שבוי אסטרטגי
את הצורך בריסוק החמאס, את התהדייה הראשונה, את הסיבה העקיפה ל"עופרת יצוקה", את הפסקת האש הנוכחית, את סגירת המעברים ופתיחתם. את כל אלה הנחנו על כתפיו של סמל גלעד שליט
מופע של שכול וכאב סימן השבוע את כניסתנו אל ימי האביב. מפגין מול מפגין, אוהל מול אוהל, כאב בכאב. מצד אחד שכול, מצד שני שבי, זה מחזק את אנשיו וזה מחזק את אנשיו, וכאן וגם כאן עדים צועקים ועדים דוממים.
אלה הם ימי סוף שלטונו של אהוד אולמרט. ומשום שרבו המופעים הללו בשנים האחרונות, כבר ניתן להשוות בין קמפיין לקמפיין. אלה במדיה ואלו בבלונים, בשלטים או בחבורות של צעירים, אב ואם נלחמים על בנם, אחות על אחיה, אישה על אהובה, סבים וסבתות על נשמות נכדיהם, ברחוב, על שפת הכביש, על כיסא פלסטיק לבן, בשיניים
כבר כתבנו כאן על מנהיגות שמשגעת את אזרחיה עד שהם מקיאים את דמם בפרהסיה, מול עדשת המצלמה. גם בימי שלטונו של אריאל שרון מצאנו את מחאת ההורים השכולים מול זעקת ההורים שבניהם לא שבו ואין יודע את גורלם. וגם בימיו, אלו התווכחו עם אלו, וכל אחד הקים אוהל מחאה על בניו ועל נפשו ונפש נכדיו. אותו דבר, שרון ואולמרט. בהבדל אחד. אצל שרון זה היה הסימן לסיומה של המלאכה. אצל אולמרט רק לתחילתה.
בסוף בסוף, אולמרט ואנשיו לא נקבו במחיר כישלונם. לא רצו. חשבתי שאולי יעמדו בכך, אם לא עכשיו - אימתי? אבל אלופי הכמעט לא השלימו אף משימה. אחרים יעשו זאת. עד אז סמל גלעד שליט יחכה במקומו, הוא מורגל כבר בציפייה עד בוש, הסמל שלנו.
אני תוהה אם יש עוד סמל אחד בתולדות הריבונות השלישית ששמנו על גבו משקלות ענק כמו על גבו של שליט. את כל שינוי המערך האסטרטגי עם עזה תלינו בו, את הצורך במצור על המדינה, את הצורך בריסוק ובמיטוט החמאס, את החלטת הקבינט על מיטוט החמאס, את התהדייה הראשונה, את הסיבה העקיפה ל"עופרת יצוקה", את הפסקת האש הנוכחית, את סגירת המעברים ופתיחתם, הכל סמל גלעד שליט. אפילו הפעלת לחץ על אסירי החמאס בישראל אלף יום ולילה אחרי תחילת השבי, בגלל שליט. "מצאתי שהם רואים טלוויזיה בכבלים - אמר לי שר הפנים מאיר שטרית. "למה לתת להם גם כבלים? ניתן רק את הערוץ הראשון, זה מספיק".
" זה מזיק לגלעד", העיר אולמרט לבני משפחת שליט על הקמפיין שערכו, כאילו הוא עצמו ממש הועיל לשבוי. "ולא נותר לנו כעת", אמר אביו של השבוי, "אלא להמתין לנס". בכך , אחרי אלף יום שאין בנו שום יכולת לתארם, מיישר האב קו עם הסטיקר הנפוץ בישראל בעשר השנים האחרונות, "אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים".
בנימין נתניהו היה מוכן לרוטציה עם ציפי לבני. רוטציה מפורשת, אפילו נדיבה לטעמו. הוא רצה ממנה שלוש שנות שלטון שקטות, ואת כל היתר היה מוכן לתת. על פי סביבתו הקרובה של נתניהו, הוא גם הציע רוטציה ליו"ר קדימה, אחרת לא היה מגיע לפגישה בביתה. אלא שהנסיכה סירבה. אין מחלוקת על כך שנתניהו כבר הציע רוטציה ללבני, יש מחלוקת על נסיבות הסירוב.
בליכוד טוענים שלבני מבקשת לראות בקריסת שלטון הימין ואינה עושה חשבון לענייני מדינה. היא עוינת, אומרים, מתעבת, מקדם הבוז שאנשיה רוחשים לנתניהו אינו מאפשר הסכם כלשהו. בקדימה צוחקים. לבני ידעה, הם אומרים, שתוך כדי ארוחת הערב נתניהו מנהל מגעים הדוקים עם אהוד ברק. היא שמעה ממנו שאינו רוצה את קדימה ואת העבודה יחד בממשלתו, ובעיקר, שאינו מסכים לדבר הבסיסי מבחינתה, להתנתק מכל חבריו משכבר, זו קבוצת הימין, כולל ש"ס וליברמן, לעזוב את השכונה מאחוריו, לפתוח איתה שולחן משותף, ולהתחיל בזוגיות מן ההתחלה. "בוא נקי", לבני אמרה, "רק אתה ואני נהיה הבסיס". הוא לא בא. מבועת ככל שיהיה מקואליציית ימין צרה, הוא לא בא.
