לצאת מהבועה: זה הזמן לפעול למען הסביבה
כולם אוהבים טלפונים סלולריים, אבל אף אחד לא מוכן שתוצב אנטנה בסביבתו. כולם רוצים תחבורה משופרת, אבל חלילה שתהיה מול הבית שלהם תחנת אוטובוס, שלא לדבר על בניין רב קומות. "לא בחצר שלי", קוראים לתופעה. אבל כשמדובר בחצר של השכן או בעתיד כדור הארץ אנחנו אדישים. זה הזמן לבער את האדישות לסביבה
עכשיו, תודו באמת. כמה מכם הצטרפו למאבק שלא עוסק בסביבתכם הקרובה. כמה מכם, באמת, יצאו למלחמה על החצר האחורית של מישהו אחר, על הבריאות של הילדים מאיזור חיוג שונה משלכם. כמה מבין הגולשים באמת חושבים על עתיד כדור הארץ כשהם בוחרים להשתמש במכוניתם ולא לנסוע בתחבורה ציבורית או באופניים.
התשובה אולי לא מייצגת את אלפי הקוראים הקבועים של ערוץ nrgירוק. אבל בפועל, אנחנו, הציבור הישראלי, אדיש לגמרי לבעיות הסביבתיות.
אנחנו כועסים על כך שאין לנו נגישות לאוטובוס, אבל לא מוכנים שיקימו לנו תחנה ליד הבית. בטוחים שרכבת זה פתרון תחבורתי נהדר, אבל זועקים על הרעש הכבד הבוקע מהתחנה שהוקמה בין לילה מתחת לביתנו. אנחנו מתלוננים שאין קליטה, אבל צועקים בקול גדול כשצוותי השטח של החברות הסלולריות מגיעות לחצר האחורית שלנו להתקנת מתקן שידור.
כציבור אנחנו מבינים מפגע סביבתי מה הוא, אבל אנו חדורי מוטיבציה לשינוי רק כ"שעתיד ילדינו" לא מהווה קלישאה תורנית.
בטקס חלוקת פרסי פראט לעיתונאים העוסקים בנושאי סביבה, אמר עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע וחוקר ארץ ישראל כי "אני, כאן, עכשיו" הן שלוש המילים השנואות עליו. לא בכדי בחר במילים אלה, בעמו הוא חי. אלון הסביר כי הוא מעדיף לחשוב על "אנחנו, כאן ובכל מקום למען העתיד".
בחברה להגנת הטבע אותה הקים אלון, הציגו השנה דוח החושף 81 איומים מרכזיים על השטחים הפתוחים בישראל, אשר יעמדו על סדר היום הסביבתי בשנה הקרובה.
האיומים, כולם, סכנה אמיתית לטבע ולסביבה בכל שטח ישראל. אבל מעט מאוד תושבים ממרכז הארץ יגיעו להפגנה במטרה למנוע את הקמת הריביירה בחופי עכו. לחילופין, קשה להאמין
עובדה ידועה היא ששמירה על הסביבה בישראל אינה עומדת בראש סדר העדיפויות. בקלות רבה ניתן לחפש אשמים לאדישות הציבורית. האשמות האמיתיות הן, כמובן, הרשויות. האוצר לא מקצה תקציבים, המשרד להגנת הסביבה לא מנהל ביד קשה מדיניות אכיפה ולמשרד התשתיות שתי עיניים, אחת ירוקה והשנייה שחורה כפחם.
אפשר גם להאשים את נבחרנו, זה קל, פופליסטי ומקובל. אבל כשאנחנו עושים זאת, אנחנו שוכחים שהם זה בעצם אנחנו. בבואה, מראה, העתק של החברה הישראלית. התחמן שמנסה לקדם את עסקיו הפרטים, ההוא שמייצג את המגזר הספציפי וההם שמחכים לקול של מועצת החכמים. הם זה אנחנו. לכן, האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית אלינו.
גם התקשורת היא מועמדת מרכזית לשאת באשמה. את הויכוח אם התקשורת משקפת מציאות או מייצרת מציאות נשאיר לערוץ הברנז'ה השכן. כך או כך האופן בו מסוקרים הנושאים הסביבתיים תורם, ללא ספק, לאדישות הציבורית. הנושאים הסביבתיים קשים לסיקור. הם מורכבים, כמעט תמיד, מפרטים רבים וחלקם אף מדעיים ולא נהירים לציבור הרחב. הסיפורים הללו לא נגמרים בזבנג וגמרנו. רוב המאבקים הסביבתיים מיועדים לאצנים לטווח ארוך. המאבק יוצא לדרך, ממנים שלל וועדות, דנים בערכאות השונות של מערכת המשפט, לובי בכנסת, הצעות חוק, יוצאים להפגנות והיד עוד נטויה.
במילים אחרות: המאבקים לא מתאימים לתרבות האינסטנט שלנו. ואם כך הדבר, בטח שהסיקור הסביבתי קשה לתקשורת הישראלית. התקשורת אוהבת הכל בענק: התושבים יצאו למאבק נגד הרשות שגוזלת את השטח הציבורי האחרון, הארגונים הסביבתיים נגד המזהמים האכזריים ומלחמה על הצב האחרון בשמורה. לתקשורת אין את אורך הרוח לעקוב בהתמדה אחר הזיהום המתמשך, אחר נזקי שינויי האקלים ואחר עוד הבטחה סביבתית שלא מומשה. זה לא מוכר.
ולמרות הטיעונים נגד התקשורת, זו בסך הכך משתדלת להבין את התרבות הישראלית, גם היא רק אשמה משנית. את האדישות הסביבתית יש לבער מקרבנו, כל הציבור הישראלי. כאן לא יעזור קמפיין חד פעמי לסגירת הברז, הפעם לא מספיק לשמור על פרחי הבר או לזרוק לסל וחסל. מישהו צריך להבין שהמשאבים מצטמצמים, שפינות החמד הירוקות נעלמות, שמטרד סביבתי לא עלול אלא באמת פוגע בבריאות ושכדור הארץ באמת בסכנה.
אז, נוכל להפסיק להתלונן ונתחיל לפעול.
הכותב הוא עורך ערוץ ירוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
