מאבק המתמחים: הטרגדיה של כולנו
איפה טעינו? איפה לא. בסוף זה סיפור של חוסר מנהיגות ושל עיוורון, אבל בעיקר של התנהלות שלכדה את המתמחים במבוי סתום
איפה טעינו? איפה לא. בסוף, זה סיפור של התנהלות. של אגו. של חוסר מנהיגות. של עיוורון. אבל בעיקר, כאמור, התנהלות, שדחפה את המתמחים אל הקצה, העלתה אותם על העץ, לכדה אותם במבוי סתום, עד שבסוף קיבלנו מאבק נכון ומוצדק להצלת הרפואה הציבורית בישראל שהפך לפארסה שמביאה את אותה רפואה אל סף התמוטטות. ואילו הרופאים המתמחים, שבסך הכל רצו לחזור למחלקה בשלום, הפכו לאנרכיסטים. שביתת הרופאים, שהיתה מאבק מקצועי מאורגן, הפכה למשהו שדומה הרבה יותר למחאת האוהלים. ברוח, במסרים, באנרגיות. רק בלי טרכטנברג.
בואו נתחיל בהתחלה: אחרי 4 חודשי מו"מ בין ההסתדרות הרפואית לאוצר החלו הרופאים הצעירים, ובעיקר המתמחים, לדלות פרטים מתוך החדר. הפרטים זעזעו אותם. אחד הימים המכוננים של המאבק היה כשדלפה הכוונה לשתול בכל טלפון סלולרי של רופא צ<יפ שישדר איפה הוא עכשיו בדיוק, ומה הוא עושה. באותו יום פשטה השמועה כאש בשדה קוצים. עשרות ומאות רופאים יצאו ועזבו, ספונטנית, את המחלקות, בלי שהיה להם לאן ללכת. בבילינסון, במאיר, באיכילוב, בשיבא, ברמב"ם. באותו יום החל תהליך הפיכתה של השביתה מסכסוך עבודה למאבק חברתי מכונן.
בינתיים הלך ההסכם וקרם עור וגידים. לצד מהלכים חשובים ונכונים שנכללו בו (העדפת הפריפריה ומקצועות במצוקה), קרה שם עוד משהו שלא קרה מעולם בהסכמים קיבוציים. האוצר לקח מסקטור אחד, כדי להעביר לסקטור השני, של אותו מקצוע. דפקו את המרכז הלכאורה גדול, חזק ועשיר, לטובת הפריפריה.
מה החוכמה? אם הממשלה רוצה לצ'פר את הפריפריה, זו זכותה וחובתה, אבל למה על חשבון המרכז? את מתמחי המרכז השאירו עם הסכם לתשע שנים שבקושי מגרד את עליית המדד, בלי אפשרות תיקון, מירמור או יציאה. הוסיפו להם תורנויות עד גיל 47. הכניסו להם שעון נוכחות. הסלון התמלא עיזים שחורות, לתשע שנים לפחות. הצעקה קמה ופרצה עד השמיים. היא מובנת. היא אותנטית. היא פורצת ממעמקי הלב של אנשים שאכפת להם. הם לא רוצים להיות עשירים, הם מוכנים לוותר על פרקטיקה פרטית, הם מתחננים לעבוד רק בבית החולים הגדול של כולנו, אבל לא תמורת 29 שקלים לשעה.
ואז מגיעה ההתנהלות. הכוחנות המטומטמת של משרד הבריאות. סגן השר ליצמן, למשל, אסר על מנהל שיבא פרופסור זאב רוטשטיין להתראיין. רוטשטיין שותק כבר שבועיים. קולו של מנהל בית החולים הגדול ביותר במזרח התיכון לא נשמע. גם את פרופ< גבי ברבש, מנהל איכילוב מנסים לדכא.