מוקדם עדיין לסכם את שלב המוקדמות של נתניהו, אבל דבר מה אנחנו רואים. הרצון טוב. וביקורי הבית ראויים ומוסיפים יוקרה, בבית ההסתדרות עם עיני, בביתה של לבני לארוחת זוגות, במפגש עם אנשי ההון, ומיד אחר כך עם הארגונים החברתיים, יפה מאוד.
אבל ההתנהלות על הפנים ומזכירה מאוד את 1996, אין בור שהבחור שלנו לא נכנס לתוכו. את ההתייעצות הכלכלית מוביל אורי יוגב. יוגב הוא איש עסקים פעיל, ונחשב מאוד. הוא שכינס את אנשי ההון לסיעור מוחות עם נתניהו, הוא ישב עם נתניהו סולו מול עופר עיני, הוא גם ישב איתו מול חברי הארגונים השונים, בחור רציני, מעורב עד צוואר בהבעת דעה, וכל הזמן איש עסקים פעיל. חשוב לציין, אורי יוגב אינו חשוד בעיניי בדבר, וגם נתניהו לא. ובכל זאת, יוגב הוא בעלים של ווייט ווטר, קידום טכנולוגיות מים, עסק מתפתח ברחבי העולם, וקיימת איזו אפשרות של שיתוף פעולה עסקי.
יוגב מאפיין התנהלות אחת, היחס לסילבן שלום מאפיין התנהלות שנייה. זו הפוליטית. נתניהו אף פעם לא ידע פוליטיקה, לא משא ומתן ולא קומבינה, ומתברר שגם עכשיו לא הפך לשלאגר. סכסוך עם שלום שווה ערך למלכוד פוליטי מסוכן ומיותר מאין כמותו, מבפנים. והערת הזילות בדוד לוי תחזור כמו בומרנג, הפריפריה המזרחית נתנה לנתניהו את מקומו, הוא יודע, הערים הצביעו קדימה.
הסכמות הענק לליברמן יעיקו היטב על דן מרידור, רובי ריבלין, בני בגין ואחרים, אבל יותר מכך הם יקפיצו כל שומר חוק בסביבה, באקדמיה, במשפט, בתקשורת ובכלל, צבא של מתנגדים. את הארגונים החברתיים הזמין לשיחה עם נתניהו ח"כ יובל שטייניץ. לא סילבן שלום, האיש שיזם את מס ההכנסה השלילי, זה שנגיד הבנק פישר הציע ליישם בכל הארץ, ולא ח"כ משה כחלון, יקיר העמותות והיוצרים. שניהם לא היו שם, מן היחידים בליכוד של היום שמבינים מהו ארגון חברתי.
יובל שטייניץ, אורי יוגב ועוזי דיין כן היו, דיברו שלוש שעות, החליפו דעות, ונתניהו הבטיח שם, בין היתר, להוריד את המס על שכר של עובדי עמותות ומלכ"רים. ההבטחה בניגוד גמור לדעת האוצר ועלותה כ-600 מיליון שקל לשנה.
אבל הנוק-אאוט המלא של התנהלות נתניהו בא לידי ביטוי בהסכם הקואליציוני עם ליברמן, ובעיקר בתנאים הנוגעים לשלטון החוק. על פי ההסכם החתום, ליברמן הוא האיש שימנה את השר לביטחון פנים, שניים מאנשיו יכהנו בוועדת השרים לענייני חוקה, ח"כ נציג מטעמו יכהן כראש ועדת החוקה של כנסת ישראל, שם מנווט המחוקק את רצונותיו, מעלה הצעת חוק או מחביא אותה לחודשים רבים. נציג מטעמו, על פי בחירת הקואליציה, יישב בוועדה למינוי שופטים, והוא כידוע גם מי שאישר וקיבל את מינויו של שר המשפטים המיועד.
זה מונופול. קרטל של איש אחד על עולם החוק בישראל, תוך כדי שליטה על כל צומת וצומת. בעודף הכוח הזה יש כדי להשחית גם אם ליברמן היה חסיד אומות עולם. ברק, כמו בגין או מרידור, אינו יכול להתחבא מאחורי העובדה שדניאל פרידמן אינו שר המשפטים. זהו מצג שווא. שר החוק בישראל הוא אביגדור ליברמן, והמעשה הפוך מרצונו של הבוחר.
בחירות 2009 יצאו לדרך על "ניקיון כפיים" של השלטון, זו הייתה, כזכור, נקודת המוצא. איכשהו, בשל אורכה ועורמתה של הדרך, התחלפה לה נקודת המוצא באביגדור ליברמן, כאיש המוביל את שלטון החוק בישראל. מלך המשפט. רודף שלום, רודף צדק, מאוהביו של אהרן. צחוק עושה מאיתנו הדרך, צחוק גדול, אחרת איך אפשר להסביר ש"ניקיון הכפיים" הופך לאביגדור ליברמן? איך שאתה לא מסתכל על "ניקיון כפיים", את ליברמן אינך רואה.
