זה לא עסק
תקשיבו לדברים שאמר ראש השב"כ לשרים, ותבינו למה ישראל החליטה לא לחתום. ברק חופר מנהרה אל ממשלת נתניהו, כדי שהחברים לא יחפרו לו קבר. ואילו הימין רק היה יודע מה הציע נתניהו ללבני
אחר כך, אחרי שהישיבה הסתיימה בקול נכאים, זרמו המשתתפים החוצה. במסדרון המבואה עמד המשנה לראש הממשלה חיים רמון וסיפר לראש אמ"ן האלוף עמוס ידלין איך הקמפיין הציבורי לשחרור שליט משפיע.
"זה עובד על כולם", אמר רמון, "הבת שלי עשתה לי סיפור בבית, דרשה ממני שאפעל להבאת הרשימה לאישור היום בממשלה. ניסיתי להציג בפניה את הסכנות, היא אמרה לי שזה לא מעניין". ידלין אישר: "גם אצלי בבית, אשתי לוחצת".
הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי, והשר לביטחון פנים אבי דיכטר הנהנו אף הם. גם להם, מסתבר, יש בעיה בבית. ופתאום הצטרף יובל דיסקין. "נו, יובל", שאל אותו רמון, "גם עליך האישה לוחצת?". "לא", ענה דיסקין, "עליי אין לחץ".
רמון עמד בזמנו בראש ועדת השרים שדנה ברשימת האסירים שהגיש חמאס. היו לו ויכוחים קשים עם דיסקין, שהתעקש על קוצו של אסיר. רמון ניסה לשכנע אותו להגמיש עמדות. עכשיו, מנסה דיסקין לשכנע את רמון להגמיש עמדות.
בזמנו, כשהגיעה הוועדה אחרי מאמץ אדיר ל-200 שמות לשחרור, לפני הרבה מאוד חודשים, אמר רמון: "זהו, עד כאן, אני לא מסכים לעוד שם אחד נוסף. זה משא ומתן מביש. צריך להפסיק אותו. להעביר להם את 200 השמות, להוסיף עוד 250 אסירים מטעמנו, להגיד שאלה ה-450. הצעה אחרונה".
אמרו לרמון שהוא לא מבין. מה שבעצם קרה מאז, זה שבמקום 200 יש עכשיו 325, מתוכם 144 מיועדים לגירוש. זו ההצעה האחרונה. לגמרי אחרונה. אך לא מספיקה. חמאס מתבצר בעמדותיו. מסתבר שרמון דווקא הבין.
מי שהטיל את הפצצה בישיבת הממשלה היה ראש אמ"ן ידלין. "החמאס הגיעו לקהיר", אמר, "הם היו מוכנים להתגמש בנושא רשימת האסירים". אז מה קרה, שאלו את ידלין. "מה שקרה", ענה ראש אמ"ן, "זה שבעקבות המסע התקשורתי והציבורי, חמאס שינה את עמדתו. הוא הבין שישראל תישבר. שהממשלה לא תעמוד בלחץ".
השרים התקשו לעכל את דבריו של ידלין. השתמע מהם שהיה סיכוי להגמשה, היה סיכוי לעסקה, אבל הקמפיין המוטרף בישראל (הדברים אמורים לגבי מה שהתרחש בתקשורת. למשפחת שליט זכות מלאה להיאבק לשחרור בנה) מנע את זה.
ראש השב"כ דיסקין הצטרף להערכה הזו: "אני יכול להגיד לכם שבמהלך השיחות בקהיר ראיתי כמה זה בלתי אפשרי לנהל משא ומתן באווירה כזו. המסע הציבורי והתקשורתי גרם נזק כבד. מה שאני אומר לכם זה לא תחושה. אלה עובדות. ראינו את זה, הבנו את זה, זה נאמר לנו במפורש.
"חמאס היה בטוח ששום דבר לא נגמר, שדקל ואני נוסעים לירושלים כדי להביא לכם את הרשימה המקורית ושהממשלה תאשר אותה. גם ביום פיצוץ השיחות הם היו משוכנעים שזה קורה. הם בהלם עכשיו".
את השינוי הדרמטי ביותר עבר, במהלך השנתיים האחרונות, שר הביטחון אהוד ברק. עד לא מזמן הוא עוד אמר, בחדרים סגורים, שאי אפשר לשלם כל מחיר. שאפילו ההלכה מתנגדת לתשלום מחיר מופקע תמורת שבויים. שאף אחד לא זוכר את אלה שנהרגו עם גלעד שליט בטנק. מאז, זרמו לא מעט ספינים אל הים, ועכשיו ברק מתח דרך, באותם חדרים סגורים, שצריך לשלם את המחיר במלואו.
