לכתוב טוב: על ביוגרפיות שאוהבים
אל תכתבו "מטעם", כתבו רק על מי שאתם אוהבים. בביוגרפיות נכון לעשות את זה, ובאוטוביוגרפיות הכי נכון - כך יזכרו אתכם כמו שצריך
הכוונה היא לא רק לאיכות הכתיבה אלא בעיקר למצוא את הדברים שהם טובים בעיניהם. אין קל יותר מביקורת סרקסטית על ספר או הצגת תאטרון, ובעיתונות שלנו, גם אם מישהו כותב טוב על משהו הוא חייב גם קצת לעקוץ, כאילו בלי איזו הערה מעליבה הביקורת לא תהיה מושלמת.
למרות שאני נאמן לעיקרון הזה, החלטתי לסטות באופן חד פעמי מאופיי החומל כדי לכתוב טוב על ביוגרפיות שבהן הסופרים לא אוהבים את האישיות שעליה הם כותבים, אלא רק משתמשים בה כנושא, ואז כמובן גם הספר עצמו גרוע ולא אמין. השבוע קראתי שתי ביוגרפיות שונות שההבדל ביניהן מדגיש את התאוריה שלי. ספר אחד עושה הכל כדי להמאיס את גיבורת הספר והשני גורם לך להתאהב בה ולדעת עליה יותר.
"חייה ומותה של אסיה ג'" ( מאת יהודה קורן ואילת נגב, בהוצאת דביר) מספר את הסיפור שכבר סופר בספרים רבים: סיפור משולש האהבה בין המשורר הבריטי טד יוז, אשתו סילביה פלאת, דרך חייה ומותה של אסיה גוטמן. שתי נשותיו של יוז התאבדו, ויוז, נרקיסיסט וילדותי, לא ממש התאבל עליהן אלא המשיך לשורר וזכה בכל הפרסים האפשריים וכמובן בתואר סר.
למה לכתוב על מי שאתם לא סובלים?
צמד הסופרים אכן ערך תחקיר מקיף, אבל אין ספק שמי שיוצאת גרוע בספר היא אסיה (הצלע הישראלית, יענו). בספר נראה שליוז אפשר לסלוח בגלל שירתו הנשגבת ויופיו ההולך לפניו (אני כשלעצמי איני אוהב את שיריו אבל זה לא העניין). את פלאת הגאונית אתה חש כאישה אובדנית ויפה שהגיעה מאמריקה לכלוב של משורר בדבון ומילדות סגרה חשבונות עם אביה וניסתה להתאבד גם לפני שהכירה את יוז: "אבא, אתמול עשיתי את זה שוב", היא כותבת באחד משיריה.
לעומת זאת, אסיה מצטיירת, ברוח כתיבת הספר, כאישה מופקרת, כמעט זונה, יהירה ללא סיבה, גרופית מטופשת, כמעט מכורה להשפלות, מתחתנת סדרתית, מנצלת גברים, אובססיבית ומשעממת.
וכי למה יקלידו שני סופרים 312 עמודים ועשרות תמונות לא רלוונטיות כדי להציג אישה שכנראה הם עצמם לא סובלים ולא טרחו לנבור בנשמתה. האם היה זה טד יוז, המקסים הסדרתי, שסנוור אותם כשהסכים שהם יראיינו אותו (אחרי שהשמיד כמעט כל מכתב שכתבו לו אסיה וסילביה במדורה שלא היתה מביישת את שריפת הספרים בברלין במשטר הנאצי)?
האם חיבתו של יהודה עמיחי למשורר הבריטי (עמיחי תרם לא מעט למחברים) הכינה אותם מראש להבאיש את הדמות שהם בחרו להקדיש לה ספר בצורה כל כך קיצונית שהקורא אומר לעצמו: היא ממש דוחה, האסיה הזאת, וגם הספר משעמם, וכל ספר שנוקט צד אינו יכול להיות ביוגרפיה מעניינת ואמינה.
אם אתם רוצים לקרוא ביוגרפיה מושלמת על סילביה פלאת, חייה ומותה, תקראו את "האישה הסודית" (The Silent Woman), שכתבה הסופרת ג'אנט מלקולם, אחת המבקרות החשובות והפרובוקטיביות של זמננו.
