני בישראל תמיד - כל האתוס הישראלי כולו על כתפיו הצנומות של נער חיוור אחד מצפון הארץ.
כולנו שבויים של המחול המטורף הזה, הרבה יותר מ-1,934 ימים
והוא בכלל לא ידע שהוא כזה כשהתגייס לצה"ל, כשיצא לפעילות המבצעית השגרתית ההיא, "פעילות שגרתית" שהפכה לגיהינום עבור משפחותיהם של סגן חנן ברק וסמל ראשון פבל סלוצקר ז"ל; בואו, בבקשה, ביום הגדול הזה (אמן שלא נתבדה), לא נשכח את שני הישראלים הצעירים הללו ששילמו חוב של כבוד למדינת ישראל, חוב גדול בהרבה מזה ששילם גלעד.
ועדיין, את גלעד זוכרים, ושמו נישא בפי כל, והמחשבה על שחרורו האפשרי מרטיטה (כמעט) את כל הלבבות. והם, שטמונים זה מכבר באדמה הישראלית ההפכפכה, לא כאן כדי לזעוק איזו זעקה מן האדמה. איזו זעקה שאינה חשובה פחות משמחתם של אביבה ונועם שליט; שאינה עקרונית פחות מכאבם של ההורים ששכלו את יקיריהם בפיגועים שבהם היו מעורבים אלף הפלסטינים שיראו דרור בימים הקרובים.
כי הסיפור של סגן
חנן ברק וסמל ראשון פבל סלוצקר ז"ל הוא סיפורה של ישראל לא פחות מסיפורו של גלעד שליט. הוא סיפורה של אומה שמתפייסת ומשלימה עם הרעיון שבניה נופלים במהלך "פעילות מבצעית שגרתית", אבל לא יודעת איך להתמודד עם הסוגיה המוסרית והעקרונית שמעלה שאלת החזקתו בשבי של חייל חי אחד.
ובערב המרגש הזה ("היסטורי", ממהרים הכל לכנותו), נדמה שנשמטה מהלב העובדה שהארץ הזאת עדיין מדממת את דם בניה הצעירים לחינם; ושהסכסוך הזה עדיין רחוק מפתרון; וששני העמים האחוזים זה בגרונו של זה ממשיכים לדמם עוינות, חשדנות, נקמנות וטינה. וששובו של גלעד שליט הביתה (אלוהים, עשה בבקשה שכל זה אינו מקסם שווא) אינו מקרב אותנו אפילו לא בסנטימטר אחד לסיומו של המחול המטורף הזה שכולנו השבויים שלו. כבר הרבה יותר מ-1,934 ימים .
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם