תחום המושב, ישראל 2009
אותה פרקטיקה אנטישמית הזכורה לרע מימי הצארית "קטרינה הגדולה" חוזרת אלינו שוב, הפעם ביחסו של משרד הפנים כלפי הפליטים. דעה
לכאורה, רשות ההגירה בסך הכל ממלאת את תפקידה במערכת אכיפת החוק, אלא שמאחורי החזות התמימה של שומרת הסדר, מסתתרת ביורוקרטיה בעלת אג'נדה גזענית, מגובה בתקנות דרקוניות שנבחרי הציבור מעולם לא הצביעו עבורם (אף שרבים מהם לא היו מהססים לעשות זאת).
למי שכבר הספיק לשכוח, לפני כשנה תיקן ראש מנהל האוכלוסין במשרד הפנים, יעקב גנות, את מה שנודע אז לשמצה בתור נוהל "חדרה-גדרה". על פי הנוהל, אישורי העבודה והשהייה של מבקשי המקלט בישראל יותנו בכך שאלו יתגוררו אך ורק בשטח שמצפון לחדרה ומדרום לגדרה.
אירועי אמש בתל-אביב היו הצעד הראשון ביישום התקנה הנפשעת הזו, שהשם ההולם אותה יותר מכל הוא תקנת "תחום המושב". כן כן, אותה פרקטיקה אנטישמית הזכורה לרע מימי הצארית "קטרינה הגדולה"
חוזרת אלינו שוב, הפעם בהנהגתו של משרד הפנים הישראלי והפקיד גנות. כמו היום גם אז הודגש הרצון להגן על פרנסת האוכלוסייה המקומית מפני מהגרי העבודה היהודים, וכמו כאן גם שם, היעד הראשי היה הרחקת אותם עובדים זרים מן הערים הגדולות, מוסקבה וסנט פטרבורג.
אלי ויזל אמר פעם כי המאפיין המובהק ביותר של העם היהודי הוא התשוקה לזכור. לדבריו, "לאף עם אחר אין אובססיה כזו לזיכרון". בהנחה שכל זה נכון, הרי שחלק חשוב ממהות הקיום היהודי נמצא בסכנה. אם זיכרוננו ההיסטורי קצר כל-כך עד שאיננו מסוגלים לצאת מאדישות היום-יום ולראות נכוחה את אשר אנו מעוללים לפליטים (ניצולים!) חסרי כל, אזי שאין כל טעם בשינון המנטרות השחוקות נוסח "שערי העולם ננעלו" ו"לעולם לא עוד". כאשר השלכות הזיכרון הינן פרטיקולאריות בלבד, או כפי שהגדיר זאת הסופר דייוויד ריף "לעולם לא עוד יירצחו יהודים בידי גרמנים באירופה בשנות הארבעים", קשה להבין את הטעם בשימור הזיכרון.
מנקודת הזמן הנוכחית נראה שפחד מהזר ובדלנות לאומנית תפסו את מקומו של הזיכרון בתור אובססיה לאומית. בין המתקפות התחיקתיות כלפי המיעוט הערבי ליחס המחפיר כלפי הפליטים האפריקניים עובר קו ישר והוא אובדן הזיכרון היהודי כמצפן מוסרי. מי ייתן ונשכיל לחזור אל האובססיה הישנה והטובה, אם לא בשבילנו אז בשבילם.
נא להמתין לטעינת התגובות
