ביקור האפיפיור: שיעור חשוב בהיסטוריה
המעמד של האפיפיור ב"יד ושם" הוכיח: ביקורו של מנהיג העולם הקתולי בישראל היה נחוץ, והיווה תשובה מוחצת לכל מי שהתנגד להגעתו של בנדיקטוס ה-16 לישראל
בשידור הישיר מ"יד ושם" ניתנה לעולם בכלל ולעולם הקתולי בפרט, הזדמנות לתזכורת. תזכורת לרוע האנושי, זה שהתבסס במידה גדולה על אמונה דתית, דעות קדומות ושנאה עיוורת.
בטקס באוהל יזכור, נכפה הזכרון הזה על מיליוני הצופים, כמו גם על אורחנו רם המעלה הלבוש במיטב מחלצות הקודש. המצלמות צילמו והעולם קיבל את צלילי המקהלה ששרה את שירה האלמותי של חנה סנש "אלי אלי", המכוון לאל של חנה סנש שלא היה שם בשבילה; את תפילת "אל מלא רחמים" המטלטלת; את המכתב שכתב אבא שנקרע מילדיו ומשפחתו ושלח אליהם בדרכו אל המוות; כל אלה והמפגש עם הרב ישראל מאיר לאו, ילד ששרד את השואה, ועם שישה הניצולים היה שיעור חובה ליוזף רצינגר, הוא בנדיקטוס ה-16 הידוע גם בכינויו הכס הקדוש.
הפוליטיקאים שבאו או החרימו, אלה שעמדו
דוממים וכואבים כמו שאי אפשר שלא להיות באוהל היזכור, ואלה שלא התאפקו מלפטפט בעוד המקהלה שרה (כן, סגנית השר לאה נס, המצלמות לא משקרות), היו רק ניצבים זניחים בדרמה האמיתית. את הדרמה האמיתית סיפק הזכרון שלא מרפה, העדויות שהמשיכו להדהד באוהל, והתמיהה לשעולם אינה נפתרת: למה ואיך זה ייתכן. את הדרמה הזאת, כפי שהיטיב להעביר הטקס, ראו המיליונים בשידור חי או במהדורות החדשות שישובו וישדרו את הטקס, והמראות אולי יתקעו את ארוחת הערב או הבוקר בגרונם של הצופים.
או שלא. אפשר שהכאב שמתעורר באופן רפלקסיבי מהמראה של אוהל היזכור, קולו של החזן והשיר של חנה סנש, הוא עניין פרטי שצרוב רק לנו בגנטיקה הקולקטיבית. מין התכתבות פנימית. כי כשהאפיפיור סוף-סוף דיבר במה שהיה צריך להיות שיאו של הטקס, הוא לא הצליח להפיק מעצמו יותר מנאום מתוכנן היטב ולא מקרי, של איש דת קשוח, דוגמטי, חמוש בשיריון קשקשים שלא נותן לרגש לחדור אל מתחת לגלימת החשמנים.
המקטרגים שהתנגדו לביקורו יראו בנאום הקר והמנוכר הוכחה לצדקת טיעוניהם. אבל הם טועים. את השיעור הזה בהיסטוריה לא היה נכון לחסוך ממיליונים של צופים אדוקים ברחבי תבל. גם לא את המסר שבעצם הביקור כאן ועכשיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
