תעבדו פה, תגורו שם
פליטי רצח עם ומבקשי מקלט מפריעים לנוף. בתל אביב לא רוצים אותם, ובטח לא במלונות היוקרה של אילת. אז בינתיים הם בערד: קרובים לעבודה, רחוקים מהעין
על השולחנות מושלכים גיליונות המקומון של ערד, "הצבי", ואני סוקרת במהירות את מכתבי הקוראים כדי שאוכל לחוש את הדופק של התושבים בעיירה הפצפונת הזאת בתוך המדבר. אמיר פרנקל כותב: "שמעתי לאחרונה על פחד לעבור בלילה במרכז המסחרי, עברתי ולא האמנתי, יושבות קבוצות של מסתננים ושותים לשוכרה". ואחריו כותב יהודה פואה: "מאז שהמסתננים הגיעו לארץ הם עלו לכותרות בזכות אירועים פליליים, משתכרים, משתוללים, תוקפים שוטרים". ונועם הרשברג כותב: "אני כועס על כל מי שגרם לפליטים לבוא לערד. עיר שנמצאת במגמת עולם שלישי מכל הבחינות, אנחנו מקבלים את 'הבעיה' שנזרקה מתל אביב".
כמה עובדים זרים יש בערד היום? אני שואלת את אליעזר בר שדה. בר שדה הוא עיתונאי בעבר וכיום עסקן פוליטי, ובעתיד אולי ראש עיר שיש מי שמלכלך עליו שהוא תופר את הרייטינג הפוליטי שלו על גל חריף של שנאת זרים - קהילה הולכת ומתרחבת של סודנים, שמונה כבר 1,300 איש בסביבות גדרה וחדרה. הוא עונה עניינית: "טעות. הבעיה של מבקשי המקלט היא הבעיה של מדינת ישראל, לא של ערד. ומדינת ישראל, שמבקשת להגן על מדינת תל אביב, גלגלה את הפליטים לערד ועכשיו תושבי המדינה רוצים להאשים אותנו שאנחנו צועקים 'איי'. וגם יוצא שאנחנו הפכנו הגזענים!
"בתגובה הגשנו בג"ץ, ואנחנו גם נזכה, כדי למנוע מצב שמחר יגלו אלינו את האסירים והנרקומנים, מה שכבר קרה בפועל. את העבריין אברג'ל הגלו לערד. מדינת ישראל מחליטה על נוהל גלות של 80 קילומטר, וכל מי שאף אחד במרכז לא רוצה לראות מול העיניים שלו מגיע לערד או לאילת. האילתים, לפני תשעה חודשים, הצליחו ליצור 'נוהל אילת'. הם יצרו עקיפה מוגברת ולא אישרו נוהלי כניסה, העלו את הפליטים על אוטובוסים ושלחו אותם בחזרה. וערד הפכה עיר מקלט יחידה בארץ".
ולמה בעצם ערד?
"מסיבה פשוטה. דוד פתאל וכל המלונאים אחריו החליטו לבנות לעצמם מותג של הומניסטים. מה עשו? אמרו 'אני אקלוט את הפליטים'. ואז מביאים אותם לפה בחבילה שלמה, ארוזים באוטובוסים, שוכרים להם בתים, מורידים להם מהשכר את שכר הדירה, וגם את הביגוד וההנעלה, ומעסיקים אותם בתנאי עבדות במלונות של ים המלח. הם עובדים 400 שעות בחודש, 16 שעות ביום, בלי זכויות, בלי שעות נוספות ומרוויחים בין 2,700 ל-3,400 שקל. וכל זה מתווך על ידי חברות כוח אדם בתל אביב, שגם הן גוזרות את הקופון שלהן. אין פה שום הומניזם, אלא ניצול מקסימלי ומחריד של כוח אדם זול.
"אני אומר להם, אתם רוצים להיות הומניסטים? בבקשה, תשלמו להם שכר הוגן. נראה אתכם. הבן שלי השתחרר מצה"ל, רוצה ללכת לעבוד בבית מלון ולא יכול להתחרות בשכר ובשעות של הפליטים. את הבן שלי אף מלונאי לא רוצה להעסיק כי הוא יוצא יחידה קרבית, מגיע לו מענק והוא רוצה לעבוד בתנאים הוגנים. כל הצעירים של ערד שהשתחררו מהצבא ועבדו לפני כמה שנים במלונות כבר לא מוצאים שם עבודה. כל החד-הוריות של ערד שעבדו כחדרניות כבר לא מוצאות עבודה. אני אומר, בבקשה, שיעסיקו סודנים, אבל בואו נראה שגם ישלמו להם כמו שמשלמים לבני אדם ולא לעבדים".