בספר החשוב והמרתק הזה - ספר חובה לכל כותב ביוגרפיות - אין עמוד שבו אינך חש את האהבה והחמלה לאישה הסגורה והסודית. כמו כן, אינך יכול לשנוא אף אחד משום שמדובר בסיפור, לא בכתב תביעה או הגנה. ואין הרבה ספרים כנים ומדויקים כמו הספר הזה, ביוגרפיה שנכתבה ברוח דבריו של בנג'מין דיזראלי, "אל תקראו היסטוריה, תקראו ביוגרפיות משום שביוגרפיות טובות הן סיפור חיים ללא תאוריות".
הרומן האמריקאי הגדול נכתב על ידי צרפתי
"שיר אלבמה" (מאת ז'יל לרואה, הוצאת מחברות לספרות) גם הוא ביוגרפיה על אישה קשת יום שמתכתבת עם שיגעון והשפלה, אבל הספר הזה מצליח לרגש את הקורא, לפעמים עד דמעות.
ברור שהסופר התאהב בדמות לפני שכתב את המילה הראשונה בביוגרפיה הזאת. הספר הוא על זלדה פיצג'רלד, "יפהפיית הדרום", ועל חייה לצד, וברוב המקרים מתחת, הסופר סקוט פיצג'רלד, לצד שחזור מדויק של החיים התוססים בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות השלושים של המאה שעברה.
הספר נכתב בגוף נשי ראשון: זלדה מדברת דרך המקלדת של הסופר-נלחמת בשדים ובשלדים שבארונה, מאמינה שבעלה גנב לה את הכישרון - על הקושי בקיום היומיומי שלה, על הבגידות וההזיות שהיו תוכן חייה (היא באמת האמינה שסקוט
על אף שהספר הוא קוקטייל מריר-עדין של מציאות ודמיון, "שיר אלבמה" מחזק שוב את דעתי שעליך לכתוב רק על מי שאתה אוהב. במקרה של הסופר לרואה, הספר הוא גם יצירת מופת. למרבה הפלא, הרומן האמריקאי הגדול של העשור האחרון נכתב דווקא על ידי צרפתי. ביוגרפיות הן הז'אנר האהוב עליי, אבל כדאי מאוד שגם הנושא יהיה אהוב על המחבר. כל ביוגרפיה טובה, אפילו כזאת שנכתבת על רודנים ורוצחים, חייבת להיות קודם כל סיפור אהבה (התאהבות, רצון להכיר, ואחר כך דחייה או תלות הדדית), ורצון להכיר את גיבור או גיבורת הספר.
כותב את הסיפור שלי
רוב הביוגרפיות, בעיקר אלו שנכתבו "מטעם", הן עיסה דביקה שלא ראויה לקריאה או לפרסום. החומרים של הביוגרפיות הזולות האלה מורכבים בעיקר ממידע סנסציוני ומשמועות שחשובות הרבה יותר מהעובדות. ייתכן שבגלל זה אני מנהל יומן אישי כבר כל כך הרבה שנים וזאת גם הצעתי לכל כותב מתחיל. בכל מה שכתבתי אני מנסה לדייק כשאני כותב על חיי האחרים, ולהגיד את האמת, אפילו שהיא לא ממש מחמיאה, על עצמי.
"איך אתה מצליח למכור כל כך הרבה פעמים את הביוגרפיה שלך?", שאלה אותי פעם ידידתי המנוחה דליה רביקוביץ'. ואכן בכל שירי הילדים והספרים למבוגרים שכתבתי אני פורש את חיי שוב ושוב במארגים שונים ובתחבולות שונות. לא עניתי אז לדליה.
התביישתי ולא הבנתי שזאת היתה בעצם מחמאה. היום התשובה שלי היא ציטוט של וינסטון צ'רצ'יל, מנוח גם הוא (שכתב ספרים עבי כרס על מי שהוא הכי אוהב - וינסטון צ'רצ'יל): "אני בטוח שההיסטוריה תשפוט אותי לטובה משום שאני כתבתי אותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