ובכן, האמת שונה לגמרי. כן, ברבש ורוטשטיין לא יכולים לעמוד מנגד. הם יודעים שהמאבק מוצדק. הם אלה שנלחמים בשיניים ובציפורניים מדי בוקר על הרפואה הציבורית. הם אלה שצריכים להחזיק רופאים בכירים בכוח, כמעט בתחנונים, כדי שלא יברחו לפרקטיקה הפרטית, לבתי החולים של העשירים, במדיקל סנטר ובאסותא. אז לא נותנים להם שר"פ בבית החולים, שזו צביעות מחרידה (כי מה עדיף, שהשר"פ ישגשג בחוץ, מעבר לכביש, וכך הרופאים הבכירים פשוט יעבדו שם, או שתהיה קומה בבית החולים הציבורי, והרופאים הבכירים יישארו בו?), וגם לא מוכנים לקבוע שביטוחי הבריאות המשלימים, מיליארדים כל שנה, יירכשו, לפחות בחלקם, מבתי החולים הציבוריים.
אז מה שיקרה עכשיו, אחרי שהמתמחים יקבלו עוד כמה לירות, זה שיהיה הרבה יותר יקר להחזיק את הרופאים הבכירים בבתי החולים, אבל כסף לא יהיה, והנהירה מהרפואה הציבורית לבתי החולים הפרטיים, של העשירים, תהפוך לזרם בלתי ניתן לעצירה, ובעוד כמה שנים בתי החולים הגדולים של הציבור בישראל יהיו שוממים וכל מי שירצה מומחה בכיר יילך מלכתחילה לאסותא.
לשם מוביל אותנו האוצר, לשם מוביל אותנו משרד הבריאות, בשם הצביעות, בשם הפופוליזם. אגב, מהיכרות אישית, בכל משרד האוצר ומשרד הבריאות גם יחד, לכל הפקידים, המינויים והלבלרים, אין מאית מהכשרון והיכולת והעוצמות של רוטשטיין וברבש, גם כשאחד מהם לא יכול להתראיין והשני לא באמת יכול להגיד את דעתו.
אבל רוטשטיין וברבש חזקים מספיק כדי להסתדר בעצמם. מה שעשו למתמחים, זה דחפו אותם עם הגב לקיר. שיגרו להם איומים, מכתבים מבזים, והשיא היה שמנעו מהם להתפטר. הפכו אותם למרטירים. בשלב מסוים בא איזה גאון מהאוצר, העוזר של ראש אגף תקציבים, נתן ראיון בגלובס והתרברב מכאן ועד סורוקה איזה הסכם מגניב יצא לאוצר, איך שיחקו אותה ואיך הרופאים יצאו פראיירים. ככה, בראיון אחד, התגלתה האמת במערומיה.
ועוד שני דברים קטנים: סגן השר ליצמן, יהודי נבון ומנוסה, משחק בשבועות האחרונים משחק של ברוגז עם חצי עולם. איך אפשר לפרוץ הסכם שכר חתום, היתמם ליצמן, איך אפשר לנהל ככה מדינה, שאל. ובכן, מר ליצמן, במדינה שבה אין שר בריאות, ויש רק סגן שר בריאות, ושר הבריאות הוא ראש ממשלה, שלא מממש את תפקידו וסמכותו כי הוא מפחד מהסגן שלו, משיקולים קואליציוניים, והסגן שלו מסרב להיות שר הבריאות, כי הוא בעצם לא מכיר במדינה הציונית, במדינה כזו אתה שואל "איך אפשר לנהל ככה את המדינה?"
רמזים עבים הופצו אתמול על האפשרות שאם ראש הממשלה ושר הבריאות נתניהו יציע למתמחים הצעות שישברו את המילה של האוצר ואת מסגרת התקציב, ישקלו בכירי האוצר להתפטר. וואלה. מעניין אם יוצאו נגדם צווי ריתוק. העניין הזה שאפשר דרך בית המשפט למנוע מאנשים להרים ידיים, להודיע שזה לא בשבילם ולהתפטר, הוא לא פחות מעזות מצח וחוצפה. חודשים מרחפת ההתפטרות הזו מעל ראשיהם של כל האחראים, והם מתעלמים ממנה. נו טוב, יש שופטים בירושלים, שיתמודדו הם עם הבעיה.
אקו"ם