כשמבקשים ממנו להגיד את הדברים בפומבי הוא מסרב. בסיומה של ישיבת הממשלה עשה לו אולמרט תרגיל. אחרי שהכל נגמר, רגע לפני פיזור, נעץ ראש הממשלה עיניים בשר הביטחון ושאל "האם למישהו מהשרים יש עוד הצעה או רעיון?". ברק שתק. לא הצעה, לא רעיון.
למה לא הציע ברק להעמיד, כאן ועכשיו, את רשימת האסירים של חמאס להצבעה? הרי זה מה שדרש בפורומים סגורים בשבועות האחרונים. ברק מצמץ. אולמרט נעל את הישיבה. שליט נשאר בעזה.
אין ספק שההצגה של דיסקין בישיבת הממשלה הייתה המשכנעת מכולן. הוא עבר על רשימת האסירים. דיבר על הקריטריונים החדשים. "הפעם", אמר, "בדקנו את המסוכנות העתידית. לא את מה שהם עשו, את מה שהם עלולים לעשות. עד כמה האנשים יהיו מסוכנים אם ישתחררו.
"אגב, יש איתי מחקר של שב"כ עם נתונים ברורים. מבין האסירים ששוחררו בעסקאות עם ישראל, כמה לדעתכם חוזרים לטרור? אסירי ג'יהאד איסלמי -67 אחוז, אסירי חמאס - 63 אחוז. ברשימת האסירים הנוכחית, הרוב המכריע הם חמאס או ג'יהאד. זאת אומרת ששני שלישים מהם חוזרים לבצע פיגועים".
אבל זה לא הכל, אמר דיסקין, "אנחנו הרי מדברים איתם. הם הרי אומרים לנו בפירוש איך ייעלמו מיד. איך ינתקו מגע. ואיך יחזרו מיד
"קחו למשל את אברהים חאמד. יליד 1965, בכיר מבוקשי חמאס מיהודה ושומרון. יש לו דם של 82 ישראלים על הידיים. לשחרר אותו, מבחינתי, זה כמו לשחרר את אחמד ג'עברי. הוא אפילו עולה עליו. יותר מסוכן.
"מדובר באיש עם תוכניות מפורטות לפיגועים אסטרטגיים. הוא אידיאולוג ואסטרטג, הוא לא מסתיר כלום, הוא גאה בזה, הוא מתכוון להמשיך ביתר שאת כשישתחרר. בראייתנו, זה אחד האנשים הכי מסוכנים בכלא הישראלי. הוא מנוע ביקורים, הוא כמעט מבודד, כי הוא מנסה לייצר פיגועים גם מהכלא. ואותו הם רוצים שנשחרר. אותו, ועוד רבים כמוהו".
במהלך הדיונים בשבוע האחרון התבררה עובדה מרתקת: בתוך רשימת האסירים שדורש חמאס יש בסביבות 50 מזרח-ירושלמים. כולם טרוריסטים כבדים. דם של מאות ישראלים מרוח על ידיהם. מתברר שאי אפשר יהיה לגרש אותם מהארץ, כפי שהשב"כ מציע, כי הם בעלי תעודת זהות כחולה. כדי לגרש אדם בעל תעודת תושבות, צריך לשלול אותה ממנו. מדובר בתהליך שלוקח זמן רב.
עד עכשיו לא נשללו זכויות התושב מהטרוריסטים האלה. הם מקבלים הכל, כולל ביטוח לאומי וכל ההטבות האחרות. עקרונית, הם יכולים להצביע בבחירות המוניציפליות בירושלים. כל ניסיונותיה של המערכת לשלול מהטיפוסים האלה את התעודה הכחולה נכשלו. זה נתקע במישור המשפטי. כמו שנתקעה שם הריסת ביתו של המחבל שרצח את תלמידי הישיבה במרכז הרב. כמו שנתקעות שם היוזמות לשלילת זכויות אסירי חמאס.
השר יעקב אדרי שלח מכתב מפורט בענייני חיי המותרות והחלומות של רוצחי חמאס וג'יהאד לראש הממשלה לפני שנתיים. אז מה? קרה משהו? כלום. החברים ממשיכים לראות כבלים על חשבוננו, לעשות תארים אקדמיים, לאכול ארוחות גורמה שהם מבשלים לעצמם, לקנות בקנטינה, לשמוע רדיו, לקרוא מגזינים ועיתונים זרים, להשמין (סמיר קונטאר יצא מהכלא הישראלי כבד בעשרות קילוגרמים מהמצב שבו נכנס אליו) וליהנות. בשביל מה להם להשתחרר בכלל?
