נייר ומספריים: האם העיתונות בארה"ב מתקרבת לקצה?
בזמן מיתון, העיתון הוא בין הדברים הראשונים שניתן לוותר עליהם - אבל העיתונות האמריקאית מעולם לא היתה אהובה יותר מאשר עכשיו, כאשר נדמה שהגיע סופה
תמיד תקעתי את עקביי בבוץ ואמרתי "על גופתי המתה". כך היה כאשר נאלצתי להסב את כל תקליטיית הוויניל שלי לדיסקים; כך היה כאשר הכריחו אותי להסב את אוסף סרטי הבטא ל-VHS ואת ה-VHS לדי.וי.די; כעת אני צופה באגרופים קפוצים בניסיון הבוטה לסחוט ממני 20 אלף דולר נוספים במעבר לבלוריי.
והרי זה פלא: יש לי יותר נשמות מחתול. בשנה שבה השתלטתי על תוכנת איינשטיין, הגיעו "החלונות" של מיקרוסופט. עד שלמדתי לשלוח טקסט למערכת בתוכנת המודם, הדיח אותה האימייל. כל נייד חדש גורם לי להתמוטטות עצבים, והדרך מביתי לניו יורק זרועה במכשירי GPS שהשלכתי מהחלון.
דווקא בתחום שהוא חיי, משלח ידי, מקצועי, לעתים אפילו אהבתי, אינני מוכן להתרסק. אולי מכיוון שפיטרו אותי כמה פעמים בחיים. תמיד אותו אדם ומאותו עיתון. אולי משום שאין יותר שחר לאמירה שהעיתונות מקיימת בכבוד את פועליה.
מישהו כתב בשבוע שעבר שהעיתונות האמריקאית מעולם לא היתה אהובה יותר מאשר ברגע שבו נדמה שהגיע סופה. יפה דרש. הכותב, ג'ק שייפר, התכוון לכל העסק המצוץ מהאצבע בדבר הקשר שבין עיתונות רבגונית, רבת פנים ודעות, לבין דמוקרטיה חסונה. תסלחו לי אם אצמיד את אצבעותיי לשפתיי ואצפור בבוז. הדמגוגיה הזולה הזאת מרתיחה אותי כבר שנים, והיא תמיד צוברת תאוצה כאשר עיתון בצרות מנצל את הנייר העומד לרשותו כדי להתחבא מפני הכורת בין ענפי הדמוקרטיה.
לא אחזור על מקלטו של מי היא הדמוקרטיה, בעיקר משום שאני חושב שרוב העיתונים אינם נבלים. באופן פרודוקסלי, רוב העיתונים שנסגרו היו טובים. אך העיתונות אשמה בכל ואינה זכאית בדבר. היא החמיצה את המשבר הכלכלי
העיתונות האמריקאית היא עיתונות של ערים. אין דבר כזה "העיתון של המדינה". הניו יורק טיימס היה רוצה להיחשב ככזה והשפעתו ניכרת, אבל הוא עדיין העיתון העילי והאליטיסטי של ניו יורק והפריפריה הקרובה.
בשנה שעברה התפרסמה בירחון וניטי פייר - שאינו נטול עמדה מגמתית כלפי הטיימס - כתבת פרופיל על מו"ל ניו יורק טיימס, ארתור אוקס סלזצבורגר. המו"ל שניבט מהדיוקן היה מין גמד מנטלי, חמקמק, יהיר ומעוניין יותר בצד הכלכלי של העיתון מאשר בעיתונאי.
בסוף השנה שעברה אמר סלזצבורגר אמירה שאחראית עד היום לצפיפות במחלקת שיקום הלב בבתי החולים בניו יורק ובקונטיקט. הוא אמר שמבחינתו, לא יהיה זה נורא כלל אם תוך 5 שנים לא תהיה מהדורה מודפסת של הטיימס, אלא רק מהדורת אינטרנט רווחית.
מה שהיה נורא באמירה התבוסתנית הזאת הוא שהיא נשמעה מפיו של מו"ל כה קטן חזון. הוא אפילו לא היה מודע ליבלות שעליהן דרך. בקרב הנסיגה שלו הגדיר הטיימס לאחרונה את אחת החפירות האחרונות: הוא מנסה לשווק חבילת מנויים חדשה, שאותה הוא מכנה ה-WEEKENDER. כלומר בקרב על הנייר מודה הטיימס שקוראיו עלולים לוותר על העיתון היומי, אבל ספק אם יוותרו עליו בימי שישי-שבת-ראשון, שבהם הוא מכיל ריכוז של המלצות סוף השבוע, הרחבה של עמודי התרבות ואת מוסף הספרות של יום ראשון.
בצעד דרמטי, שהיה נחשב מטורף לפני 10 שנים, סגר לפני כמה חודשים הוושינגטון פוסט, עיתון נוסף מחוד החנית, את מוסף הספרים של יום ראשון. לא נרשמו התפרעויות המוניות ולא דיווחים על הפגנות.
מאז שהחלו עיתונים לתמוך במועמדים למשרות פוליטיות, להריץ אותם ולהמליץ עליהם ערב הבחירות (הטיימס על הילארי קלינטון וג'ון מקיין), העיתונים חשובים לפוליטיקאים יותר מאשר לקוראיהם. פוליטיקאים, כמו קוראים זקנים בעלי הרגלים מקובעים, עדיין אינם מוכנים לוותר על העיתונות המודפסת.
