30 יום, הייתם כאן: המדינה מסלקת את חוות הבודדים
יוני שריר קיבל מהמדינה 90 דונם בנגב באפס כסף. ביקשו ממנו שיקים חווה וימנע את התפשטות הבדואים. אז הוא הקים. והתפתח. ושם מיליון וחצי שקל. ומנע. עכשיו באים איתו חשבון. אומרים לו, קיבלת אדמה בחינם, בלי מכרז, לך מפה
יוני שריר צילום: יהודה לחיאני
הם חיים שמונה שנים על האדמה הזאת. בנו חווה, ילדו חמישה ילדים, קנו גמלים, שתלו תבלינים. כתב התביעה הזה הגיע אל יוני באמצעות שליח מיוחד, והוא מקריא את השורות הראשונות: "התובעת: מדינת ישראל; הנתבעים: יוני ואורלי שריר; מהות התביעה: קניינית". ומכאן יש שורה של מילים שיוני מגלגל אותן על הלשון בתימהון עצום, שלא לומר בתדהמה ממש: "הפרת חוק והשתלטות על הקרקע באמצעות פלישה ותפיסת מקרקעים ללא הרשאה ושלא כדין".
"את מבינה", הוא אומר, "הם קוראים לי עבריין!". "את יודעת למה זה דומה", מנסה יוני שריר להסביר את מחזה האבסורד, שנקלע לתוכו פתאום, בלי שיהיה לו שמץ מושג איך יוצאים ממנו. "זה דומה לזה שהמדינה לפני שמונה שנים מוכרת לך דירה, ואת חותמת על כל הניירות, מביאה את כל האישורים, מתרוצצת בין כל הוועדות, משלמת את כל הכספים ונכנסת לדירה. ואחרי שמונה שנים שאת גרה בדירה, באה המדינה ואומרת לך, אופס, טעיתי, מתנצלים, לא עשינו מכרז על הדירה. קחי את החפצים שלך, צאי החוצה, סגרי את הדלת, לכי לדרכך, אנחנו מציעים את הדירה למכרז מחדש".
23 משפחות חיות בחרדה
האקט הזה מכניס 23 משפחות לחרדה עמוקה. המדינה נתנה להן מפתח, מענקים, חיברה אותן למים, לחשמל, העניקה להם קרוואנים ואותתה להן בנחרצות: "יש לכם אור ירוק, נצלו אותו". והם ניצלו. סיקלו את אדמת הבור הבתולית והקשה, חרשו אותה שוב ושוב בעיקשות, בנו בתים, קנו עדרים, הקימו מחלבות, נטעו עצי זית, ילדו ילדים. משפחת שריר קיבלו 90 דונם במחיר של 1,500 שקל. זה כמעט בחינם. מיליון וחצי שקל הם השקיעו בשטח. 150 אלף שקל בחיבור לחשמל, 50 אלף בחיבור קו מים, 8,000 שקל ארנונה כל שנה.
מהיכרות קרובה עם כמה מהם אני יכולה לתאר את החומרים שמהם עשויים החוואים המתבודדים האלה: אינדיבידואליסטים, אוהבי עבודה קשה, ממעטים בדיבור, חסכנים בהפגנת רגשות, מוכנים לחיות בסיגוף, בין קוצים ודרדרים, רחוק מבני אדם אחרים. להיות לבד במדבר, בחום בלתי נסבל. ולאהוב
את זה. ממש לאהוב את זה.
ניקח לדוגמה את יוני שריר. ידיו מגוידות. פניו צרובות. הוא מעביר את הימים בין הגמלים, התבלינים
והצימרים. כל פסיעה מתרחשת בתוך השמש היוקדת, המייבשת. ואין, אין בחווה של שריר אפילו סככה אחת להניח את הגוף מתחתיה. האדמה עירומה וחשופה, מכוסה באבנים קטנות צפופות, בקוצים, סדוקה מיובש. והוא זז בלי הפסקה. יורד ועולה בהר. חמוש בג'ינס משופשפים, נעלי עבודה גבוהות.
"ונניח שמסלקים אותי עכשיו", הוא אומר בייאוש, "אין לי כסף להתחיל הכול מחדש במקום אחר. השקעתי פה הכול - את החסכונות, את ההלוואות, את החלומות. אני מושקע פה 12 שעות ביום. שמונה שנים. למה? כי התחלף שם איזה פקיד שחושב אחרת? המדינה, אותה מדינה שנתנה לי לשבת פה ברשות, מצווה עליי להרוס. לא רק לעזוב. להרוס. וגם מכתירים אותי כפולש וכפושע".