כשאולמרט נשאל השבוע מדוע רק עכשיו הוא "מקים צוות" ש"יבחן" את ביטול זכויות היתר של האסירים, הוא כמעט התפוצץ מכעס. "גם עכשיו זה לא יקרה", צעק, "זה ייתקע פעם נוספת. ככה זה כאן". אגב , מוחמד אבו-טיר, חבר הפרלמנט אדום הזקן מטעם חמאס, אוחז אף הוא בתעודת זהות כחולה, שלנו. גם אצלו הניסיון לשלול אותה עלה בתוהו. אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה יכול להצחיק.
מה יעלה עכשיו בגורלו של גלעד שליט? אין לדעת. אין גם מקום לאופטימיות. הטרגדיה קשה מנשוא, בעיקר כשמדובר במשפחה מיוחדת ואצילה שנושאת את כאבה בשפתיים חשוקות. "אין מצב", אומר גורם מדיני בכיר, "שביבי ישחרר את הרוצחים האלה. הוא יכול להיות סחיט ולחיץ, אבל טראומת שחרור השייח יאסין צרובה בו לנצח. הוא לא יוכל לשחרר רוצחים שאולמרט השאיר בכלא. אין סרט כזה".
ואילו בצה"ל הגישו המלצה. היא לא רשמית ולא נמסרה לאיש, אבל היא מעניינת: צריך, אומרים בכירים שם, להפסיק את המשא ומתן לאלתר. צריך לשבור את המסגרת. ראש הממשלה הבא, בנימין נתניהו, צריך לעצור את זה וללכת למהלך כוחני נגד חמאס במישור הצבאי או המדיני. אבל המסלול הזה, שנקבע כאן, מיצה את עצמו.
מילה על עפר דקל: ביום שלישי בערב, כשאהוד אולמרט נשא את דבריו הכואבים בעניין פיצוץ העסקה מול פני האומה, ישב דקל בחומוסיית "גשר הירקון" בתל אביב עם העיתונאי שמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות". שרי הממשלה, להם דיווח לא מזמן, ניתקו מגע מהתקשורת באותו ערב. נאסר עליהם להתראיין והם התבקשו לשמור על חיסיון. ובכן, באמת אין צורך שיתראיינו. דקל עושה את זה בעצמו טוב יותר.
לפני יותר משנה התברר כי הוא חתום על חוזה לכתיבת ספר על הפרשה בהוצאת "ידיעות". פרצה שערורייה. בינתיים, נמנע ממנו לכתוב את הספר. לא נמנע ממנו לפרסם פרקים מ"יומן אישי".
האיש, חבר בקבוצת אנשי עסקים הכוללת גם את דן חלוץ ויובל רבין ומנסה למכור נשק בניגריה, כותב ספר, מפרסם דפי יומן, מתדרך ומתנהג כאילו מדובר במשא ומתן קואליציוני ולא במגעים גורליים כל כך, רגישים כל כך, שאמורים להיות סמויים מן העין. הפיאסקו של דקל, שעל פי לא מעט שרים "כפה על הממשלה" את עסקת רגב-גולדווסר, צריך לסמן את קץ עידן המתווכים המתנדבים.
מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה ששליח בסדר גודל כזה לא יהיה מתנדב שפועל בחלל ריק, נטול כללים ואתיקה, אלא איש מערכת, עם צוות מסודר, עם סדרי עבודה והתחייבות למינהל תקין, סודיות ומחויבות. ושלא יכתוב ספרים.
הוא חופר בעקשנות, בהתמדה, בחריצות של פועל תאילנדי. מדי פעם נשמעים הדי ההרעשה הכבדה שבחוץ, המנהרה מתמוטטת עליו, הוא מתכסה עפר, אך לא מתייאש. מתנער, וממשיך לחפור.
למעלה, מעל פני הקרקע, מפטרלים הזקיפים העצבניים. איתן כבל, בחגור מלא, ואחריו שלי יחימוביץ' עם מעדר, אופיר פינס עם לום, ועמיר פרץ עם להביור. הם שומעים את האדמה זזה, הם מצמידים אוזניים לקרקע, הם חושבים שהם שומעים שם, למטה, פעילות עמומה. אבל הוא מכחיש. נפגש איתם כל יום, מדבר בטלפון, מדווח, פותח ונועל את ישיבת הסיעה, כאילו כלום.