כ-20 אלף עובדים פוטרו מעבודתם במהלך השבועיים הראשונים של חודש מארס, מספר המפוטרים שנשלחו מעבודתם בכל מהלך חודש פברואר. המגמה מתחזקת. הדיבורים השונים על בלימה וייצוב היו מוקדמים, הצונאמי רק התחיל. משום כך נמשיך ונעסוק בפועלים הזרים, כ-400 אלף מסתובבים בינינו, ברישיון ובלעדיו.
איך הגענו למספרי שיא כאלה? קחו למשל את סעיף העובדים הזרים במסעדות אתניות. על פי המתווה הממשלתי אלו היו אמורים לרדת משנה לשנה, כ-900 בשנת 2008, אחר כך 500, לבסוף אף אחד. זה המתווה, על פי החלטת ממשלה. ארגון המסעדות האתניות פנה, בעקבות ההחלטה, לבג"ץ. בג"ץ דחה את עתירתם, קיבל את עמדת המדינה, וקבע שתוואי ההפחתות ראוי. הארגון לא ויתר. הוא טען שמדובר במומחים מיוחדים, שפים ומעלה, בלעדיהם אין קיום למסעדה אתנית, ומכאן גם לאובדן מקומות עבודה. האוצר קיבל. הוא מרשה להביא מומחים זרים, לכך נקבעה אף מכסה מיוחדת, אלא שיש בעיה.
כל מומחה כזה צריך להשתכר, על פי האוצר, כפול מן השכר הממוצע במשק, כ-16 אלף שקל סך הכל. עבור מומחה יש לשלם כראוי. לא תשלמו, אמרו להם, אין מומחים ואין מכסה מיוחדת. שילמו? מה פתאום. ביצעו מעקף. באוקטובר 2008 בוטל כל העסק. כל המתווה, כל המגבלות על עבודה זרה במסעדות אתניות, הכל בוטל. איך? שרת התיירות רוחמה אברהם הגישה את הצעה לממשלה. החלקלק תמך, בראון התנגד, ההחלטה עברה. החל מהיום אין הגבלה על עובדים זרים במסעדות אתניות. זהו, נגמרה הבעיה.
שר האוצר בר-און אמר על כך השבוע בכנסת: "אי אפשר לבוא כל יום ולעורר פה מהומות בקשר למספר המובטלים, כשבמדינת ישראל יש למעלה מ-300 אלף עובדים זרים, חוקיים ולא חוקיים, והרבה יותר לא חוקיים מאשר חוקיים. אי אפשר כל פעם להיכנע לסקטור כזה או אחר. . . אין לנו את הלוקסוס הזה. פשוט אין לנו את הלוקסוס הזה".
זו פעם ראשונה שיו"ר ההסתדרות עופר עיני מכניס את ארגונו לקרב פנימי במפלגת העבודה. זו פעם ראשונה שכוחו הפוליטי של עיני מתורגם לשאלה אם להצטרף לקואליציית השלטון. עיני הכריע בעד. מבחינת עתידה של מפלגת העבודה זו אולי שגיאה גסה. מבחינת הפועל בישראל ואפשרויות העבודה זה אולי יתרון.
מצאתי את עיני נחוש מתמיד. "אני לא סתם בתוך המהלך הזה", אמר . "אני רואה צונאמי כלכלי חזק מכל דמיון. בין מארס ליוני", אמר, "נמצא את עצמנו עם טייקונים שלא מסוגלים לפרוע את חובותיהם לאיגרות החוב. אני יודע היום, בוודאות, שחלקם לא מסוגלים לפרוע את חובם ולא יפרעו. זו עלולה להיות קריסה של עשרות אלפי מקומות עבודה, וזו כבר האחריות שלי. בקצה החובה שלי ישנו העובד, והעובדים לפני הכל. ישבתי עם נתניהו פעם ועוד פעם. הוא משדר שיתוף פעולה אמיתי וככל שאני יכול להעריך, הוא רציני. הוא גם קיבל עליו את כל מה שביקשנו בשנים האחרונות, שולחן עגול והחלטה משותפת של עובדים, מעסיקים וממשלה. אם יש לי את זה, אני שם. אם הוא אמיתי, תהיה שותפות אמיתית. אין לנו זמן למשחקים ואי אפשר לטפל במצב מאוחר יותר, בעוד שנה או שנתיים. אם זה אמיתי, אני שם". וזה אמיתי? "כן, אני חושב, אני אישית אכתוב את המצע הכלכלי חברתי של הממשלה הבאה". ואם נתניהו יתברר כמאחז עיניים, מבטיח ולא מקיים? "נפרוש. באותו רגע".
לגבי הנשיא לשעבר משה קצב, עזבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
