החיים ללא תעודה: בלי כסף, בסכנת מעצר
בדארפור טענו שהוא מורד בממשל ועינו אותו. במצרים כלאו אותו כי נאבק למען זכויות הפליטים. בישראל הוא הוכר כפליט וקיבל תעודת תושב, שמאוחר יותר נלקחה ממנו. "מה אני אמור לעשות ללא תעודה?", הוא מנסה להבין. עדות
"חיינו חיים פשוטים ושקטים, והיה חשוב לי במקביל לעזור להעניק חינוך לילדים בכפר", הוא אומר. בתחילת 2003 המלחמה הגיעה במהירות גם לכפר. "אבא שלי נרצח ואחיי ברחו והתפזרו. עד היום הם נמצאים במחנות פליטים שונים. גם אמא שלי עדיין שם", הוא מספר.
במהלך המלחמה מוסה נעצר על ידי כוחות הממשלה. "הם עצרו אותי ומורים נוספים בטענה שאנחנו תומכים במורדים הנלחמים בממשל", הוא מוסיף. בשבועות שהעביר במעצר הוא עונה קשות. "היתה להם שיטה כזו לקשור את האוזניים בחבלים ולמשוך עד שאתה מרגיש שהן מתנתקות לך מהראש", הוא מדגים תוך כדי שהוא מספר, "הכו אותי בכל הגוף. ככה זה נמשך ימים. ברגע ששחררו אותי ידעתי שאם אני רוצה לחיות אני חייב לברוח".
הוא סידר לעצמו מסמכי נסיעה מזויפים ויצא למצרים. "חשבתי ששם אוכל לחיות בביטחון", הוא נזכר, "אבל זו ממש לא הייתה המציאות. במיוחד אחרי מה שקרה מול משרדי האו"ם בקהיר. כל שבועיים המשטרה המצרית עצרה אותי כי הייתי פעיל בכל הנוגע לזכויות של הפליטים מדארפור".
מוסה היה מעורב בנסיונות ההקמה של ועדות ייצוגיות של השבטים השונים מחבל דארפור, כדי לנסות ולייצר מנהיגות חדשה ולספק הגנה לפליטים הדארפורים במצרים. אבל השלטונות המצריים לא אהבו את ההתארגנות, והוא נעצר ונכלא שמונה פעמים.
ב-15 ליוני 2007, ביום הפליט הבינלאומי, ארגן ביחד עם אנשים נוספים, יום בנוגע לזכויות הפליט באוניברסיטה האמריקאית בקהיר ונעצר פעם אחת יותר מדי. "שלושה ימים החזיקו אותי במעצר ולא הפסיקו להכות אותי. כששחררו אותי ידעתי שאני לא יכול יותר". אז החליט שינסה להימלט לישראל ויצא לדרך.
"כשחצינו את הגבול, הצבא המצרי ירה עלינו, ושלושה אנשים נורו ונפצעו ואדם אחר נעדר, אני לא יודע מה קרה לו. כשהחיילים הישראלים אספו אותי נלקחתי לכלא קציעות ושם שהיתי שלושה חודשים". כששוחרר באוקטובר 2007, הגיע לתל אביב. הוא הוכר כפליט מדארפור, ולאחר כתשעה חודשים קיבל תעודת תושב זמני והתחתן עם אשתו, שגם היא הגיעה מדארפור. מוסה קיווה שהתלאות מאחוריו, אלא שברשות ההגירה חשבו אחרת. "כשהאישור הזמני שאשתי קיבלה בירושלים הסתיים הלכנו למשרדי רשות ההגירה בלוד ושם חידשו לה את האישור לעוד שלושה חודשים, אבל גם קבעו לנו פגישה במשרדים בלוד, לא ידענו למה".
בפברואר הגיעו לעוד פגישה. משמונה בבוקר ועד שבע בערב ישבו וחיכו ואף אחד לא דיבר איתם. בסוף מישהו יצא ואמר להם לחזור בעוד יומיים. כשחזרו, החתימו את אשתו על מסמך חדרה-גדרה (מסמך בו הפליט מתחייב כי לא יגור במרכז הארץ אלא רק בגבולות שמעבר לחדרה בצפון וגדרה בדרום). את תעודת התושב שלו ואישורי השהייה
כשהגיעו במרץ עברו שניהם חקירה. "החוקרים טענו שהיא לא דארפורית ושהיא משקרת. אחרי זה קראו לי וחקרו אותי שוב ובדקו את התשובות שלי כל הזמן מול התיק עלי שהיה אצלם. ביקשתי לדעת מה קורה עם התעודה שלי ולמה הם לקחו אותה וחיכיתי בחוץ עד חמש וחצי בערב. אז באו האחראים ואמרו לכולם לצאת החוצה".
אחרי שהוצאו מהמשרדים ביקש מוסה תשובה מה יעשה בלי התעודה שלו. אבל איש לא דיבר איתו. רק תאריך נוסף לפגישה ניתן לו, לאוגוסט השנה, והוא גורש מהמקום. "מה אני אמור לעשות עד אז? הם לקחו את התעודה שלי", אומר מוסה בייאוש, "איך אני אמור להמשיך לעבוד? וללכת ברחוב בלי חשש שאיעצר? ולהפקיד כסף בחשבון הבנק שלי? או להוציא כסף? מה אני אמור לעשות?".
באפריל 2003 הכפרים בחבל דארפור שבסודאן הותקפו על ידי כוחות צבא סודאניים ומיליציות חמושות של אנשי שבט ג'נג'וויד, שמומנו ונשלחו על ידי הממשל. הממשל הסודאני טען שזו תגובה לתקיפת מורדים דארפורים על מתקנים משטרתיים וצבאיים בעיר המחוז של צפון סודאן, אל פאשר.
מאז ועד היום, במהלך המתקפות מופגזים, נבזזים ומועלים באש אלפי כפרים בדארפור. הגברים המקומיים נרצחים, הנשים נאנסות ובעלי החיים שמהווים מקור פרנסה לרבים מהכפרים נגנבים. התוקפים נוהגים פעמים רבות לשלוח את תושבי הכפרים למות במדבר ללא מים ומזון, בחום שיכול להגיע לכ-50 מעלות.
על פי הערכות של האו"ם, עד כה גרם העימות למותם של בין 200 אלף ל-400 אלף איש, שנרצחו בהתקפות האלימות, מרעב וממחלות. כמעט 3 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם. 2.7 מיליון מהעקורים מנסים לשרוד בתוך חבל דארפור, קרוב ל-300 אלף נוספים נמצאים במחנות פליטים בצ'אד השכנה. כ-3.5 מיליון איש תלויים בסיוע של מזון ומים, שניתן על ידי הקהילה הבינלאומית, כדי לשרוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