"הולכים לאופוזיציה", הוא אומר. אומר, וחופר. מה לעשות, אהוד ברק רוצה להמשיך להיות שר ביטחון. נקודה. אם יהיה צורך, יחפור גם דרך קיר. או דרך גופתו של איתן כבל. שום דבר לא מעניין אותו בדרך לשם.
יש לו משימה, והוא מתכוון לבצע אותה. יחפור, עד שיגיע. סביבו עמלים בשקט הפועלים השחורים. שלום שמחון, האיש שנולד שר, המנהיג שבלעדיו יקיץ הקץ על החקלאות הישראלית לדורותיה, חופר בשיניים ובציפורניים. בנימין בן-אליעזר, מי ש"מתנגד בכל תוקף" לכניסה לממשלה, אבל פועל בכל הכוח כדי להיכנס אליה בכל מחיר. מתן וילנאי. אורית נוקד. וגם בוז'י.
כן, אותו יצחק הרצוג, זה שתמיד נופל על הרגליים, זה שביקש השבוע "פגישה אישית" עם ברק כדי "ללמוד את הצעת נתניהו", זה שלא מסוגל להגיד אם הוא בעד או נגד, אז במקום זה הוא מספר שהוא "עוד לא שם, עדיין", והוא "מסופק", ו "תחושת הבטן שלו לא טובה", ושאר ירקות. אז בינתיים הוא עוד לא תחוב בתוך המנהרה, הוא לא ממש חופר, הוא רק מתרוצץ מסביב, מפנה את דליי העפר, נותן עצות.
אל תטעו בהרצוג. מאחורי פני הילד, הדיבור הרך והעיניים הטובות, מסתתר בוז'י אחר, לא מוכר. סכינאי פוליטי מיומן, מוכשר, שרוצה להמשיך להיות שר. הרצוג הוא איש שאפתן, יש כאלה שחושבים ששאפתנותו מוגזמת. הוא מדבר כבר מזמן על עצמו כעל אופציה להנהגה. של המפלגה, אפילו של המדינה.
מצד שני, הרצוג יודע שאם המהלך של ברק ייכשל, אפילו הוא יתקשה להתנער, להגיד שמעשיו הוצאו מהקשרם, לנקות את האבק מחליפת המיניסטר ולהתמודד על הירושה. אז הרצוג משחק, בשלב הזה, משחק כפול. מקווה לטוב. בסוף בטח ייפול שוב על הרגליים.
מלחמת עולם זה סדנת שתיקה באשראם בהודו ליד מה שהולך להיות בשבוע הבא בעבודה. הבכירים זועמים בעיקר על בוז'י. "הוא בחר ללכת עם אנשי האתמול, במקום להיות חלק מאנשי המחר", אומרים עליו. הוא, בינתיים, אומר שעוד לא בחר. מהסס, מתלבט. ברק יושב עליו כמו מכבש. תמך בו תמיכה גורפת לראשות הסיעה, כדי שבמקביל הרצוג יתמוך, או לפחות לא יפריע למבצע הזחילה לממשלה.
המבצע מתוכנן לפרטי פרטים. מצד שני, הגרוטסקיות שולטת. הודעתו החנפה של נתניהו ביום רביעי בבוקר. "קריאתו הנרגשת" של שמחון ליו"ר המפלגה לכנס לאלתר את הוועידה. הו, מה היינו עושים בלי שמחון. ואחר כך, הדיבורים האלה של ברק על "המדינה".
קשה להאמין שאהוד ברק עוד מסוגל לנסות ולמכור לעצמו, ולציבור, שהוא פועל "למען המדינה". כאילו רק אם ברק יישאר במשרד הביטחון ושמחון ימשיך לחבל בחקלאות, ניוושע. הרי פואד הוא התשובה האמיתית לאיום האיראני, ואם אורית נוקד תהיה סגן שר איפשהו, אחמדינג'אד יבין לבד.
זה בלתי נתפס שהאיש, שהביא את המפלגה לאבדון, ממשיך באותו כיוון. "הוא לא מאמין", אומר איתן כבל בשיחות סגורות, "בסיכוי שלנו להשתקם. זו הסיבה היחידה שהוא שואף להמשיך להיות שר הביטחון. לא מעניין אותו ולא אכפת לו מאיתנו. מכל האנשים שהלכו איתו".
כזה הוא ברק. עיון מדוקדק בביוגרפיה שלו ימצא את ההתנהגות הזו רקומה כחוט השני לאורכה ורוחבה של הקריירה. כך השתמש באולמרט, כך השתמש ברבין, כך השתמש בכל מה שראה לנכון להשתמש, עד שלא היה זקוק יותר, קימט וזרק.