החיק החם ביותר של העיתונות ומפלטה האחרון היא הפוליטיקה. לכן מציע כעת הסנטור בנג'מין קרדין, דמוקרט ממרילנד, מפלט מס וסטטוס של עמותה בלתי רווחית לעיתונים שנקלעו למצוקה כלכלית. זוהי הצעת חוק כה מטורללת ונבזית, שכדי להעביר אותה בבית הנבחרים ייאלצו הפוליטיקאים להצביע כשהם לבושים כמו טוני סופרנו או ג'ון דילינג'ר. כדי להגן לכאורה על השחיתות באוויר, מציע החוק סטיפולציה, שלפיה ייאסר על עיתונים שייעזרו במפלט המס הזה להמליץ על פוליטיקאים. נו באמת. זה מזכיר את ימי מחיקון הצבע בטלוויזיה הישראלית.
כאמור, עיתונות של ערים. מקומונים, אם תרצו. לפני שנתיים נסגר סינסינטי פוסט (27 אלף קוראים) באוהיו, שעה שסינסינטי אנקוויירר (200 אלף קוראים) שרד. ועדיין זה נגמר בבכי: על פי נתוני סקר שהתפרסם בתחילת מרס, פחות ממחצית האמריקאים אמרו, כי סגירת העיתון המקומי שלהם תפגע מאוד בחיי הקהילה.
בדצמבר שעבר הכריזה חברת טריביון, בעלת שיקגו טריביון, לוס אנג'לס טיימס ועיתונים אחרים, על פשיטת רגל. מאז קשה לעקוב אחרי מפולת הדומינו היומית. בשבוע שעבר פנו בעלי שיקגו סן טיימס להגנה מפני נושים תחת סעיף 11, הצהרה על פשיטת רגל. כסיבה לפנייה הם ציינו נפילה של 30% בהכנסות מפרסום. החברה, בשמה הקודם הולינג'ר - בבעלות הטייקון המורשע קונרד בלק - חייבת למס הכנסה 510 מיליון דולר על השנים 1966־2003.
כאן, לטעמי, מתאדה העילה לשמירת הדמוקרטיה. עיתונות אינה יכולה לקדם ערכי דמוקרטיה, לבקר פוליטיקאים, להרשיע פושעים ולהביע דעות צדקניות, שעה שהיא עצמה עסוקה במעילת מס סדרתית במשך כמעט 40 שנה. זה לא עובד.
השם וויליאם רנדולף הרסט צריך לעורר הד, לפחות עמום, בתודעתו של כל חובב עיתונות וקולנוע. הוא איל העיתונות שעל דמותו היה מבוסס הסרט "האזרח קיין" של אורסון וולס. הוא גם יזם את מלחמת אמריקה-ספרד כדי שתהיה לו מלחמה לכתוב עליה ושילם למהפכן המקסיקני פנצ'ו וילה כסף עבור הזכות לצלם מקרוב את מעלליו.
לפני חודש סגרו יורשיו של הרסט את סיאטל פוסט-אינטליג'נסר, העיתון המודפס בן 146 השנה, ושמרו רק על מהדורת האינטרנט שלו. גם סן פרנסיסקו כרוניקל שבבעלות הרסט קורפוריישן, פעם עיתונה הנחשב של העיר, בסכנת סגירה.
הנחת העבודה המקורית היתה שקריסתה הבלתי נמנעת של העיתונות המודפסת - אותה קידמה מגונה שהזכרתי בפתח הדברים, שתמיד נועדה להיטיב עמנו אבל לוקחת מאיתנו את המעט שאנחנו אוהבים - תביא לפריחת המגזינים המתמחים: נשים, גברים, אופנה, ספורט ואוכל. אך עד עתה אין להנחה הזאת כל שחר.
בכלכלת מיתון, כמו הכלכלה האמריקאית בימים אלה, העיתון הוא בין הדברים הראשונים שניתן לוותר עליהם. מה גם שמחיר העיתונים עלה בעת האחרונה בניסיון לשרוד. ועדיין, איננו קרובים למצב שבו נותרה עיר אמריקאית גדולה ללא עיתון אחד או יותר. תהליך הסלקציה טבעי, והוא מייצג בעיקר את העדפות הקריאה של הקורא המודרני. ההעדפות הללו אינן מעידות טובות על גורל עיתונות היוקרה גבוהת המצח נוסח הניו יורק טיימס.
השמועות על סגירתם העתידית של עיתונים הבשילו לבדיחות רבות. הנה אחת מהן: בעיתון אחד התרוצצו שמועות יומיות על סגירתו. חודשים של "שמועות איוב". יום אחד מכנס העורך הראשי את כל העובדים, עולה על שולחן ומודיע, כי העיתון הגיע אל סוף דרכו. הוא אומר שניתן היה להציל אולי חלק קטן מכספי הפיצויים המגיעים לעובדים ומודיע להם לאן הם צריכים ללכת כדי לקחת את הצ'ק האחרון. הוא מאחל לכולם הצלחה בשעה שדמעות זולגות על לחייו. בסוף הדרמה פונה צלם אל אחד הכתבים ואומר לו: "אלוהים אדירים! זאת השמועה הכי אותנטית ששמעתי עד עכשיו".