חוסר צדק
בשנת 1996 החליט אריק שרון, אז שר התשתיות, ליישב את הנגב וליצור רצף טריטוריאלי יהודי. שמוליק ריפמן, ראש מועצה איזורית רמת הנגב, העלה את הרעיון של חוות בודדים חקלאיות, והעניינים התחילו לרוץ. לפרויקט חברו גופי משרד התשתיות, משרד החקלאות ומוסדות התכנון. משרד החקלאות סימן את המקומות בשטח וכך יצא לדרך פרויקט "דרך היין".
יוני שריר בחוותו צילום: יהודה לחיאני
במקביל, התפרסמה מודעה באחד מהמקומונים של באר שבע, שבישרה על חלוקת אדמות לחוות חקלאיות. יוני ואורלי, כמו כל האחרים, הגישו בקשות וקיבלו מהמדינה היתרים למבנה יביל, בית לשומר, קו מים, קו חשמל.
הם החליט לעלות. "לא בלילה כמו חומה ומגדל", אומרת אורלי, "באנו בצורה מסודרת. עם ניירות, עם
אישורים, עם ברכות ואיחולי הצלחה מהממסד. והעובדה שנשארו עוד שבע נקודות יישוב לחוות לא מאוישות, שלא היה להן ביקוש עד היום, היא ההוכחה שמדובר בעניין שאין עליו הרבה קופצים, שלא ממהרים להתנפל עליו". גם משפחה בדואית אחת, פארחאן שליבי, ביקשה אדמה והתיישבה.
רגע אחרי שהחוות חולקו ללא מכרז התעוררו ארגונים סביבתיים וארגוני זכויות אדם והתריעו. אלו על חלוקת שטחים פתוחים וציבוריים ואי הלימה תכנונית עם תוכנית המתאר הארצית, ואלו על חוסר צדק חלוקתי, שבו קרקעות מחולקת ליהודים סמוך למקום שבו 140 אלף בדואים שוהים בכפרים לא חוקיים.
בעקבות המאבקים המשפטיים נאלצו רשויות התכנון והמדינה לשנות כיוון. המטרה הייתה אחת: להכשיר את השרץ. משרדי הממשלה הרלוונטיים קבעו כי יש לאשר התיישבויות בודדים, גם לצרכים תיירותיים, כדי להעניק בדיעבד אישור ולגיטימיות לחלוקה ללא מכרז של אדמות המינהל. המועצה הארצית לתכנון ובנייה התנגדה: "הקצאת חוות הבודדים בתוכנית תיעשה בדרך של מכרז". הפרקליטות הוציאה מתוכה קול שאמר: "רגע, בעצם לא היה בכלל מכרז". ארבע חוות קיבלו מכתב התרעה, שמכריז עליהם כעברייניות.
לפני שנה עתרו 23 בעלי החוות לבג"ץ. בפברואר השנה קיים הרכב שופטים דיון, שבמהלכו התבקשה המדינה על ידי נשיאת בית המשפט דורית בייניש להסביר "איך, פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים, מבקשת המדינה לצאת למכרז". הדיון הבא נקבע לספטמבר 2009. הוצא צו ביניים, שבמסגרתו נקבע כי עד הישיבה הבאה לא יינקטו לגבי אף אחת מהחוות מעשים בלתי הפיכים. והנה, לא עברו ארבעה חודשים, ושבע חוות קיבלו צו פינוי. החווה של משפחת שריר היא אחת מהן.
יוני נדהם, נעלב, אבל לא נשבר. הוא עבר דברים יותר קשים בחיים. לפני שנה וחצי התגורר חודש וחצי באיכילוב, על כורסה, ליד בנו התינוק, מור, שעבר ניתוח מוח להסרת גידול. "מור הוא ילד כמו כל הילדים", "מור גיבור" כתוב בכתב ילדותי בבריסטולים על קירות הבית. והבית. צריך לראות את הבית הפשוט הזה, שאורלי ויוני בנו בידיים, את החיים הצנועים, את שני הצימרים עם השירותים הביולוגיים, את השיטות למיחזור המים, את הנאקות שלועסות לאורלי את השמלה, ואת חדר השינה שמורכב מחמישה מזרנים על הרצפה כדי שמור יוכל לישון כשהוא מרגיש מוגן ובטוח ומוקף בכל המשפחה.
"אנחנו מבקשים", אומרים יוני ואורלי שריר, "שמני מזוז יבוא לכאן. יראה בעיניים את מה שהצווים שעליהם הוא חותם מורים להרוס ויבין שהאינפורמציה שמוסרים לו היא חלקית, שהתמונה לא שלמה, ושהמציאות הרבה יותר מורכבת".
נא להמתין לטעינת התגובות