בואו נזכור שאהוד ברק הוא שר הביטחון. עכשיו. הקסאמים ממשיכים לעוף מעזה. גלעד שליט בשבי. חמאס לא סופר אותנו. "עופרת יצוקה" הייתה ואיננה עוד. הישגיה נופלים בהרבה מהישגי מלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה לא ירה מאז קטיושה בודדת. חמאס לא מפסיק לירות. אז המדינה, אם תרצה, תוכל להסתדר בלי ברק. השאלה היא אם ברק יוכל להסתדר בלעדיה.
ציפי לבני, לעומתו, אופרה אחרת לגמרי. ביום רביעי שעבר אירחה בחצות הלילה את ביבי נתניהו ואת רעייתו שרה. מה שלא פורסם זה שלמחרת נפגשו שוב. מכיוון שנתניהו עשה מחווה אישית יפה ובא אליה הביתה ברביעי, היה זה, הפעם, תורה.
היא באה לנתניהו ביום חמישי. לא אליו, לאבא שלו. הפגישה החשאית השנייה התקיימה בביתו של פרופ' בן-ציון נתניהו, ברחוב הפורצים בירושלים. פריצת דרך לא נרשמה בה. רובה התקיים בארבע עיניים. בסביבות שעה. בלי בשורות.
נתניהו שיחק בשבועיים האלה משחק כפול, מחושב ומרומז. הניח את הפיתויים בפניה של לבני ובפניו של ברק. לבני לא בלעה. ברק הסתער וזלל. מה הציע נתניהו ללבני? רשמית, לא הרבה. לא רשמית, באמצעות מקורבים, הציע את השמים: רוטציה (שליש-שני שלישים), עקרונות ניהול משותף כמו ברוטציה של שמיר-פרס, ניהול המשא ומתן המדיני, ואולי אפילו להכיר במפת הדרכים ובתהליך אנאפוליס. לכאורה, עולם ומלואו.
הבעיה של נתניהו היא המשחק הכפול. הוא לא היה מוכן להגיד שום דבר פומבי. כל מה ששליחיו השונים הבטיחו ללבני או לאנשיה נותר עלום. התפוגג בחדרים הסגורים. אילו ביבי היה יוצא בגלוי ומצהיר ומפרט את הפרטים הללו, היה ללבני קשה. אבל נתניהו לא יכול. הוא מחויב. הוא רתום לעגלת הימין והחרדים. ולכן, אולי לבני בעצם צודקת.
היא דרשה ממנו חבילה: לוותר על כל השותפים. להתיר את כל ההסכמים. להתחיל מחדש. איתה. רק היא והוא. ונפתלי ושרה. שוויוני לגמרי. רוטציה שנתיים-שנתיים. תהליך מדיני ברור, בהובלתה. בנוסחה של ביבי היא באה לממשלה המוכנה. הוא לא בא לבד, הוא בא עם 61. במצב כזה, לבני היא שליש, הוא שני שלישים. הוא מוביל, היא נגררת. הוא יוזם, היא מדברת. את זה היא לא רצתה. יותר מזה הוא לא היה מסוגל לתת.
נתניהו עשה את הבחירה שלו. בחר בחוליה החלשה. בברק. על פי בכירים בליכוד, ברק הבטיח לו שיבוא. יחד עם כולם או עם 6-5. בכל מקרה, שר ביטחון הוא יהיה. ביבי מוכן לקנות את הסחורה הזו במחיר המופקע, למרות הריח הרע הנודף מהשק שבו היא נתונה. למה? כי אין לו סחורה אחרת.
באחת השיחות בין לבני לנתניהו שאלה ציפי את ביבי על אנאפוליס. "הרי קיבלת את אוסלו. מה הבעיה שלך עם אנאפוליס?", תהתה . "את יודעת", אמר ביבי, ובידו עשה תנועת סיבוב, של מריחה. ככה, אומרת לבני, הוא קיבל את אוסלו. מרח את זה. אני לא רוצה שימרח אותי.
כשהעלתה את האפשרות ללכת לממשלת ליכוד-קדימה-עבודה, ביבי התנגד. או אתם או העבודה, אמר לה. לא ביחד. מה לבני הסיקה מזה? שנתניהו לא רוצה אחדות אמיתית. הוא רוצה ממשלה רחבה. הוא רוצה שהיא תלבין אותו. והיא לא רוצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