את גדעון ברלב, ראש עיריית ערד שמונה על ידי ועדה קרואה, אני מוצאת כשהוא חופר במצחו בדאגה מול הגזירה החדשה שנפלה עליו: ביטול הסבסוד של זוגות צעירים מערי פיתוח, שעמד על 720 שקל לילד לחודש. הצו שנקרא "צו לימוד חובה" קוצץ לפני שנה בחצי, והשנה נחתך לגמרי בעקבות המשבר הכלכלי. איך נשמור בערד על זוגות צעירים עם הגזרה החדשה הזאת?, הוא אומר בקול רם לעצמו.
אין אף דלת במשרד הממשלה שהוא יכול לדפוק עליה. "משבר כלכלי - אין כסף", אומרים לו בתשובה. אבל, "הצלחנו עם כביש 31, שאף אחד מתושבי ערד לא הרגיש בטוח לנסוע בו בלילה לבאר שבע וחזרה, בגלל הגמלים, החמורים, ענני האבק הפרועים שמעלים הבדווים שעולים על הכביש מתוך החולות, וגייסנו 750 מיליון שקל שיאפשרו לחלק את הכביש לנתיבים עם גדר הפרדה ותשתיות בטיחות ותאורה".
מול ברלב יושבת אתי, מתנדבת שעבדה עם הפליטים, וכשנגמר התקציב התחילה לעזור להם בהתנדבות. גדעון ברלב, שהצליח לייצב גירעון פיננסי של 26 מיליון שקל בקופת ערד, ושהקול שלו עמוק, גרוני, רועם וסמכותי, מנווט, מקשר ומתווך בין הצרכים לכסף בקופה. המתודה שלו מינהלתית, פונקציונלית, הגיונית ולא רגשית. הוא
אתי באה מתוך הסבל המשפחתי של הפליטים: המקרר הריק, האמהות חסרות האונים, הזיכרונות הכואבים שהביאו "משם". בקול מהוסס שהולך ונעשה גבוה וצרוד מכאב היא מתארת לו את הילדים הקטנים שמסתובבים ברחובות משעת סגירת הגן ועד הלילה, רעבים ומותשים, ואין מי שיאסוף אותם כדי להאכיל, לחבק ולדבר. מה אשמים הילדים? היא מנסה לכוון, במילים מרוסקות, לעומק הלב שלו. המבט של ראש העיר נאטם מול שטף הרגש שלה.
"אני זקוקה למבנה כדי שהילדים יוכלו להיאסף לתוכו אחרי הלימודים". "אין מבנה", הוא אומר בקול קצר וחותך וקם להיפרד. "אני לא מצליח לפתור את המצוקות של האנשים שגרים במקום הזה", הוא אומר לה. "ויחד עם זה הבאתי רופא כדי שיסביר לתושבים שהפליטים לא מצורעים, שאין להם מחלות, שהם קיבלו חיסונים, שאפשר להפסיק לפחד מהמגע איתם". אני עושה את המקסימום, הוא אומר בשקט חד וקר ומוסיף: "עניי עירך קודמים. ואיך זה יכול להיות", הוא לא מתאפק, "שיש לי על השולחן נייר עם שאלה: 'למה העיפו אותם מתל אביב?' והתשובה היא 'כי הצורה שבה הם חיים לא מצטלמת טוב'".
חצאי פרוסות של לחם לבן ופתיתים מבושלים במים אוכלים הילדים הסודנים הקטנים. הם מצטופפים 20 ביחד, מהבוקר עד הערב, בחדר אחד קטנטן שיש בו מזרנים, נחילי זבובים, שאריות אוכל ומעט צעצועים - בדירה פרטית בת שני חדרים, אשר דלת הכניסה שלה נעולה ארבע נעילות כדי להישמע מה שפחות, לא להרגיז יותר מדי את השכנים.
תראי, אומר לי הסודני מייקל בזייה, אם המדינה שלכם לא רוצה אותנו פה שתגיד ברור: אנחנו לא רוצים אתכם, תלכו! נחפש ונמצא מקום אחר, אולי קנדה. הבעיה היא שאין מדיניות. מצד אחד זורקים אותנו בערד, מצד שני נותנים לנו להרגיש הכי דחויים ועלובים. תחליטו, הוא אומר באנגלית מצוינת. תהיו ברורים, תגידו מה אתם רוצים.
נא להמתין לטעינת התגובות
